נחתנו פה בתחילת מרץ כחלק מגל המבקרים הראשון. בצ׳ק-אין במלון ראינו את מנהל המקום משתתף בישיבה בזום כשכולם עם מסכות. בזום(!). מייד הבנו - בעוד שרוב העולם כבר החליט לחיות לצד הקורונה, הפיליפינים, שהיו סגורים הרמטית שנתיים, עוד מבוהלים.
בשבועיים שביקרנו במדינה המופלאה הזו צפינו בתיירות מתאוששת באיטיות גדולה, פגשנו מקומיים שלא מאמינים שזה קורה להם (או שהם לא ממש מוכנים), והבטנו בעצב ביותר מידי עסקים סגורים שמסתמן שכבר לא יתאוששו. מצד שני מרווח פה מתמיד, אין תורים ואין צורך להזמין שום כלום מראש. בקיצור, חגיגה גדולה לאוהבי הספונטניות.
אפרופו ספונטניות, את הכרטיסים קניתי ארבעה ימים לפני ההמראה ורק אחרי ששילמתי עליהם הבנתי שלוח הטיסות הפנימיות בין האיים מתחדש רק באפריל. מה שאומר שכדי לעבור מאי לאי צריך לטוס דרך מנילה בכל פעם ולא בטיסות ישירות, מה שלוקח חצי יום (פלוס טרנזיט ושעות המתנה) ואנחנו - כלומר בעיקר האיש שלי, כבר לא בגיל לתיזוזים האלה. מזל שיש ליעד הזה הרבה עיסויים לשחד אותו בהם, לזה נגיע עוד בהמשך.
ואז הגיעה הדילמה הכי גדולה: איך מחליטים באיזה אי לבקר? זו מדינה עם מעל 7,000 איים. רבים מהם הם יעד טרופי אקזוטי בלתי מעורער שנמצא על ה-Bucket List של הרבה מאוד אנשים. בירת הפיליפינים, מנילה, שוכנת בליבו של האי הגדול במדינה: לוזון, אז אליו בטוח מגיעים, רק שהרוב לא נשארים. חוץ מאיתנו, אנחנו היינו בו חמישה ימים ועוד תשעה ימים באל נידו (פלאוון). דרך אגב, יש מצב שאנחנו הישראלים עם הפז"ם הכי מוגזם בפלאוון, זאת אומרת חוץ מהמשתתפים של הישרדות.
בין מי הטורקיז והחול הלבן יש גם עוני גדול
לפני הטיסה לפיליפינים חשוב לזכור שמדינות חוף במזרח, שמשווקות את עצמן כגלויה של עצי קוקוס על חול לבן דק-דק ומי אזמרגד בוהקים, הן עדיין מדינות עולם שלישי,שזה ביטוי סטרילי לתיאור מקומות על הגלובוס שבהם יותר מידי אנשים חיים בלי מערכת ניקוז ביתית.
הפיליפינים זו מדינה בת כמאה מיליון בני אדם, שליש מהם מרוויחים כארבעה שקלים בממוצע ליום. השכר החודשי הממוצע במנילה עומד על 950 שקלים, באזורים הכפריים זה יורד לכ-150 שקלים. כך שבתוך כל הטורקיז שמסביב, פוגשים דלות מסוג לא מוכר, ואתם יודעים מה, זו רק עוד סיבה להגיע לכאן.
חמישה דברים שכדאי לדעת על מנילה
נחזור למסע שלנו. מאחר שהוחלט להאריך את השהות בלוזון תהיתי אם נמצא מה לעשות שם כל כך הרבה זמן, הרי רוב המטיילים מתעכבים במנילה יום וחצי וגם זה כי אין ברירה וזו הדרך היחידה להגיע לאיים. לשמחתי גילינו עולם ומלואו. מנילה העיר נעימה, מגוונת, ידידותית, נטולת חתולים ומלאה בג׳יפנים, שזה כלי תחבורה שהוא מעין חצי ג'יפ-חצי מונית. הטוקטוק הפיליפיני, אם תרצו.
אני מודה שאני מהישראלים המוזרים האלה שמאוהבים בבנגקוק אז היה לי קל להתאהב במנילה. לכן הטיפ שלי: אל תדלגו עליה בדרך לאיים. תנו לה יומיים, בכל זאת, היא מאוד משתדלת. והנה חמישה דברים שכדאי לדעת עליה:
- זו עיר של כ-1.6 מיליון תושבים, במטרופולין יש כ-11 מיליון תושבים ובאזור האורבני הסובב כ-21 מיליון תושבים. ועדיין, כשתהיו פה על הקרקע יהיה לכם קשה להאמין שמנילה היא העיר הצפופה בעולם.
- המקומיים נעימים מסבירי פנים שירותיים וידידותיים ויהיו הראשונים לומר לכם שלום ככה סתם ברחוב מה שהופך את ההרגשה להסתובב במנילה לבטוחה 24/7.
- למרות שכולם פה קתוליים (עניין חריג באסיה) העיר נוסדה דווקא כמאחז מוסלמי שהוקם כדי לגבות דמי מעבר בנהר שחוצה את האי (הפסיג), ואז באו הספרדים וכבשו את האזור ב-1571, הקימו את המרכז העתיק שלה, הביאו אליה את הנצרות ושלטו בה עד 1898. אז נכבשה בידי ארצות הברית במלחמת ארה"ב -ספרד. במלחמת העולם השנייה כבשו אותה היפנים (ועשו פה שמות) והיא שוחררה לעצמאות רק ב-1946, גדולה מישראל בשנתיים בלבד.
- את התוכנית האדריכלית לעיר המודרנית הכין בשנת 1900 אדריכל אמריקני בשם דניאל ברנהם, שהיה מהמתכננים של וושינגטון ושיקגו. הייתי בשתיהן ויכולה להעיד שיש פה כמה פינות שהוא עשה העתק הדבק וזה עומד בקונטרסט מטורף עם שכונות העוני בשולי העיר.
- מדד האוכל: ארוחת מקדונלדס במנילה עולה כ-11 שקלים, מחיר בקבוק מים חצי ליטר - חצי שקל.
מה עושים? היכן מבלים?
במנילה עצמה מגוון מלונות עצום, כמה מהם יכולים להשתלב בסטריפ בלאס וגאס בקלות. יש אין-ספור מסעדות, בתי קפה מעוצבים וקינוחים בינלאומיים ואין סוף קניונים - בהם אחד מהקניונים הגדולים באסיה.
יש גם עיר עתיקה שנבנתה בימי השלטון הספרדי, אזור בילוי משגע על הים, מבצר עתיק, כמה שווקים חביבים ועוד. והנה, חלפו יומיים וחצי.
מלונות מומלצים במנילה
- Discovery Primea - היתרון הגדול: בריכת גג משגעת.
- I'M Hotel- הייתרון הגדול: מלון חדיש במיקום מעולה.
- Conrad Manila - היתרון הגדול: מחובר לקניון אסיה ולטיילת ים יפה.
- Okada Manila - היתרון הגדול: לאס וגאס זה פה.
הר געש פעיל ואגם מקסים
במחקר קצרצר גיליתי שאם נוסעים שעתיים דרומית למנילה מגיעים לגדות אגם וולקני מול פסגת הר געש פעיל. וכך מצאנו את עצמנו יומיים נוספים באגם טאל בכפר מקסים שנקרא טאייגטאי. אפשר לומר שמעז יצא מתוק ואולי תודה למצב נטול הטיסות הישירות בתוך המדינה.
בלב אגם טאל ניצב לו בחינניות הר געש פעיל עם היסטוריה געשית עשירה. כשביקרנו כאן נאמר שההתפרצות האחרונה הייתה לפני שנתיים, מייד נגלה איך פספסנו את ההתפרצות העדכנית יותר.
טגם טאל:
ההר הוכרז על ידי האגודה הבינלאומית לוולקנולוגיה (כן, יש כזאת) כאחד מ-16 הרי הגעש הפעילים של העשור האחרון. כשתבקרו כאן תווכחו כמה הוא קרוב לאוכלוסייה בת אלפי תושבים, שלא נראים מוטרדים במיוחד. ואז, יומיים אחרי שהיינו שם מסתבר שהוא התפרץ שוב. איזה פספוס. או שלא?
לידיעת המטיילים הרציניים: יש אפשרות לשוט אל האי ולטפס אל תצפית גבוהה בסמיכות ללוע. במקרה כזה עליכם לפנות יום שלם (8-18:00) לשלם בין 120 ל-180 שקלים לאדם (מחירים משתנים מחברה לחברה ומעונה לעונה) והכי חשוב: להגיע עם הציוד ועם הפרטנר המתאים.
יאללה, כעת אפשר לטוס לאחד האיים
אחלוק איתכם שהתלבטנו לא מעט. אחרי מחקר מקיף שכלל שאילת הרבה טיילים שהיו כאן לדעתם וגם בדיקות עם מקומיים, הגענו למסקנה שאם מבקרים באי אחד זה פלאוון Palawan , והאזור המועדף בו: אל נידו.
טיסה ממנילה לאל נידו עלתה כ-150 דולר לנוסע. לא מעט. אפשר לטוס גם לפורטו פרינססה (העיר הגדולה של פלאוון) בכ-40 דולר אבל אז צריך לנסוע כשש שעות לצפון האי. לא בהכרח מתאים לכולם.
האירוע המדובר ביותר באל נידו זה ה-island hopping (קפיצה בין איים) ויש ארבעה מסלולים אפשריים לבחירה. הפופולריים ביותר הם A ו-C. אגב, אם מישהו עשה את המסלולים B את ו-D אשמח להכיר ולהבין אם התפעול שלהם אינו לשווא, שכן לא שמענו על אף אדם שביקר בהם.
מבחר חברות הטיולים שמשווקות את הכיף הזה הוא עצום ויש מלא לבחור מהן. ההבדל יהיה בעיקר במחיר ובאיכות המשקפת של השנורקל שבכל מקרה תהיה בינונית ותציק לכם במצח וכשתנסו לסדר אותה תוך כדי תנועה תשתו גלון של מי ים (אבל היי, לפחות ים טורקיז).
אני מייצגת את המיעוט באוכלוסייה שכל הסיפור הזה של שיט בטיול מאורגן עם קבוצת תיירים לא מוכרים הוא קצת, איך לומר?! מאתגר. לא די שבאים לאסוף אתכם מהמלון בשעה שרק חקלאים ערים בה, יש גם רישומים וחתימות על דפים עם התחייבות לא לתבוע אותם אם נמות מטביעה או מצער. ואז מטולטלים כמו בחדר חקירות של השב"כ בחברתם של עוד 20 איש שצמודים אחד לשני בקטע אינטימי מוגזם, וזה עוד לפני שדיברנו על קורונה.
כל ההקדמה הזו היא כדי לעדכן שהלכנו על סירה פרטית, ובמקום לשלם 80 שקלים לאדם שילמנו 420 שקלים לזוג ליום שלם. מה זה כולל? באו לאסוף אותנו מהחוף של המלון, היה להם את כל הציוד הנלווה (שנורקלים, קייקים וצידנית של קולה זירו), זה גם כלל ארוחת צהריים שבושלה על הסירה. מי אמר עסקה מצויינת ולא קיבל?. אגב, המחיר הוא לסירה שיכולה להכיל עד עשרה אנשים.
עוד יתרון גדול היה שהתחלנו את הסיור חצי שעה לפני נחילי הסירות הקבוצתיות כך שכשהגענו לנקודות השונות היינו שם לבד. מה שאיפשר לי לייצר תמונות מהסוג שאני שולחת לגיסתי שתקנא ותצטער שלא באה גם.
עיסויים, שמן קוקוס ותצפית ששווה הכול
אחרי אתגר הקפיצה בין האיים - נדרשים עיסויים. שזו כאמור, הסיבה העיקרית אם לא היחידה שהאיש שלי הסכים לבוא בעקבותיה ליעד המרוחק הזה. ואכן עשינו הרבה מהם. כך גילינו שמסאז' בפיליפינים יקר יותר מתאילנד - כ-45 שקלים לעומת כ-30 שקלים בתאילנד. כשגם פה המכונים הפשוטים מתפשרים על הגיינה. רק שכאן הפיליפיניות לוקחות את עצמן יותר ברצינות ולא ממש מצחקקות ביניהן תוך כדי עיסוי הראש ומינוס המשפטים המרגיזים בסגנון: "מיסטר וואנט קוקונט אויל? אלוורה גוד פור יו".
ואם כבר אלוורה ומי קוקוס, בגדול מסתובבים פה כל היום עם ריח שמן קוקוס מהול באלוורה בשילוב קרם הגנה ו-K500. כי היתושים, הו היתושים! הם השליטים הבלתי מעורערים של האזור וכל עקיצה שלהם מגרדת כאילו עקץ אתכם עקרב צהוב. למעשה, היתושים אכלו אותי, נראיתי כמו מצורעת, בשלב מסויים העדפתי לשים סווטשירט ולהתבשל מחום מאשר להתמודד עם המבטים התוהים אם אני נושאת זן חדש של מגפה עולמית.
יום לפני שעזבנו את האי החלטתי שהגיע הזמן לטפס על הר ושמו: Via Ferrata Canopy walk. עלות הכניסה היא כ-24 שקלים ומאוד מומלץ שלא לפספס אותו.
הגעתי לתחילת המסלול הלא שגרתי הזה עם קצת חשש כי זה נראה גבוה ואני עם כושר של חילזון מצוי. אבל אז הבחור בכניסה אמר לי בטון סמכותי שזה קליל לגמרי. כמובן שלא האמנתי לו והיו איזה שבע דקות שצדקתי אבל הנוף מלמעלה היה שווה הכול.
שלוש המלצות נוספות לפעילויות חובה באי:
- קפה ושקיעה ב-The Nesting Table.
- טיול קצר בעיירה החביבה אל נידו, הצצה בשוק המקומי וסיום בארוחת ערב ב-El Nido Boutique Artcafe.
- יין ושקיעה ברופ-טופ הכי יפה באי, בקומה השמינית של מלון: Lime Resort.
איפה לישון ואיפה לאכול?
מצאתי שבחירת מקום הלינה משפיעה מאוד על החוויה הכללית באי. אחרי מחקר מקיף, הנה ארבעת המלונות המומלצים באל-נידו:
- Maremegmeg Beach Club: מלון בוטיק עם בריכת חוף בנקודה הכי מרהיבה באי, ובית קפה מעולה.
- Buko Beach Resort: מלון בוטיק בעיצוב טרופי מקסים, החוף בינוני.
- Seda Lio: ריזורט ענק ומערבי, בריכה ענקית וחוף משגע.
- Nacpan Beach Glamping : אתר גלמפינג מדהים ביופיו על רצועת חוף יפה ועם פרויקט ייחודי להצלת צבי ים.
לגבי האוכל בפיליפינים, הוא לא להיט. או במילותיו של השף אייל שני "זה ליד". כלומר כל המרכיבים שם אבל חסרה נשמה.
ולמרות זאת, הנה המקומות המומלצים למיטיבי לסת:
- The Beach Shack El Nido
- Sunset at Las Cabañas
- Bella vita el nido
- Maremegmeg Beach Bar
- Happiness Beach Bar (ישראלי)
- Punta Playa Lio Restaurant
- Nacpan Beach Cafe
להמלצות נוספות על מלונות, מסעדות, החופים וההיילייטס של הפיליפינים - היכנסו ל-Highlightsשל ליאת כהן רביב. שם נמצאים כל הפרטים עם מראי מיקום מדויקים ומחירים.
