מצ'אנג מאי המשכנו ברכב שכור לעיירה פאי ששוכנת בצפון תאילנד. זו נסיעה של שלוש שעות וכדי להתרענן בדרך עצרנו ב"מפלים הדביקים" (sticky falls) שנקראים כך בגלל המשקעים שבמים שיוצרים שכבה מחוספסת ולא חלקלקה ברובה. בסיום הטיול, כשהתיישבנו לנוח בשמש ולהתייבש מהמים הקרירים, פרפר יפה בצבע חום ניגש לכל אחד מאיתנו בתורו, כאילו לומר שלום, הוא התעופף לידינו ולא התרחק במשך דקות ארוכות. האם היה זה שחר שבא לומר שלום?
משם המשכנו למעיינות חמים בשם Pong Duet Geyser, וכפי שניתן להבין משמם, אכן היה שם גייזר – נביעה של מים רותחים בטמפרטורה של כ-70 מעלות שזורמים לבריכות המתחם. כשהגענו למקום גילינו שהוא עומד להיסגר בעוד כ-40 דקות בלבד ולכן היה כבר שומם לחלוטין. עיצוב המקום היה מפתיע ביופיו והמים חמים ונעימים. נכנסתי עם רוני ושירה לטבילה קצרה ומהנה לקראת המשך הנסיעה לפאי.
את הבוקר שלמחרת פתחנו בביקור קצר בכפר של ארוכות הצוואר. לאחר מכן הבנות ביקשו להישאר במלון ליום בנות ואנחנו עם רוני המשכנו למקדש מרשים בשם Chedi Phra That, ומשם למפל יפה בשם Mo pang waterfall ולמעיין חם בשם Tha Pai Hot spring.
את השבת קיבלנו בבית חב"ד המקומי. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו עם ישראלים מאז שהגענו לתאילנד. ישבנו בשולחן הפינתי, שרנו את הזמירות, בצענו את החלה ושתינו מהיין. שירה ביקשה לחדש את מנהג הברכות שהיינו מקיימים בכל ארוחת שישי כששחר היה איתנו. לפי אותו מנהג, כל אחד מבני המשפחה מברך את שאר בני המשפחה וגם מאחל לעצמו דבר מה. גם כששחר נשאר בשבתות בצבא לא ויתרנו על המסורת המשפחתית, והיינו מציבים את הטלפונים מולנו בשיחת וידאו שאפשרה לכולנו להרגיש את הביחד שלנו כמשפחה שלמה, כאילו שחר ממש נמצא איתנו בבית.
מאז ששחר הלך לא עשינו את זה. וגם בבית חב"ד בזמן ארוחת ערב שבת בפאי הרחוקה, זה היה קשה ומוזר לברך אחד את השני בלי ששחר יהיה נוכח. הדמעות חנקו את גרוני בכאב ובגעגוע בזמן שניסיתי לברך את האהובים.
למחרת, לאחר שני לילות בפאי, חזרנו לצ'אנג מאי. לפני הנסיעה עלינו צפונה למערת לוד (Lod), מערת נטיפים שבתוכה עובר נהר. המערה מרשימה מאוד מבחינה ויזואלית אבל התחושה הכללית הייתה פחות מרשימה. שני מדריכים שליוו אותנו למעשה היו תאורת דרך אנושית ולא ידעו מילה באנגלית. ריח צואת העטלפים בנקודת התצפית היה כמעט בלתי נסבל. נזכרנו כמה נהנינו יחד עם שחר במערת הנטיפים היפה שבה היינו בטיול ביוון (בפאתי העיר יואנינה, בצפון יוון) לפני כשנה וחצי.
לאחר מערת לוד התחלנו להדרים לכיוון צ'אנג מאי, זו הייתה נסיעה שנמשכה כארבע שעות ארוכות ומפותלות. באחת מהעצירות בדרך עשינו טיולון קצר למפל יפה בשם Mok Fa waterfall. המצלמה קלטה את אודיה יושבת לבדה על שפת הנחל, היה ממש אפשר לראות את שחר לידה חובק אותה בזרועותיו הגדולות. כאבנו יחד איתה את כאבה הגדול.
למחרת טסנו לקראבי. לפני שטסנו לתאילנד קבענו עם בני המשפחה והחברים שנעשה אזכרה לשחר בזום בזמן שנשהה שם. בבוקר יום האזכרה יצאנו בסירה לחוף ריילי המפורסם, מרחק של כ-15 דקות שיט מהמלון שבו שהינו. אודיה החליטה להישאר בחדרה, להתייחד עם כאבה לקראת האזכרה שתהיה בערב. כולנו הרגשנו כאב ושחר היה מאוד נוכח. בחוף ריילי המים היו עכורים למדי ודגים מעטים בלבד נראו במים, אבל החוף היה יפה מאוד ומצלמת הגו פרו עבדה שעות נוספות.
בהמשך היום יצאתי עם שירה לשיט נוסף לאיים פודה ותרנגול. שכרנו סירה לבדנו, עם משיט מבין עניין, שלקח אותנו לסיור יפיפה בין האיים המהממים שמול קראבי והביא אותנו לנקודות צלילה יפות.
לכל אורך השיט, שארך כשעתיים וחצי, עמדתי בחרטום הסירה, הרוח ורסיסי המים היכו בפניי, התערבבו עם הדמעות שזלגו על לחיי, בעודי מרגיש את שחר לצידי בעוצמה. זו הייתה חוויה מאוד מיסטית, היינו לבד על הסירה ולא הייתי צריך להסתיר את דמעותיי.
לאחר ארוחת הערב במסעדה מקסיקנית משובחת ומשעשעת, שאודיה בחרה בתבונה, צעדנו למלון. הרגשנו חשש קל מהאזכרה הלא קונבנציונלית הזו, ומתקלות טכניות אפשריות שיפגעו במפגש, אבל בעזרתו האדיבה של קצין הנפגעים המדהים שלנו, שכאילו קרא את מחשבותינו בכל פעם שנתקלנו בבעיה כזו או אחרת, האזכרה התחילה בזמן והייתה בדיוק מה שרצינו. הצלחנו, על אף הזום, למצוא אינטימיות וקירבה עם המשתתפים הרבים והרגשנו חזק מאוד את החיבוקים הווירטואליים והתמיכה העוטפת שלהם למרות המרחק הרב.
למחרת נפרדנו מקראבי והמשכנו ברכב לכיוון פוקט, הפעם לווילת Airbnb מפנקת, עם בריכה וחדר לכל ילד. אי אז בזמן אחר, כשהזמנו את הווילה יחד עם שחר, חשבנו שזה יהיה זמן טוב לנוח מהמלונות ומהחדרים הקטנים, וכולנו חיכינו כבר לתחושת הבית במהלך הטיול. הווילה הייתה נהדרת, מרווחת, ונעימה, עם בריכה נחמדה עד מאוד. פוקט קצת פחות; צפופה עירונית ורועשת. נקודת האור היחידה הייתה שיט שבעת האיים בסירת מנוע מהירה. השיט, שארך יום שלם, היה אחת החוויות הטובות והמומלצות ביותר שהיו לנו בטיול, ותרם לכך רבות המדריך החביב עד מאוד שהזכיר לנו את דמותו של אריק מהסדרה "חינוך מיני".
במהלך השיט עצרנו באחד האיים לארוחת צהריים שבמהלכה התחלתי לספר את אחד הסיפורים האהובים עליי, ככל הנראה סיפור שכבר סיפרתי פעם או פעמיים. כששאלתי בני המשפחה אם הם מכירים את המשך הסיפור, דריה השלימה אותו בטבעיות, ובבת אחת שחר הדהד לי עם המשפט: "אבא, כבר סיפרת את זה אלף פעם". בום. כמו אגרוף לבטן, באמצע הביס, תחושת מחנק מהזיכרון הכואב-נעים הזה, כך פתאום, במסעדה על אי אקזוטי בקצה העולם.
לאחר כשישה ימים בפוקט טסנו לבנגקוק והרגשנו את סוף הטיול הולך ומתקרב. "היום אנחנו מוצאים נזיר בודהיסטי", אמרנו בנחישות. "אנחנו הולכות לעשות קניות", ענו הצעירות.
רוני התלווה אלינו בעל כורחו, וניסינו את המקדש הראשון ששוכן ליד המלון, שם פגשנו את ה- Phra Wisudthiwaraphon Suksamran או בקיצור פראא, העוזר הראשי של המקדש, שקיבל את פנינו בחביבות עם אנגלית מצוינת. כששאלנו אם יש לו קצת זמן לשוחח, הוא חשב לרגע קל וענה, "כן, למה לא, בואו ללשכתי". נכנסנו אחריו לחדר ענק, שנראה יותר כמו אולם תפילה גדול מאשר לשכה. הוא הושיב אותנו על ספות נוחות והגיש לנו משקה קר וחטיפים.
לאחר שהתיישב הסברנו לו שאיבדנו את הילד שלנו שחר לפני כחודש, ב-5 בנובמבר. פניו התכרכמו בעצב, אך הוא לא נרתע, והביע את השתתפותו בצער הרב שלנו. "זה בטח קשה", הוא אמר. ביקשנו שיספר לנו על דרך ההסתכלות שלו, של הבודהיזם על המוות, על הכאב והסבל, על הפרידה הלא צפויה.
אני מסכם פה את תמצית דברי הנזיר:
1. המוות הוא אחת מאמיתות החיים.
2. ניתן לבכות ולהתאבל על המת, אבל לא יותר מדי. שלושה עד שבעה ימי תפילה לאחר המוות אמורים להספיק. לאחר ששורפים את הגופה שומרים פיסת עצם קטנה למזכרת, הפיסה תישמר בפינה בבית, המוקדשת למת.
3. את האנרגיה של העצב והכאב נתעל לעשיית מעשים טובים, להורינו, לסביבה, לחברה ונקפיד לעשות טוב ולדאוג לעצמנו כדי להיות ראויים למת ולאפשר לו להמשיך בדרכו, חופשי מדאגות עלינו.
4. לגבי גלגול נשמות, במידה שהמת לא תיקן את כל הדברים אותם היה צריך לתקן, הוא יחזור. אבל במידה שתיקן הכל, אז הוא לא יחזור לסיבוב נוסף, ולפי איך ששחר פעל לקראת הסיום אני לא בטוח שהוא יחזור.
5. מדיטציה יכולה לעזור בשליטה על הכאב והעצב ושמירה על איפוק. בתרגולים הראשונים יש להתרכז בנשימה, לעקוב אחר שאיפה ונשיפה, לרוקן את המוח ממחשבות, לא לחפש דבר. בהמשך לאחר שתרגול המדיטציה נהפך לשגרה, אפשר לאחל למת מחשבות טובות ולשלוח לו מחשבות מחזקות וחיוביות.
השיחה ארכה כשעה, רוני קצת איבד את הסבלנות, אבל אפשר לנו לשוחח ללא הפרעות, הוא ראה כמה זה חשוב לנו. למרות הפשטות של הדברים, היה משהו מנחם בשיחה הזו, בתובנה שמותו של שחר, גם אם טראומטי כל כך, הוא חלק ממעגל החיים. לשאלתה של שירה על ההתמודדות עם הכאב החד והעמוק, פראא ענה בכנות: "אני לא באמת יכול להבין את כאבך העמוק, מעולם לא היו לי ילדים, מעולם לא אהבתי אישה, מעולם לא איבדתי מישהו כל כך קרוב". הוא דיבר שוב על המדיטציה ככלי להפגת הכאב העז.
בהמשך הוא סיפר לנו על כל המעשים שהוא עושה לזיכרון הוריו שמתו לפני כ-20 שנה, והבנו שלמרות הדברים הפשוטים והברורים לכאורה שנאמרו בתחילה, מוות ופרידה הם לא משהו שאפשר לסגור במגירה תוך מספר ימים ולהמשיך את חייך כאילו הפרק הזה תם. הבנו שאנחנו צריכים להמשיך וללמוד איך לחיות בלי שחר.
ביום האחרון לטיול, הלכנו לארוחת ערב חגיגית במסעדה יוקרתית. בשיחה סיכמנו את החוויות שלנו מהטיול. כל אחד ציין מה היו הדברים שהכי אהב ומה היו הדברים שפחות. הרגשנו שאנחנו במקום אחר מתחילת הטיול, מחוזקים מעט יותר ומוכנים קצת יותר לחזרה לשגרה החדשה והשונה כל כך. הבענו את אהבתנו העזה אחד לשני ואמרנו לאודיה כמה אנחנו שמחים שהתאפשר לנו להיות איתה בשבועות האלה, להכיר ולאהוב אותה, לגלות דרכה דברים חדשים על שחר, להיות במסע המיוחד הזה, יחד.
הסכמנו שהגיע הזמן לחזור ולהמשיך בחיים, בדיוק כפי שציווה אותנו שחר.
כשהעליתי את המזוודות הכבדות במעלה המדרגות חשבתי לעצמי ששחר תמיד היה זה שלקח את המזוודות הכבדות ביותר, לרוב אחת בכל יד. הרגשתי שאני לא יכול יותר להכיל את הדמעות, החזרה הביתה הייתה קשה מדי
את הדרך הביתה מנמל התעופה בן גוריון עשינו בשתיקה, כל אחד ואחת שקוע במחשבותיו. בישראל כל דבר הזכיר לנו את שחר, נמל התעופה עצמו עם שלל הזיכרונות, הבסיסים בדרך הביתה, המקומות שבהם היינו נפגשים איתו בשבתות ועוד ועוד ועוד.
הכאב של החזרה היה מודגש. ידענו שיחכה לנו בית מסודר וארוחת ערב שהכינו מבעוד מועד החברים האהובים והתומכים שלנו, שניסו לשכך את הכאב הגדול של החזרה לבית ריק. את אודיה הורדנו בבית הוריה ולאחר שחיבקנו אותה בחוזקה המשכנו לביתנו.
כשהעליתי את המזוודות הכבדות במעלה המדרגות חשבתי לעצמי ששחר תמיד היה זה שלקח את המזוודות הכבדות ביותר, לרוב אחת בכל יד. הרגשתי שאני לא יכול יותר להכיל את הדמעות, החזרה הביתה הייתה קשה מדי. הלכתי לחדר של שחר בעיניים סומות, ונשכבתי על המיטה, רוני שירה ודריה הצטרפו אליי וכולנו בכינו בכאב עז ובגעגוע.
