אחרי פרק הסקי בקולורדו. המשכנו דרומה למקומות חמימים יותר ונסענו לסנטה פה במדינת ניו מקסיקו. שלט של מוזיאון ילדים תפס את עינינו והחלטנו להיכנס. מוזיאונים עם פעילויות לילדים הם הפסקה משתלמת הממלאת את הילדים אנרגיה. הילדים הוזמנו לבצע ניסויים מדעיים בשלל נושאים - מגנטיות, אווירודינמיקה, הידרודינמיקה, מתח פנים ועוד. בכניסה התנוסס שלט עם הכיתוב "משחק הוא הצורה הנעלה ביותר למחקר", כך לפי אלברט איינשטיין. הילדים לא רצו לעזוב.
מסנטה פה, התכנון שלנו היה לבקר בפארק הלאומי "חולות לבנים". באתר הבית של הפארק הלאומי כתוב כי לעיתים הפארק והכביש המוביל אליו נסגרים בשל ניסוי טילים. נשמע מעניין, חשבתי לעצמי, והעניין גבר כשחלפנו באותו ערב ליד שלט ליישוב ושמו "קורונה" ומיד אחריו "115 מייל רוזוול". וואו! אנחנו מתקרבים לרוזוול ניו מקסיקו, צעקתי, ומאותו רגע רק עב"מים היו לי בראש.
בפרקים הקודמים:
דיונות ועצי ענק: המסע נמשך
הפרידה מאלסקה
כמה עולה לטייל בקרוואן עם 3 ילדים?
לכל הכתבות מהמסע של משפחת ברזני - הקליקו
האמת נמצאת אי שם
ב-8 ביולי 1947 הגיע דיווח מחווה ליד קורונה כי נצפה עצם מעופף דמוי צלחת החולף בגובה נמוך מעל העיר רוזוול. מכאן ואילך נאספו עוד ועוד ידיעות, כמו גם איסוף שרידים, וחומרים הנראים כרדיד אלומינים קל כבלזה, כזה שלא ניתן לכופף. לממשל אומנם לקח זמן, אך לבסוף הוכרז האזור כשטח סגור לעיתונאים, ודווח כי השרידים הם של כדור פורח שפעל במסגרת ניסוי צבאי ומסווג.
מנגד, עדים טענו כי במקום התרסק עב"ם וחולצו ממנו גופות של חוצנים כמו גם פריטים שמקורם בטכנולוגיה חוצנית. לאחר הכחשת הממשל, הנושא נשכח מהתודעה הציבורית באותן שנים, אך התעורר מחדש בסוף שנות ה-70 לאחר מלחמת וייטנאם כאשר אמון הציבור בממשל היה בשפל, בין היתר, בעקבות פרשות ווטרגייט ואיראן-גייט.
ברוזוול ביקרנו במוזיאון לחקר עב"מים, צפינו במיצג הליכת חלל בשדרותיה המקושטות בחוצנים של העיר ואפילו פגשנו חייזרים בסניף מקדונדלס שמעוצב כמו חללית. תקרית רוזוול הייתה ועודנה השראה ליצירת סרטי קולנוע על מפגשים מהסוג השלישי, כמו גם סדרות טלוויזיה, משחקי וידאו וספרים רבים, וב-4 ביולי בכל שנה מתקיים ברוזוול פסטיבל עב"מים.
במוזיאון בניו רוזוול יש עדויות מוקלטות של האנשים שסיפרו כי היו עדים למתרחש. ואלה שמות:
מאק ברייזל – חוואי שמצא שרידי התרסקות.
ג'סי מרסל – קצין מודיעין שהגיע לראות את השרידים לאחר הודעתו של ברייזל.
שרידן קאביט ולואיס ריקט – קצינים בבסיס רוזוול שהתלוו למרסל לצפות בשרידים.
פרנק קאופמן – שירת בבסיס רוזוול, לטענתו ראה גופות של חוצנים ושרידי חללית.
וולטר האוט – קצין יחסי הציבור של בסיס רוזוול שפרסם את ההודעה הראשונה על מציאת עב"ם. לאחר מותו פורסם תצהיר שבו העיד שראה גופות של חוצנים.
ג'ים ראגסדייל – לטענתו היה עד להתרסקות עצמה כששהה בשטח באוהל.
ארתור א. אקסון – גנרל בחיל האוויר, טען שהיה עד להסתרת המקרה על ידי בכירי הצבא.
ברני ברנט – ארכאולוג, טען שראה את החללית המרוסקת במישורי סאן אוגוסטין וגורש משם על ידי חיילים.
לא ברור כמה אותנטיות היו העדויות, ובכל זאת אומרים שהסטטיסטיקה לא משקרת וקשה שלא לתהות - אם ביקום יש מיליארדי גלקסיות, ובכל גלקסיה מאות מיליארדי מערכות שמש, האם ייתכן שאנחנו לבד? האמת נמצאת אי שם. לשיפוטכם.
חולות לבנים
יש שני פארקים לאומיים במדינת ניו מקסיקו, ובשניהם החלטנו לבקר. הראשון הוא הפארק הלאומי "חולות לבנים" שמתפרש על פני כ-600 קמ"ר. זה פארק מרשים וצחור בזכות דיונות החול הלבנות המרהיבות המורכבות מגבישי גבס. זהו שדה דיונות גבס הגדול מסוגו על פני כדור הארץ, הדיונה הגבוהה בפארק בגובה 18 מטר. המראה בוהק, מסנוור עיניים, חול דקיק ולבן (ברובו גבס), מחזיר את האור כמו שלג (החול היה קר מאוד כשטיפסנו עליו). אפשר כמובן לגלוש על הדיונות המיוחדות האלה על פלסטיק דמוי צלחת גדולה, והילדים כמובן לא פספסו את ההזדמנות לגלישת אקסטרים על החול הלבן.
הפארק השני נמצא על גבול טקסס, הוא ייחודי ומרשים ונקרא מערות קרלסבד. זהו עולם שלם ותת קרקעי עצום שהתגלה על ידי נער צעיר ב-1898 שהבחין במקרה באלפי עטלפים מגיחים מפתח האדמה. הפארק שוכן בהרי גוואדלופה הממשיכים לטקסס. זו מערכת המורכבת מ-113 מערות, ועוד יותר מ-300 מערות שנוצרו כשחומצה גופרתית המיסה סלע גיר ויצרה כמה מן המערות הגדולות ביותר באמריקה הצפונית.
ממרכז המבקרים יורדים בשביל מפותל לתוך בטן האדמה. כמה עמוק? עמוק מאוד, יותר מ-250 מטר לבטן האדמה. כאילו האדמה פערה את פיה, והציגה בפנינו את יכולותיהם המדהימות של הטבע והזמן. זו מערת נטיפים מטריפה, עצומה, עם מסלול נגיש. צעדנו ארבעה ק"מ בבטן האדמה, במשך שעתיים, בחלק התחתון יש אולם גדול, המכונה "החדר הגדול", אורכו כ-1.2 ק"מ, ורוחבו כמעט 200 מטר.
בסיום, במקום לעלות ברגל חזרה למרכז המבקרים, ישנן שתי מעליות שמעלות עד 16 נוסעים לגובה 250 מטר. מי היה מאמין, מעלית במערת נטיפים, רק באמריקה.
בין אפריל לאוקטובר מתגוררים במערות עשרות אלפי עטלפים, יונקים מעופפים היוצאים בכל ערב בעונה המתאימה למעוף מרהיב מפתח המערה, וממלאים את השמיים בדרכם לחפש טונות של חרקים למאכל באמצעות גלי קול. עטלף הוא היונק המעופף היחיד בעולם, הוא גם היונק המהיר בעולם (כן, מהיר יותר מהברדלס). יש להם תפקיד חשוב בשמירת שיווי משקל באוכלוסיות הזבובים והיתושים, הם גם עוזרים בהאבקה, באמצעות צואתם. הצואה נקראת גואנו וזהו חומר דישון מעולה, שמהווה ענף הכנסה למדינות באמריקה, בעבר אף שימש לתעשיית הנשק (להעשרת אבק שריפה). מושבת העטלפים הגדולה בעולם, נמצאת במערת ברקן בסן אנטוניו טקסס. שם חיים כ-20 מיליון עטלפים בין החודשים אפריל לאוקטובר.
יוסטון טקסס
המשכנו דרומה והגענו לטקסס, לפארק הלאומי הרי גוואדלופה, שם עשינו מסלול טיול מעגלי (5 ק"מ) שעובר דרך חווה שנפתחה בשנת 1876 על ידי בני משפחת סמית. בשיא המסלול, בסמוך להתרוממות ההרים, מגיעים למעיין נובע ולאשדי מים צלולים. זה גם היה הפארק האחרון שבו הילדים מילאו חוברת ג'וניור ריינג'ר במהלך המסלול וקיבלו תג ריינג'ר צעיר אחרון בארצות הברית. למחרת המשכנו בנסיעה ארוכה מאוד (כ-7 שעות), לביתם של חברים על מנת להשאיר את הקרוואן בטקסס.
בסוף השבוע האחרון שלנו בארצות הברית נסענו לעיר ליוסטון שבטקסס. טקסס ענקית, גדולה כמעט פי 28 מישראל (שנייה בגודלה במדינות ארה"ב אחרי אלסקה), ומתגוררים בה 30 מיליון אנשים (שניה בגודל האוכלוסייה אחרי קליפורניה). זו הייתה נסיעה ארוכה בכבישים מהירים עם הרבה מחלפים. אלה היו גם הקילומטרים האחרונים בקרוואן, במקום שבו הדלק הזול ביותר בארה"ב, פחות מ-2.5 דולר לגלון, בקליפורניה ובאלסקה, לצורך השוואה, המחיר עומד על יותר מ-6 דולר.
הגענו ליוסטון למרכז החלל מהמשפט המפורסם Houston we've had a problem. נכנסנו למעבורת החלל אינדיפנדנס המותקנת על בואינג 747, וראינו ואף נגענו באבנים שהובאו מהירח במשימת אפולו 17. ראינו גם מטאורים שנחתו על כדור הארץ, צפינו בניסויים של חוזק קורות בבואינג שעליו הותקנה מעבורת החלל, כמו גם בניסויי מנהרת הרוח. התרגשנו לראות תמונות של צוותי המעבורות צ'לנג'ר וקולומביה במעבורת החלל אינדיפנדנס, כולל תמונתו של אילן רמון. הבנות התנסו בסימולטר מציאות מדומה וקיבלנו אתגר להנחית אסטרונאוט על הירח באמצעות חללית ומתקן לשיכוך, שנדרשנו לתכנן ולבנות.
צפינו במשימה הלא מאוישת למאדים, למדנו על תחנת החלל הבינלאומית, ועל משימת ארטמיס לירח, כמו גם על הטיל פלקון 9 ותשעת מנועיו. הטיל של חברת ספייס איקס, בבעלות אילון מאסק, שנשא הדרגון 5 לתחנת החלל, עם תיירי חלל, ביניהם איתן סטיבה.
יוסטון הייתה לנו בעיה
המשפט המפורסם "יוסטון הייתה לנו בעיה", שזכור באופן שגוי כ"יוסטון יש לנו בעיה", הגיע לחדר הבקרה ביוסטון מצוות אפולו 13. בדרכם לירח התפוצץ מכל חמצן בחללית לאחר שכבר במהלך הספירה לאחור אחד משני המכלים לא שחרר מספיק לחץ, ובחדר הבקרה החליטו להמשיך ולבדוק זאת לאחר מכן. לאחר כ-56 שעות לתוך המשימה התפוצץ המכל וגרם נזק למכל התקין, הטלמטריה נעלמה לזמן קצר והתקבלה התרעה על מתח חשמלי נמוך. בשלב זה הודיע ג'ק סוויגרט, מפקד המשימה, "יוסטון הייתה לנו בעיה".
זמן קצר לאחר הפיצוץ התקבצו עובדי נאס"א בתחנת הבקרה ביוסטון וגיבשו תוכנית לחסכון בחשמל ולבניית מערכת סינון מאולתרת שתסנן את הפחמן הדו חמצני, תוך כדי שימוש בחמצן, שהספיק למסלול בן 143 שעות ולנחיתה באוקיינוס השקט. שניים משלושת האסטרונאוטים עדיין בחיים (ג'יימס לוול, פרד הייז) שניהם מעל גיל 90. ג'ון סוויגרט מפקד המשימה נפטר בגיל 51. בסרט "אפולו 13" המשפט המפורסם שונה קלות ל"יוסטון יש לנו בעיה", ומאז זה הנוסח שרבים משתמשים בו. כך או כך, זו הייתה הטיסה המאוישת שהגיעה הכי רחוק אי פעם.
(הסצנה מהסרט "אפולו 13")
(וכך זה נשמע במציאות)
בהמשך השבוע פינינו את הקרוואן, השארנו אותו למכירה וטסנו לפרק נוסף במסע, הפעם כתרמילאים במקסיקו. כשטיול הופך לשגרת חיים, זה מאוד נוח. בטח לאלו מאתנו שאוהבים לטייל. הקרוואן הפך לבית, חצינו מדינות ביבשת עצומה שבאמת יש בה הכל. 36 אלף ק"מ עברנו בצפון אמריקה, כמעט היקף כדור הארץ כולו, והגיע הזמן להיפרד מהבית על גלגלים.
על פרקי המסע במקסיקו, בליז, גוואטמלה, אל סלבדור, הונדורס וקוסטה ריקה כבר כתבתי בעבר. כשסיימנו לטייל במדינות מרכז אמריקה, טסנו דרך לוס אנג'לס לאיי פיג'י ומשם למלבורן באוסטרליה. לפרק חדש, בארצם של הקנגורו והקואלות ועל כך בפרק הבא.
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עם עינב ברזני".
