לחות מהבילה מכה בנו ביציאה מדלתות שדה התעופה של העיר מנאוס, תזכורת לכך שנחתנו בפתחו של יער האמזונס. ג'וליאנה, המתורגמנית שתלווה אותנו אל מעמקי הג'ונגל לאורך נהר האמזונס, מקבלת את פנינו בשעת לילה מאוחרת. "נישן בעיר ומחר בבוקר נתחיל את המסע", היא אומרת באנגלית. כעבור נסיעה קצרה אנחנו מגיעים לגסטהאוס. לפתע, ללא שום סימן מוקדם, ניתך גשם זלעפות. בעלת המקום מלווה אותנו לחדרנו, ממלמלת בפורטוגזית ומדליקה את האור בחדר הקטן. באותה הפתאומיות שהחל, הגשם חדל מלתופף על גג המתכת של המבנה. למזלנו הרב, אור, שמשפחתו עלתה ארצה מברזיל, יודע מעט פורטוגזית, שכן מתברר שהתרגום של ג'וליאנה לא משהו. "היא ממליצה להקפיד לסגור את הדלת של השירותים", מתרגם אור את מלמולי בעלת המקום. "בטח כדי לחסוך במזגן המקרטע", אני אומר ומוריד מגבי את המוצ'ילה הרטוב. "היא אומרת שאחרת ייכנסו לנו המון חרקים בלילה", הוא ממשיך, ומקקים ענקיים חוצים באותו רגע את המיטה ומטפסים על הקיר. "נראה שהגענו למקום שבו דלתות לא מפריעות לחרקים", אומר מיכאל.
לא שוחים עם תנינים
נהר האמזונס הוא גדול נהרות העולם. מקורו בהרי האנדים בפרו, וזרועותיו פרושות בתשע ממדינות דרום אמריקה. יש הסבורים ששמו ניתן לו על ידי הספרדים ששטו לאורכו ופגשו באינדיאנים ארוכי שיער וחלקי חזה, שדמו בעיניהם לאמזונות מהמיתולוגיה היוונית. כחמישית מהמים המתוקים בעולם הנשפכים לים מקורם באמזונס. אם היו מעניקים לו הזדמנות, האמזונס היה ממלא כנרת ריקה בחמש שעות.
יערות הגשם המקיפים את הנהר הם ביתם של קרוב ל-10% ממיני הצומח והחי על כדור הארץ. לכן באותו ערב בתל אביב, כאשר אור, מיכאל ואני, שהיינו חברים לצוות וליחידה בצבא וכיום סטודנטים בחופשת קיץ מהלימודים, החלטנו על כוס בירה שטסים לברזיל, החלטנו גם לנסות לבקר ביעד המופלא באופן האותנטי ביותר שבו מסוגלים לטייל שלושה סטודנטים ישראלים טרוטי עיניים ומאובני גב כתוצאה מעודף מסכים וישיבה.
בדרך לא דרך, יצרנו קשר עם משפחה המתגוררת אי שם במעבה הג'ונגל ומארחת תיירים מעת לעת. תיאום האירוח, לשישה ימים, נעשה דרך אחד מבני המשפחה, שלמד אנגלית ומתגורר במנאוס. עם שחר מצאנו עצמנו מפליגים מנמל מנאוס, בירתה של מדינת אמזונס, שהיא הגדולה שבמדינות המרכיבות את הרפובליקה של ברזיל. העיר עלתה לגדולתה עם פריחת תעשיית הגומי במאה ה-18. הוקמו בה תשתיות ואפילו מוסדות תרבות ששירתו את האירופאים שהתגוררו בה וסחרו בגומי שהופק מהיערות. השגשוג הסתיים עם המצאת הגומי הסינתטי, אך העיר עודנה מרכז תעשייתי. בנמל עוגנות ספינות סחר העולות ויורדות במעלה הנהר העצום, הנשפך לאוקיינוס האטלנטי.
אנחנו מפליגים לאיטנו במעלה הנהר הרחב, מתרחקים מהכרך, נחבטים קלות באדוות שעל פני המים החומים. הסקיפר המקומי נעצר לפתע במרכז הנהר ומסביר: "פה נפגשים שני היובלים הגדולים של האמזונס, הריו-נגרו והסולימוס". אני מביט מבעד למעקה ומבחין בקו חד שמפריד בין אזור של מים כהים לאזור של מים בהירים. "המים נקיים", הוא מסביר, "אבל הצמחייה המתפרקת במים של הריו-נגרו צובעת אותם בשחור". הקו נמתח כמעין גדר טבעית לאורך קילומטרים רבים במפגש בין היובלים. "אפשר לקפוץ לשחות?" שואל אור, משתוקק להתקרר מעט במים הצוננים. "רק אם בא לך להיאכל על ידי תנין", עונה הסקיפר.
עין לא עצלה
אנחנו מפליגים שעות ארוכות. עוברים מסירה לסירה לפי הנחיותיה של ג'וליאנה. היובלים נעשים יותר ויותר צרים, עד לממדים של נהר מצוי. מצוי באירופה, ואולי גם אצלנו אם מאחדים את כל מקורות המים המתוקים בישראל. לבסוף אנחנו פוגשים את צ'יזדייז, אבי המשפחה המארחת, ממתין לנו בסירתו הקטנה, יחד עם בנו בן העשר דייגו. לגופו השחום הבנוי לתלפיות של צ'יזדייז רק מכנסיים קצרים. הוא מקבל אותנו בלחיצת יד אדירה. הוא דובר פורטוגזית וכמה קללות בעברית שלימדו אותו הישראלים שהתארחו אצלו לפני כמה שנים.
לאורך הגדה עצים גבוהים, צפופים כחומה ירוקה, שרציפותה נקטעת על ידי בתי המקומיים – בתי עץ על כלונסאות, שכן מפלס המים של הנהר משתנה כדי עשרה מטרים בין העונה היבשה לרטובה. אין כבישים, הנהר הוא הדרך היחידה להתנייד. ככל שאנחנו מתקדמים במעלה הנהר, המבנים מתמעטים והטבע נעשה מרשים יותר.
"תסתכלו שם גבוה, בעצים", צ'יזדייז מאט את הסירה לפתע ומצביע לעבר צמרות העצים. אני לא רואה כלום. מיכאל קורא: "אה, אני רואה, איך לעזאזל הוא הבחין בזה?" הוא שולף מכיסו את הסלולרי וממקד זום על צמרת העץ, ומבעד למסך הקטן אני מצליח להבחין בעצלן תלוי על ענף, זז לאיטו בגבהים. אני נרגש וגם המום מחוש הראייה של צ'יזדייז. בהמשך נגלה שזה היה רק קצה הקרחון.
חיבוק מג'ון לנון
השמש שוקעת וצובעת את המים באינסוף גוונים. צ'יזדייז מנווט בין עצים ושיחים המזדקרים מתוך המים. אנחנו חולפים על פני להקות ציפורים הממריאות בבהלה, כנפיהן מעוטרות בגוונים בוהקים. דולפיני-נהרות מגיחים בקרקוש סנפיר לצד הסירה. לבסוף מגיעים לביתו של צ'יזדייז: בלב הג'ונגל – בקתת עץ זעירה ולפתחה מרפסת עץ מקורה, הנישאת על כלונסאות מעל מימי הנהר. אנחנו עוגנים בחנייה הביתית. "תסתכלו, יש שם קוף", אומר מיכאל ומצביע על קוף שחור בגודל של חתול ביתי, בעל פני תינוק ורעמת שיער המכסה את פניו כמו תסרוקת של שנות ה־70. "זה ג'ון לנון, מצאנו אותו כשהיה תינוק והוא גדל אצלנו", אומר דייגו. מיכאל מושיט יד ללטף. ג'ון נענה בהתלהבות ומזנק עליו בחיבוק של חיבה. מיכאל נבהל וכמעט מועד, בעוד הקוף מכסה את פניו כמסכה. "הוא מאוד אוהב לשחק ולגנוב דברים", מסביר דייגו. מיכאל מתנער, משתעל ומכריז: "וואי הוא מסריח".
אשתו של צ'יזדייז, כריסטיאנה, מעמידה קנקן מים על ספסל בסגנון יערות קק"ל במרכז המרפסת. "הבית שלנו זה הבית שלכם", היא אומרת בחיוך חם. דייגו מציג לנו את יתר חברי המשפחה – מאנו, אחיו הקטן בן החמש, כלבלב קטנטן שאותו דייגו מכנה במילה פורטוגזית שמשמעותה "גירוד", ולולו ולולה, שני תוכי ארה ענקיים, שעומדים על ענף סמוך. "הם חיו אצל אדם שמת מקורונה, אז הם חיים פה עכשיו", דייגו מסביר. "ארות נאמנים אחד לשני. הם יישארו ביחד עד סוף החיים".
עם רדת החשיכה צ'יזדייז מדליק אור קטן – שהופך אטרקציה לנחילי חרקים אימתניים. "מחר נאכל דגים", הוא אומר. אני נכנס לערסל ומתכסה בכילת לילה. יתושים בגודל של טינקרבל מזמזים מכל עבר, ואני מקווה שהרשת הדקיקה תצליח לעמוד במתקפותיהם.
פיראנה זה טעים מאוד
בוקר, אני מתעורר בבהלה ממהלומות רכות בגבי, ורואה את "גירוד" וג'ון לנון מתגוששים כשהם כלואים יחד איתי בתוך כילת הלילה הרחבה. אני מרים מבט, והנשימה נעתקת למראה הנהר המנצנץ ומחזיר את קרני הבוקר כמו מראה מבריקה. יתר שוכני הבית מתעוררים אט אט בערסליהם לקול נביחות וצווחות הבוקעות מזירת ההיאבקות שלידי.
לאחר ארוחת בוקר מסורתית של אננס טרי ובננה מטוגנת בקמח, אנחנו יוצאים ליום עבודה, להביא מזון לארוחת הערב. מפליגים בנהר בינות העצים, השמש קופחת והג'ונגל שוקק חיים, מצפצף, שורק ומקרקר. אנחנו עוגנים אצל השכן, מרחק חצי שעת הפלגה. ביתו הוא סככה מקורה בענפים, ואינספור תרנגולות מתרוצצות ומקרקרות. צ'יזדייז צועק דבר מה בפורטוגזית והשכן משליך לעברו רשת דיג, תגבורת לזו שלו. "בכל יום אני יוצא לדוג. היום יש יותר פיות להאכיל. כשיש יותר רשתות – יש יותר סיכוי לתפוס דגים", הוא מסביר. אני מהרהר בכך ששילמנו כמה מאות דולרים על האירוח, אבל למעשה לא מדובר באירוח אלא בחיים יחד עם המשפחה. אני מניח שהתשלום מתחלק בין כל בני המשפחה הענפה של צ'יזדייז המתגוררת באזור, והוא ככל הנראה הסכום הגבוה ביותר שאשלם בחיי על לינה בערסל. מצד שני, יש חוויות שלא מודדים בכסף. כמה משלמים בתל אביב כדי שקוף פראי יעיר אתכם במהלומות רכות בבוקר?
באפיק של מים רדודים בינות השיחים צ'יזדייז ודייגו מנחים אותנו היכן למתוח את רשתות הדיג. עד שהדגים יואילו בטובם להיתפס, אנחנו שטים לנקודה שבה צ'יזדייז מכריז: "פה אפשר לשחות", ואנחנו קופצים למים בחדווה. למרות התענוג הצרוף, קשה שלא לחשוב בחשש על התנינים, הפיראנות, האנקונדות ושאר היצורים ששוחים להנאתם בנהר. בשובנו לרשתות הדיג אני מדמיין שלל רב ובעקבותיו אולי ארוחת שחיתות של מנגל דגים, אבל ברשתות נתפסו רק כמה דגים קטנטנים. באחת הרשתות מצאנו דג פצוע, וחור ענק ברשת. "כנראה שהדג נלכד, ואז פיראנה נתנה לו ביס, ואז הגיע דולפין ואכל את שניהם", מסביר צ'יזדייז את החד גדיא המקומי.
בסוף היום מתיישבים סביב השולחן לארוחת הערב. כריסטיאנה מגישה מאכלים מסורתיים – שעועית חומה ופארופה, מעין גרסה מקומית לקוסקוס. התפריט של המקומיים מתבסס בעיקר על מזון יבש שניתן לשמור זמן רב. מזון טרי שמתקלקל מהר ללא קירור, בעיקר ירקות, הוא יקר וקשה להשגה.
הארוחה תוססת, המולה קולנית של אנגלית, פורטוגזית ועברית. "גירוד" מלקט שאריות מהרצפה וג'ון לנון חוטף מהצלחות ונמלט עם השלל לצמרות העצים. גולת הכותרת הם הדגים, השלל הצנוע שבזיעת אפינו שלינו ממימי האמזונס. אני נוגס בדג פיראנה צנום, שאין בו כמעט בשר, ולועס בעיקר עצמות דקיקות, אבל מדובר במעדן. "בשר של פיראנה זה טעים מאוד", אומר צ'יזדייז בסיפוק. במוחי חולפת מחשבה: מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, אכלתי מזון שצדתי במו ידיי? ואז אני מבין שזהו כנראה התבלין הסודי שהופך את הארוחה הדלה הזו לתענוג.
תולעים בשביל החלבון
עם שחר היום השלישי, צ'יזדייז ודייגו לוקחים אותנו לסיור בג'ונגל, ובדרך מראים לנו את השכונה. "זה בית הספר שלי", מצביע דייגו על מבנה ארוך רעוע על גדת הנהר. "יש סירה של בית הספר שאוספת אותי בבוקר, וגם את יתר הילדים שגרים באזור. זה לוקח כמה שעות בגלל המרחק בין הבתים על הנהר". ניכר בו שאינו אוהב ללכת לבית הספר. "ומהיכן המורים מגיעים?" שואל אור. "הם גרים בבית הספר", עונה צ'יזדייז.
אנחנו עוצרים בתחנת הדלק האזורית: דק עץ רעוע על כלונסאות ועליו ג'ריקנים של דלק למנועי הסירות, ומקומי המתגורר שם. מעל הדלפק מתנוסס כיתוב ענק, "קוברה בר", שרשום על עור נחש עצום באורך עשרה מטרים. "הנחש הזה היה אוכל להם את הברווזים, אז הם צדו אותו", אומר דייגו.
לפני הירידה לגדה הסבוכה ג'וליאנה מתרה בנו שניערך בהתאם: "נעליים סגורות, מכנסיים ושרוולים ארוכים. כל דבר שיכול לכסות אתכם ישמור עליכם". אנחנו יורדים ופוסעים בחשש אחרי צ'יזדייז. הוא מפלס את הדרך במאצ'טה אימתנית, יחף וללא חולצה. השמיים מוסתרים מאחורי הצמרות. אפילו הגשם לא חודר. חרקים מכסים הכל, ותזמורת של אינספור בעלי כנף וקופים המסתתרים בצמרות משמשת רקע. צ'יזדייז מכיר כל צמח וכל צליל. הוא מראה לנו נמלים המשמשות להפקת בושם, וגם אגוזים שבתוכם יש תולעים לבנות – "כל תולעת זה מספיק חלבון לשלושה ימים". ואז הוא מראה לנו פיסת בשר מעוכל, שאריות מארוחה של יגואר.
לא צדים – לא אוכלים
הימים חולפים במהירות. בערב היום הרביעי צ'יזדייז לוקח אותנו לצוד תנינים. הלילה מכסה את הג'ונגל, ובהיעדר כל מקור אור, השמיים מנומרים במרבד כוכבים. צ'יזדייז מנווט במבוך האינסופי של אפיקי הנהר באמצעות צלליות העצים. "מזהים אותם, את התנינים, לפי הנצנוץ של העיניים", הוא מסביר ומאיר בפנס קטן על גדת הנהר.
שעות של שיט איטי בעלטה, ואני מאבד ריכוז וסבלנות, אבל צ'יזדייז נותר דרוך, עם סבלנות של צייד. בדיוק כשכבר חשבתי שהוא סתם מתיימר, זוג עיניים צץ מולנו. אנחנו מתקרבים בחתירת משוטים חרישית. צ'יזדייז רוכן על חרטום הסירה, ידיו מושטות לפנים, ובבת אחת שולח שתי ידיים חסונות ושולף מהמים תנין קטן באורך מטר. גופו של התנין מתפתל, מנסה לשלוח שיניים אימתניות. צ'יזדייז מעביר לנו את הזוחל הענק כאילו היה ארנבון בפינת חי. כשהתנין עובר לידיו של אור, הוא מזהה שעת כושר ובפיתול מהיר של גופו החלקלק, מלתעותיו חולפות סנטימטרים ספורים מאזור חלציי. אני מזנק לאחור בבהלה, פולט צליל גבוה ומביך למדי. צ'יזדייז פורץ בצחוק ולוקח את התנין בחזרה לידיו, ולתדהמתנו מניח אותו על גבו ומלטף את בטנו. התנין נעשה רפוי בן רגע, מתמסר לליטוף כמו כלבלב.
נפעם מהמחזה, ובאותה מידה חושש שהתנין יתעשת ויזנק עליי שוב, אני נזכר שג'וליאנה אמרה שבשר תנין הוא מעדן למקומיים. "עכשיו אוכלים אותו?" אני שואל אותה. "לא, מחזירים אותו למים. דגנו היום דגים אז לא צריך". באינסטינקט אני שואל, שוכח היכן אני נמצא: "הוא עבד כל כך קשה לתפוס אותו, למה לא לשמור את הבשר במקרר למחר?" היא מחייכת ומנידה בראשה: "בג'ונגל לא שומרים למחר. אם יש - אוכלים. נו האנטינג – נו פוד. כל יום מחדש".
העולם האמיתי
שבת בערב, לילה אחרון בג'ונגל. "סוף שבוע, צריך לחגוג", מכריז צ'יזדייז ומסמן לכולנו להיכנס לסירה. הדת המקומית היא ערבוב של מסורת, אמונות תפלות וסימבוליקה נוצרית. המסורת היא הדומיננטית, ודוגמה קיבלנו יומיים קודם לכן, כששטנו הביתה בסוף יום דיג. השמיים החלו להתקדר ולפתע פרצה סופת ברקים. "צ'יזדייז, אנחנו צריכים לעלות על היבשה. זה מסוכן להיות באמצע הנהר", אנחנו מבקשים, אבל הוא עוצר את הסירה ורק מביט על השמיים במבט בוחן. אנחנו מבקשים שוב, אבל הוא בשלו. "כשיש סופה ואתה בנהר, צריך מיד לעצור. פעם שני אחים שטו בנהר ופרצה סופת ברקים", הוא אומר, ובדיוק מפלח קו של חשמל את השמיים, מאיר את הג'ונגל לרגע, ומשלים אותו רעם מתגלגל. "אח אחד התחיל לשוט מהר, לחזור ליבשה, והברק היכה בו. האח שהמתין בסבלנות במרכז הנהר ניצל. אסור לזוז כשיש סופה".
בחזרה לחגיגות סוף השבוע. כדי לחגוג – צריך אלכוהול. אנחנו שטים אל המרכז המסחרי המקומי, צריף קטן הסמוך לבית הספר. שביל בוץ חלקלק מוביל אליו. חושך מוחלט, אני כמעט דורך על צפרדע בגודל של חצי כדורגל. דופקים על הדלת, מעירים את החנווני. "שלושה בקבוקי קאסשה בבקשה", אומרת כריסטיאנה. בעיניים חצי עצומות הוא מוריד ממדף שלושה בקבוקים של האלכוהול המסורתי של ברזיל, מעין וודקה מזוקקת מקנה סוכר. צ'יזדייז לא מתאפק, פותח בקבוק בעודנו שטים חזרה, גומע לגימות גדולות.
בבית כריסטיאנה שולפת מכשיר ישן שנראה כמו mp3, המשמיע מוזיקה קצבית בפורטוגזית, ומובילה אותנו לסדרת משחקי שתייה שלא היו מביישים סרט על בית אחווה בקולג' אמריקאי. המשקה החריף מכה בעוצמה. אור ומיכאל מתנועעים, רוקדים בשכרות עם צ'יזדייז, שניחן בכושר שתייה מופלא. גשם מתופף על הגג, מוסיף את קצבו למסיבה המאולתרת.
עם אור ראשון, בהופיע כאב הראש של הבוקר שאחרי, אנחנו אורזים ומעמיסים את התיקים על הסירה בפעם האחרונה. אף שבילינו עם צ'יזדייז ומשפחתו ימים בודדים בלבד, הפרידה עצובה. עומק הקשר בין אנשים לא נקבע רק על ידי משך הזמן שבילו יחד, אלא בעיקר על ידי עוצמתן של החוויות המשותפות. מזל שרכשנו כרטיסי טיסה הלוך-חזור, אחרת אור היה נשאר לגור באמזונס. אני נזכר שיש לי בתיק כמה חבילות שוקולד ומעניק אותן לדייגו. הוא המום. אני מרגיש כמו אריאלה ממפעל הפיס, ומקבל חיבוק נרגש.
אנחנו עולים לסירה ושטים לעבר הנהר הגדול. המבנה מתרחק מאיתנו במהירות. עוד ניתן להבחין בקושי בדייגו מחלק את השלל המתוק עם אחיו הקטן, עם "גירוד" ועם ג'ון לנון. צ'יזדייז מכוון את הסירה במיומנות. המנוע הקטן מרעיש את שלוות הנהר, ואני מהרהר האם אנחנו עושים עכשיו את דרכנו בחזרה לעולם האמיתי, או דווקא נפרדים ממנו.
מודיעין שלום
איך: היציאה לאמזונס נעשית מהעיר מנאוס. אין טיסות ישירות מישראל. ניתן להגיע עם שתי עצירות ביניים.
מתי: מומלץ במהלך העונה היבשה, מיולי עד דצמבר.
כמה: טיסה תעלה 2,000-1,500 דולר. השהות אמנם יקרה יחסית לדרום אמריקה, אך זולה מאוד ביחס לתל אביב או אילת.
לינה: טווח האפשרויות רחב מאוד ונע ממלון חמישה כוכבים על גדת הנהר ועד ערסל ומדורה במעבה היער.
טיפ של אלופים: בין המלונות המומלצים – Cristalino Lodge ו-Mirante do Gaviao. מי שמעוניין בחוויה המקומית, יכול ליצור קשר עם מקס, אחיו של צ'יזדייז, שישמח לתאם אירוח אצל אחיו או אצל מקומיים אחרים: +32475207570 (שיחות או הודעות ווטסאפ באנגלית בלבד).
