ילוסטון וגרנד טיטון. מאיפה מתחילים? שני שמות שרק הצליל שלהם מעורר התרגשות אצל כל מי שחובב נוף, טבע ובעלי חיים. שני פארקים לאומיים עצומים שנפרשים על פני שלוש מדינות בארה"ב (מונטנה, איידהו וויומינג), ועד כמה שהם קרובים, כך הם גם שונים. כבישים אינסופיים שמעבירים את המטייל על פני אזורים גיאוגרפיים סמוכים, אבל שונים בתכלית – הרים נישאים ועמקים ירוקים עם נהרות אדירים שחוצים אותם, פסגות מושלגות ומישורים כמעט מדבריים, יערות צפופים לצד אגמים שקופאים בחורף. כל עשרה מייל הנוף משתנה.
כל מסע ארוך מתחיל בצעד הראשון, והנסיעה שלנו מתחילה בסולט לייק סיטי, שהיא בסיס נוח ליציאה עם שדה תעופה וטיסות סדירות כמעט מכל מקום בארצות הברית. בתקופות השיא של התיירות מגיעות טיסות רבות לשדות תעופה קטנים אך קרובים יותר, כמו ג'קסון הול בוויומינג או בוזמן שבמונטנה. ואם כבר מדברים על תקופות שיא – מתי כדאי לנסוע? מבחינת מזג האוויר, אפריל-נובמבר הם החודשים העדיפים. מעבר לתקופה זו, חלק גדול מהכבישים בפארקים סגורים בשל השלג הכבד, ולאזורים מסוימים ניתן להגיע רק באמצעות סיורים מאורגנים בכלי רכב ייחודיים שמותאמים למזג האוויר.
ביולי-אוגוסט האמריקנים יוצאים לחופשת הקיץ, מקומות הלינה מוזמנים חודשים מראש, הכבישים בפארקים עמוסים לעייפה בטורי רכב אינסופיים ובחלק מהאתרים המרכזיים החניה מתמלאת כבר מוקדם בבוקר, ולא תהיה לכם ברירה אלא לפסוח עליהם. אנחנו בחרנו באביב (סוף מאי) – יש מקומות לינה נוחים במחירים סבירים, הכבישים מתחילים להיפתח אחרי החורף הארוך, אין הרבה תנועה באופן יחסי, וכמה בונוסים לצלמים – ההרים עדיין מושלגים ומספקים רקע מדהים, השלג מתחיל להימס וכל הנהרות ובייחוד המפלים זורמים בעוצמה אדירה, ובעלי החיים מתעוררים מהחורף לעונת ההמלטות, מה שמגדיל את הסיכויים למפגשים מעניינים.
נמשיך עם עוד קצת לוגיסטיקה על ההתמצאות בפארקים. ילוסטון הוא כמו מדינה בפני עצמה. הפארק משתרע על שטח של 8,000 קמ"ר, עם למעלה מ-250 מייל (כ-400 ק"מ) של כבישים, וחמש כניסות שונות שכל אחת מהן מרוחקת עשרות קילומטרים מהכניסה הבאה. בתוך הפארק יש חמישה מתחמים (Villages) שבכל אחד מהם ניתן למצוא שירותים בסיסיים, מידע, דלק וחנות כללית (ומסעדות שפתוחות בעיקר בעונת השיא). ליד כל אחת מהכניסות לפארק ממוקמות עיירות קטנות שבהן ניתן למצוא מקומות לינה (המלונות בתוך הפארק יקרים ומוזמנים חודשים מראש), מסעדות ושירותי תיירות. הגרנד טיטון הוא קצת יותר פשוט להתמצאות, ונמתח בעיקר לאורך שני כבישים, שבצידם הצפוני פארק ילוסטון ובצידם הדרומי העיירה ג'קסון בוויומינג. שני הכבישים יוצרים מעין טבעת נופית שאורכה קצת יותר מ-42 מייל (68 ק"מ). בחלקים גדולים מאוד של הנסיעה אין קליטה בטלפון הנייד – מומלץ מאוד להוריד תוכנות ניווט אופליין ולהצטייד במפה פיזית.
יוצאים לדרך
הנסיעה מסולט לייק סיטי לכניסה הראשונה לפארק ילוסטון אורכת כארבע שעות שאין משהו ממש מרגש לספר עליהן. אמריקה, כבישים מהירים, תחנות דלק עם קפה דלוח, לאט-לאט הנוף מתחלף והיישובים המעטים מתרחקים, מסביב פסגות הרים מושלגות. השטחים הירוקים גדלים, חוות ענק עם גדרות לבנות וסוסים בשלל צבעים, ומגיעים לתחנה הראשונה – West Yellowstone. העיירה ממוקמת קילומטרים בודדים מתחנת הכניסה המערבית לפארק. בטיול כמו שלנו, אנחנו ממילא לא מתכוונים לבלות יותר מדי זמן מחוץ לפארק. השעות היותר פעילות של בעלי החיים, וגם התאורה הכי טובה לצילום והצבעים הכי יפים של היום, הם סביב הזריחה והשקיעה. מלון פשוט, נקי ושקט, מסעדה נחמדה לסוף היום ואולי גם קפה טוב – יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.
צ'ק אין קצר במלון ונכנסים לפארק. אין הרבה תחום אפור, משער הכניסה אנחנו מוקפים בטבע פראי. כביש הגישה לפארק מתפתל לצד נהר, ובשני הצדדים הרים מושלגים. לא עוברות כמה דקות עד למפגש עם עדר ביזונים, ש"מאלץ" אותנו לעצור בצד ולצלם. איך מזהים מישהו שרק היום הגיע לפארק? הוא עוצר בצד לצלם ביזונים. ביום השני כבר יש לך כל כך הרבה תמונות של החיה הגדולה הזו, שצריך לקרות משהו דרמטי מאוד כדי שנעצור. אותו דבר אפשר להגיד על איילים ואנטילופות, ואפילו על גייזרים. דברים שאדם ממוצע רואה מעט מאוד פעמים בחייו הופכים כאן ליומיומיים ואפילו – אני כותב את זה בזהירות – שגרתיים.
העושר של הטבע כאן כל כך גדול שקשה לעכל אותו, עד שמתפתחת מעין אדישות ואתה נוסע לך, וכבר נמאס לעצור ליד "סתם" עוד גייזר או "רק" עוד ביזון - דברים שלפני יומיים היית מוכן לחצות יבשות בשבילם. כשהמטיילים הראשונים בילוסטון ניסו לספר מה הם ראו, העיתונים והמגזינים סירבו להדפיס את הסיפורים בטענה ש"אנחנו לא מפרסמים פנטזיה". יש סיבה טובה לכך שזהו הפארק הלאומי הראשון שהוכרז בארה"ב (ובעולם כולו!), כבר בשנת 1872.
ואנחנו? בשביל הדברים האלה בדיוק חצינו יבשות. הביזונים העצומים מרתקים אותנו. איך אפשר להתעלם מחיה ששוקלת עד 900 ק"ג לזכרים, וחצי מזה לנקבות? הביזונים הם סיפור דרמטי מטורף שעוסק בכלל בחיה אכזרית אחרת – האדם. זהו היונק הגדול ביותר בצפון אמריקה, ועד לתחילת המאה ה-19 היו כאן כ-30 מיליון פרטים, שחיו על כל שטח היבשת. ציד בלתי מבוקר ("באפלו ביל") שהגיע לשיאו עם סלילת מסילות הברזל שחצו את ארה"ב, והוערך בכ-5,000 ביזונים הרוגים מדי יום(!), הביא את המספר לשפל חסר תקדים של 325 ביזונים בלבד שנותרו בחיים, מתוכם 24 בילוסטון. מאמצי שימור מתחילת המאה ה-20 הצליחו להגדיל את האוכלוסייה - 500 אלף פרטים, מתוכם עדר של מעל 5,000 ביזונים בילוסטון – המקום היחיד ביבשת אמריקה שבו ביזונים חיים בחופש וברצף מאז התקופה הפרה-היסטורית. אנחנו מאחלים להם המשך שגשוג, ומתפנים לצלם את הגורים שנולדו בשבועות האחרונים – האמריקנים קוראים להם Red Dogs, בגלל צבע הפרווה האדמוני שמשתנה תוך כמה חודשים לחום כהה.
ממשיכים לנסוע במרחבי הפארק האינסופיים. עוד ועוד עדרים של ביזונים, וביניהם מה שנראה כעננים נמוכים או ערפל על הכביש ומצדדיו – אלה הם הגייזרים המפורסמים של ילוסטון. הפארק יושב בחלקו בתוך לוע הר געש שהתפרץ לפני מאות אלפי שנים, וחלקים ממנו (עמוק מתחת לפני הקרקע) עדיין פעילים. החום מהפעילות הוולקנית הזו מחמם את מי התהום, ומייצר תופעות תרמיות שעולות אל מעל לפני השטח. מחצית מהתופעות התרמיות הללו המוכרות בעולם נמצאות בילוסטון, והן כוללות מעיינות חמים, פתחי פליטת קיטור (פומרולה), בריכות בוץ מבעבע וכמובן גייזרים – מעיינות חמים שמתפרצים בתדירות גבוהה. בילוסטון יש כ-500 גייזרים, שהם כמחצית ממספר הגייזרים בעולם כולו והריכוז הגדול ביותר שלהם באזור אחד, והידוע מכולם הוא Old Faithful – זרם קיטור ומים חמים אדיר שמתפרץ לגובה של 55 מטרים, 20 פעם ביום. "מזכרת" נוספת מהעבר הגיאולוגי הפעיל הוא הגרנד קניון של הילוסטון – קניון ענק ועמוק שבעבר היה מכוסה בלבה, וכיום זורם בו נהר הילוסטון. לאורך הנהר, ובעיקר ליד שני המפלים האדירים שלו, נמצאות עמדות תצפית ועוברים כמה מסלולי טיול רגליים.
הביזונים אינם בעלי החיים היחידים בפארק – בילוסטון חיים למעלה מ-300 מיני ציפורים, 67 מיני יונקים (כולל שני סוגי דובים – דוב שחור ודובי גריזלי) ועשרות מינים של דגים, דו-חיים וזוחלים אחרים. הדרך הקלה ביותר לראות בעלי חיים בפארק היא לעצור בצד בכל פעם שרואים רכבים אחרים שעצרו. סיכוי טוב שהם הבחינו בדובים, באיילים מסוגים שונים, בזאבים או בבעלי חיים אחרים. אזור עמק לאמאר (Lamar Valley) הסמוך לכניסה הצפון-מזרחית לפארק נחשב לאזור הטוב ביותר לצפייה בבעלי חיים, והשעות הטובות ביותר הן שעות הבוקר המוקדמות ושעות הערב המאוחרות.
על מנת להגיע לאזור בשעות הללו עברנו לשני לילות בעיירה גרדינר במונטנה שנמצאת במרחק של פחות משעה נסיעה - מרחק קטן וסביר במונחי ילוסטון. הבוקר בעמק לאמאר לא אכזב – כבר בדרך לשם פגשנו בדוב שחור ענק, ובשעות הבאות ראינו אינספור ביזונים, איילים ואנטילופות, עופות דורסים ועוד. שיא היום מבחינתנו היה צפייה בזאב אפור מנהל מרדף אחרי קבוצת אנטילופות מסוג פרונגהורן. אם לזאב הייתה גישה לוויקיפדיה, הוא היה יודע שהאנטילופה הזו מתחרה עם הצ'יטה על תואר היונק המהיר ביותר בעולם, ומגיעה למהירות של 98 קמ"ש. המרדף אכן לא נחל הצלחה, אבל המעמד המיוחד הזה, של צפייה ממרחק עשרות מטרים בלבד במאבק המתקיים בטבע כל הזמן, הוא בהחלט חוויה מלאה באדרנלין שניקח איתנו לעוד הרבה זמן.
אחרי חמישה ימים מלאי חוויות אנחנו עוברים מילוסטון לפארק הבא - הגרנד טיטון. הפארק כולל שרשרת פסגות הנמתחת לאורך של כ-60 ק"מ, כאשר לצידן יערות עצומים, אגמים ונהרות רבים, ואפילו כמה קרחונים שמתקיימים סמוך לפסגות הגבוהות. כשאנחנו מגיעים לפארק, חלק מהאגמים – בעיקר בחלקו הצפוני, הגבוה יותר והסמוך לילוסטון – עדיין קפואים ברובם. אחרי ילוסטון, הגרנד טיטון הוא חווייה קומפקטית יחסית, והמרחקים פתאום נראים קטנים. אנחנו מתמקמים בעיירה ג'קסון בקצהו הדרומי של הפארק, וממנה יוצאים וחוזרים לנקודות העניין שמסומנות במפה. ג'קסון, העתירה במסעדות ובבתי קפה, מספקת מצידה חוויה קולינרית משופרת. זהו יעד נופש יוקרתי לאמריקנים, שמגיעים לכאן בין היתר לחופשות סקי.
אחרי הקפה יוצאים לחקור את הפארק. כאן הנוף משחק תפקיד הרבה יותר גדול. בכל מקום להרים העצומים יש נוכחות מרשימה, והם מספקים רקע מרהיב לכל תמונה. הנהרות הגדולים מתפתלים מסביב, וגם כאן ניתן לראות בעלי חיים בסביבתם הטבעית - התוספת מבחינתנו למגוון הגדול שראינו בילוסטון הוא מוס (אייל קורא) בודד שרועה בשלווה, מתעלם באלגנטיות מהמוני התיירים החמושים במצלמות.
אחד האתרים המיוחדים בגרנד טיטון הוא האזור הקרוי Mormon Row – השדרה המורמונית. מדובר בכמה מבני עץ שהוקמו על ידי מתיישבים מהכנסייה המורמונית בסוף המאה ה-19, בניסיון להקים קהילות חדשות כדי לתמוך בגידול האוכלוסין. המתיישבים מצאו באזור קרקע פורייה לגידולים חקלאיים, גישה לנהר והגנה יחסית מרוחות. "השדרה המורמונית" התרוקנה ממתיישביה באמצע המאה ה-20, וכיום המבנים הפשוטים אך מרשימים, שעומדים לבדם על רקע הרי הטיטון האדירים, הם מוקד משיכה לצלמים מכל העולם. עבורנו, המזל האיר פנים דווקא בשדרה המורמונית – אחרי שבוע שלם של עננים כבדים ואפורים, בלילה האחרון של הטיול השמיים התבהרו, ואפשרו לנו להגיע לכאן באמצע הלילה לצילום כוכבים ושביל החלב על רקע הבקתות. פינוק מיוחד לצלמים, זר לא יבין.
זהו, טס לו שבוע באחד (או שניים) מהפארקים המרשימים בעולם. ילוסטון וגרנד טיטון נחשבים למערכת אקולוגית אחת, אבל הם שני פארקים עם אופי שונה, קצב אחר ונופים אחרים לגמרי. אם זה מתאפשר, כדאי מאד לטייל בשניהם יחד – גם בגלל הנסיעה הארוכה וגם, ואולי בעיקר, מפני שהם משלימים זה את זה ומייצרים חוויות אחרות. כמובן שיש הרבה יותר מה לראות ולאן לטייל בשני הפארקים מכפי שניתן לכתוב כאן.
אמיר ירחי הוא צלם נוף וטבע חובב המתגורר בקיבוץ כברי בגליל המערבי. מוזמנים לעקוב אחרי חשבון האינסטגרם שלו.
