האם כל המקומות כבר סגורים ושוממים באוקטובר? השאלה הזאת תמיד נשאלת בהקשר של חופשה ביוון אחרי הקיץ. התשובה קשורה לאזורים השונים ולמזג האוויר בהם. בחצי האי פלופונס, הנמצא מרחק שעתיים נסיעה דרומית-מערבית מאתונה, מזג האוויר עדיין חם ורוב החנויות והטברנות פתוחות ומזמינות - גם באמצע אוקטובר.
היתרון הגדול מבחינתנו הוא שבסתיו לא עמוס כאן כמו בקיץ, והכל רגוע ונעים. והמים? הם אמנם כבר מתחילים להתקרר, אך עדיין נעימים לטבילה. היצורים הימיים שביניכם יקפצו אליהם בלי להסס ויצעקו "המים חלום", השאר, ובהם אני, יתעלמו באלגנטיות ויישארו יבשים במיטת השיזוף עם ספר. מה רע?
בימים מלחיצים בישראל ואחרי שנת מלחמה שלא מראה סימנים להסתיים, ההחלטה הייתה לטוס לשבוע התאווררות ביעד קרוב ובלי יותר מדי נסיעות ברכב. כך מצאנו את עצמנו בנאפפליו שבמזרח הפלופונס, מקום שכיכב בכל כך הרבה סטוריז של ישראלים בקיץ האחרון, עד שעורר בי תמיהה מדוע אני לא שם עכשיו.
בחרנו לקחת מלון בפאתי נאפפליו ולא בעיר העתיקה. היתרון הוא שיש חניה צמודה והחדרים גדולים ומרווחים יותר מאשר אלה שבעיר העתיקה - כשמדברים על עלות של קצת יותר ממאה יורו ללילה. גם ללינה בעיר העתיקה יש קסם, החניה בנמל די קרובה והיא אפילו בחינם.
התחלה ברגל שמאל
נחתנו בנמל התעופה של אתונה וניגשנו לנקודה שצוינה כעמדת איסוף הרכב באתר בוקינג. מכיוון שהגענו כמה שעות לאחר הזמן שהוגדר בהזמנה, היא בוטלה ולא היה לנו עם מי לדבר. מי ידע שאיחור לחברת השכרת רכב יכול להיות כזה משמעותי? גם אין דוכן בשדה אלא רק נציג מיוזע עם שלט Goldcar שלא מוכן לעזור ורק אוסף את השוכרים באוטובוס ליעד מרוחק מהשדה. המסקנה היא שיש להזמין מראש רכב מחברה מוכרת שיש לה עמדה בשדה במקום להתפתות להצעות של בוקינג. שלחנו תלונה לבוקינג שהבטיחו להחזיר חצי מהעלות ולקחנו רכב אחר בשדה. נו, כפרה.
עם הרכב השכור נסענו למקום הלינה הקרוב לשדה התעופה בעיירה ספאטה כדי לא להתחיל נסיעה בלילה. בעיירה, שמזכירה את אבו-גוש בקטע טוב, קיבלנו חדר מתוק ונקי לא רחוק מכמה מאפיות טובות לפתוח בהן את הבוקר (Valhalla Apartments).
900 מדרגות על הבוקר
בבוקר יצאנו לדרך בנסיעה בכבישי אגרה נוחים ולא מפותלים. עצרנו בתעלת קורינתוס - מין פלא הנדסי צר ומרשים שחצבו במאה ה-19 כדי להתחבר למפרץ הסרוני. כל המסביב פה אמנם תיירותי להגזים - ובקטע קצת פחות טוב - אבל בכל מקרה שווה לעצור כאן לקפה דלוח ולפיפי.
משם נסענו עוד שעה למקום הלינה החמוד שלנו ליד נאפפליו (Elaion Mini Suites). בני הזוג המבוגרים בעלי המלון יוצאים מגדרם לסייע, ממליצים על מסעדות ומזהירים ממלכודות התיירים בעיר. ארוחת הבוקר המצוינת שלהם מתחילה ב-9:00 כי הם לא אוהבים לקום מוקדם. ביום שבו נסענו לאי הידרה דילגנו עליה ואכלנו בדרך. למחרת הם התעניינו איפה היינו. חמודים ממש.
את הבוקר פתחנו בכושר מהסוג היותר קשוח. טיפסנו 900 מדרגות למבצר פלמידי, המבצר הוונציאני שחולש על העיר. זה לא היה הכי קל, אבל שווה בגלל הנוף וגם ישקיט את המצפון כשנזמין מנה נוספת של קציצות זוקיני מטוגנות.
המשכנו לטייל בסמטאות נאפפליו הנחמדות בין שלל חנויות המזכרות, הקרמיקה והבגדים המתנפנפים, כדי להרגיש קצת כמו בסרט חופשה יווני. כדאי לא להסתפק בסמטאות ולטפס במדרגות העולות לבתי המגורים והמלונות הקטנים כדי לגלות שם חנויות אמנות מיוחדות.
אכלנו במסעדה שהומלצה על ידי בעלי המלון בשם Kakanarakis 1986. התפריט חזר על עצמו מדי יום בשינויים קלים: סלט יווני נפלא, מנה משתנה עם חצילים, קציצות זוקיני מטוגנות, דג כלשהו וקראף של יין הבית.
לקראת שקיעה נחמד להסתובב בטיילת ולשבת באחד הברים. הם אמנם תיירותים, אבל יש להם פלוס מיוחד בדמות נוף לים ולמבצר בורצי שהוקם ב-1471 באמצע הים. הוונציאנים והטורקים השתמשו בו להגנה מפני פלישות ימיות. במאה ה-19 המבצר שימש כאתר הוצאה להורג של אסירים ובהמשך שינה תדמית ואפילו פעל בו מלון. באחד הימים לקחנו סירה מהטיילת וביקרנו בו.
אחרי יומיים נינוחים בנאפפליו החלטנו לצאת מוקדם בבוקר עם הרכב לאי הידרה. בדרך עצרנו בפורטו הלי, עיירה תוססת בעונה, אך די שוממת בתקופה הזאת. לא רחוק מהנמל עצרנו לאכול ארוחת בוקר בטברנה משפחתית בשם Flisvos וזכינו לשירות מאבי המשפחה, גבר שמח כבן 80, שממלצר, מקלף זוקיני וקורא במקביל את הבקשות שלנו בגוגל טרנסלייט בנייד. הסלט היווני והאומלט שהוא הגיש לנו בחינניות היו מהטובים שאכלנו, למרות המראה המעט מרושל. הבצל האדום היה כבוש מעט והגבינה נפלאה. אומרים ששווה לאכול שם כשהגריל נדלק, אבל אנחנו לא זכינו.
ד"ש מלאונרד כהן
משם המשכנו למעבורת במטוחי (Metochi) לאי הידרה, האי עם ההילה הרומנטית בזכות לאונרד כהן שגר שם תקופה, פגש את מריאן והנציח אותה בשיר. חוץ מזה הנוף צוקי ודרמטי וכמעט אין כלי רכב באי, רק פרדות ועגלות מפעם שמשמשות להעברת משאות ולצילומים מעוררי קנאה לשלוח בקבוצה המשפחתית.
חוץ מהחמורים בהידרה אוהבים גם לאהוב חתולים שנמצאים בכל פינה. כמעט בכל סלסילה בכניסה לחנות יצוץ חתול מפוהק ובגינות הציבוריות הציבו להם בתים קטנים, מעין מלונות מטופחות עם מים ואוכל.
התיירים באי שזופים ויפים ואווירת החופש כאן כמעט מידבקת. יש המון בתי קפה וחנויות תכשיטים ואמנות מקומית וגם חנות של זוג יזמים מאתונה שהקימו מותג בשם Donkey Cat - בגלל החמורים וחתולי האי שגרמו להם להתאהב ולהתגורר במקום.
אז איפה אוכלים? המלצה מהארץ לארוחה טובה בנמל הייתה לחפש את המסעדה האדומה. שיטוט מהיר אכן גילה מסעדה אחת שחורגת מצבעי האי התכולים והלבנים. למסעדה קוראים Oraia Hydra ("הידרה היפה"). לא סתם הישראלים קוראים לה "האדומה" כי את השם שלה כתבו, כמו שנגלה במקומות נוספים רבים בטיול, באותיות יווניות בלבד.
בעקבות השילוט של מסעדת "אוראיה" התחלנו להכיר קצת את האותיות היווניות ולנסות ולקרוא קצת שלטים. זה לא פשוט: האות P נקראת כמו ברוסית R, האות B נהגית V ויש אותיות שדומות לאנגלית כמו האות N ואותיות נוספות שמכירים משיעורי הגיאומטריה בתיכון כמו אלפא, בטא וגמא. זה משחק נחמד לדרך להצליח לקרוא כמה שלטים.
הדרך חזרה למלון עוברת בשטחים כפריים, פרדסים, גפנים ועצי זית לצד סוכות למכירת דבש, פירות ושמן זית.
למחרת חזרנו לסמטאות נאפפליו ובחנות הנעליים התיידדנו עם המוכר וביקשנו ממנו המלצה לארוחה. הוא שלח אותנו למסעדה שהוא הכי אוהב, מרחק 20 דקות נסיעה בכפר Skafidáki בצד השני של המפרץ. שם המסעדה נכתב על פתק באותיות יווניות. צילמנו את הפתק באפליקציית גוגל טרנסלייט, הדבקנו את התוצאה בווייז וזה עבד! המסעדה המקומית kali Cardia ("הלב הטוב") התגלתה כנעימה, נקייה וטעימה להפליא. אכלנו חצילים ברוטב עגבניות שהזכיר לנו את הילדות, סופלקי, מוסקה ושוב סלט יווני שכל פעם הוגש קצת אחרת ואף פעם לא איכזב. הארוחה עלתה 30 יורו לזוג עם יין, פחות ממה שתשלמו בעיר עצמה.
ויש גם חומוס
למחרת החלטנו לקפוץ לעיירה Tolo שמטיילי הקיץ כינו אותה "אילת" והזהירו אותו שלא נתקרב אליה. אבל מה שרועש ועמוס בקיץ מתגלה כנפלא ורגוע באוקטובר. טולו היא עיירה כפרית שרצועת החוף הצרה שלה עמוסה במסעדות ובבתי מלון על הים.
מהרחוב הראשי יורדים ישירות לים. מכיוון ששעת הצהריים הגיעה הצצנו בתפריט של אחת המסעדות ופתאום שמענו מהצד אישה מבוגרת קוראת לנו. היא, כך מתברר, יוונייה שגרה בקנדה וכבר שנים מגיעה עם בעלה בספטמבר ובאוקטובר לתפוס קצת קרני שמש יווניות. אחרי שיחה קצרה היא שלחה אותנו למסעדה האהובה עליה Romevi, מסעדה משפחתית שיושבת ממש על המים ומגישה אוכל נפלא. מלבד התפריט המוכר, הזמנו גרגירי חומוס מבושלים ברוטב של עצמם בצבע חום לא פוטוגני, אבל בטעם נפלא. עד שהאוכל מגיע אפשר להשתכשך במים, לפחות למי שלא סובל מקור.
עוד מקום שאהבנו לאכול בו התגלה כשחיפשנו חניה ברחובות מחוץ לעיר העתיקה בנאפפליו. השם החמוד La Food תפס לנו מיד את העין ומצאנו מסעדת פועלים עמוסה במקומיים. שעועית בובס ענקית ברוטב עדין של עגבניות, גזר ושמיר הייתה ממש מעדן, כמו גם הסרדינים המטוגנים והבירה היוונית.
שטחו של חצי האי פלופונס הוא כשטח מדינת ישראל, אבל חיים בו רק 1.1 מיליון איש. למרות שטעמנו רק טיפה ממנו, הבנו ששווה לחזור בשנה הבאה, לחבל מאני ולארקדיה ההררית. יוון הרי אינסופית.
