הוא נקרא "גן העדן של השטן" ושוכן בגובה של 5,100 מטר, באוויר הדליל של פסגות הרי האנדים שבפרו. מדובר במקום המיושב הגבוה ביותר בעולם, שמסלעיו מפיקים זהב מצד אחד, אך מנגד אוכלוסייתו ענייה וחיה בתנאי מחיה קשים וכמעט לא אנושיים. אז מה הופך בכל זאת את המקום הזה לקסום ולכזה שהסקרנות לבקר בו גוברת? מסע מקפיא ומסקרן אל מקום ששההגעה אליו היא מהקשות והמאתגרות בעולם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לה רינקונאדה (La Rinconada) היא עיירה השוכנת במחוז פונו (Puno) שבדרום־מזרח פרו, למרגלותיו של הקרחון La Bella Durmiente (היפייפיה הנרדמת). את הייחודיות שלה קנתה העיירה בזכות הגובה שבו היא ממוקמת. 5,100 מטר, באוויר הדליל של הרי האנדים, במקום שהטיפוס אליו מפרך ומתיש. יש כאלה שניסו לטפס במעלה הפסגות המושלגות, אך נכשלו ושבו על עקבותיהם. לעומתם, מי שזכה להגיע ולחזות בקהילה המקומית, גילה כי לא סתם זכתה העיירה לכינוי "גן העדן של השטן".
זהו יעד לאמיצים בלבד - אין בתי מלון, הקור מקפיא וברוב הזמן הטמפרטורות הן מתחת לאפס, על צמחים ועצים אין מה לדבר כי הגובה הרב לא מאפשר את קיומם ובכלל אין מערכת ביוב, אין תשתית מים, אין כבישים סלולים אלא רק דרכי עפר וגם אין תברואה. זהו מדבר של קרח, סלעים וזהב בהרי האנדים הפרואנים. אפילו ציפורים לא עפות בשמיים, מדי פעם ניתן להבחין רק בנשר דואה לבדו.
תוואי השטח של לה רינקונאדה הופך אותה לאחת הערים המבודדות ביותר בעולם. אפילו הפרואנים עצמם מתייחסים לקהילה שחיה בעיירה ככזו שנמצאת מעל העננים. למעשה, הדבר היחיד שמחבר את העיירה הגבוהה ביותר בעולם לשאר המדינה הן דרכים רעועות, מפותלות וצרות שמשמשות ככביש, אך סגורות לתנועה בחלק גדול של השנה בשל תנאי האקלים הקשים.
לפני שהעיירה הייתה מיושבת, האמונה הרווחת הייתה שחיי אדם אינם אפשריים כלל בגובה של מעל 5,000 מטר. מי שחווה טיפוס הררי על הפסגות מסביב לעולם, יודע עד כמה האוויר הדליל מקשה ועד כמה הגוף מתרוקן מאנרגיה כדי להגיע לפסגה – דבר המתאפשר הודות לאמצעי עזר כגון מסכות חמצן למשל. הרי האנדים של דרום אמריקה תמיד היו ביתם של עיירות וקהילות מיושבות הממוקמות בגבהים שנעו סביב 3,500־4,000 מטר מעל פני הים, אבל לה רינקונאדה כאמור נמצאת במקום גבוה הרבה יותר.
בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 התגלה במקום מכרה זהב, מה שגרם לאנשים רבים לעשות כל שביכולתם כדי לחיות שם ולנסות להתעשר על ידי כריית הזהב. בין השנים 2001 ל־2009 חלה עלייה באוכלוסיית המקום והיא נאמדה בכ־30 אלף איש ואף יותר. הסיבה העיקרית לכך הייתה העובדה שבמהלך העשור הזה מחיר הזהב עלה בלא פחות מ־235 אחוז. אולם מוניטין הזהב התפוגג לאט, בין אם בשל הכמות הנמוכה יחסית שנמצאה בסלעים ובין אם בשל תנאי המחיה הקשים ששוררים שם, וההערכות הן שכיום חיים בלה רינקונאדה קרוב ל־17 אלף תושבים.
למרות המוניטין המוזהב, לה רינקונאדה היא מקום עני למדי. הכלכלה מסתמכת כולה על מכרות הזהב המקומיים, שפועלים ללא פיקוח ונשלטים על ידי כנופיות פשע וארגונים מקומיים שאינם מאפשרים לחברות כרייה זרות לפעול בשטח. רוב האנשים השוהים כאן לא עובדים תמורת משכורת קבועה, אלא על פי שיטה שלפיה ביום האחרון בחודש הם מורשים לקחת עימם עפרה (סלע המכיל מחצבים) בכמות שהם יכולים לשאת בעצמם - ולקוות שהכמות הזו תכיל בתוכה זהב. נשים אינן נמנות על כוח העבודה, שמורכב כולו מגברים (בין היתר מהאמונה המקומית שהן עלולות להביא מזל רע). החלופה עבור הנשים היא ביצוע מלאכת חוץ שכוללת בין היתר יצירת כלי מתכת לכרייה, בישול וניקיון.
הגידול בכמות התושבים בלה רינקונאדה לא היה צפוי ולכן אין בה תכנון עירוני או תשתיות כלשהן כמו מים, ביוב ופינוי אשפה. על כן, רוב האנשים שורפים את הפסולת שלהם או קוברים אותה תחת האדמה. מי שלא עושה זאת, פשוט משאיר אותה להיערם בין הבתים. ההתנהלות הזו, בשילוב עם פעילות כריית הזהב הבלתי מוסדרת, מביאה לסכנה בריאותית - האוויר רווי גזים רעילים של כספית. מרבית מקרי המוות של האנשים החיים בפסגה ההררית נבעו מהרעלת כספית, אך גם מדלקות בדרכי הנשימה. תוחלת החיים של אוכלוסייה זו נעה בין 30 ל־35 שנים, בערך מחצית מזה של אזרח פרואני ממוצע.
ההגעה אל לה רינקונאדה אפשרית רק באמצעות משאיות, שעושות את דרכן במשך כמה ימים בדרך לא דרך. העלייה אל שיא הגובה נמשכת לא פחות משש שעות. רכבות לא קיימות באזורים הסובבים ומטוסים לא מגיעים לאזור בגלל תנאים בלתי אפשריים (אם כי קיים שדה תעופה בעיר ג'וליאקה (Juliaca), השוכנת בגובה של 3,800 מטר.
תיירות היא לא הצד החזק של לה רינקונאדה. אין תחבורה ציבורית מאורגנת ומסודרת, האוויר מקשה אפילו את ההליכה, וזכר לבתי חולים, מקומות לינה או שירותי תיירות אחרים אין. מי שבכל זאת הצליח לשרוד ולהגיע, יכול לחזות ביופיו המושלג והקפוא של קרחון "היפהפייה הנרדמת", לטפס על פסגות ההרים שנמצאים בסמוך, כגון וילקוטה (Vilacota) שגובהו כ־5,300 מטר והר ריטי אורמסקה (Riti Urmasca), הנמוך ממנו בכ־100 מטר. אפשרות נוספת היא לבקר בכמה מהאגמים שנמצאים בסמוך, אך מכילים גם הם כמות רבה של כספית כיוון שהכורים מפרידים בידיים חשופות את הזהב מהסלעים בתוך מי האגם.
אפשר להגיע גם לאגם טיטיקקה, שממוקם בגבול עם בוליביה ומפורסם עקב היותו השני בגודלו בדרום אמריקה ואחד מהאגמים הגבוהים ביותר בעולם, או להרחיק ולנסוע לאורך נופי הרי האנדים כשבע שעות עד לבירת בוליביה השכנה, לה פאס, שהיא עיר הבירה הגבוהה בעולם.
פרו מפורסמת ביכולתה לייצא זהב, אם כי תאגידים גדולים לא חושפים את הנתונים המדויקים על כך. הם גם מתעלמים מזכויות אדם, הרס סביבתי וחברתי – הכול על מנת להעצים את הרווח עד כמה שניתן. שיטת התשלום לכורים, שנקראת Cachorreo, לא הגונה כאמור - הם לא מקבלים משכורת ויכולים למצוא עצמם בלי תמורה בכלל אם לא ימצאו זהב בסלעים שלקחו. וגם אם יצליחו למצוא זהב, לא מדובר בכמות גדולה ומשתלמת.
ארגוני זכויות אדם וסביבה מתריעים בלי סוף על הנעשה בלה רינקונאדה ומכנים זאת עבדות מודרנית והרס של משאבי טבע, אך נראה כי הכול ממשיך להתנהל בה ללא חוק או פיקוח. היא גם נחשבת לאחד המקומות המסוכנים ביותר בפרו, עקב גניבה של זהב בין הכורים וסחר בלתי חוקי בנשק.
בסיכומו של דבר, מזג האוויר הקשה, מצב התברואה והפקת הזהב שהולכת ופוחתת מדי שנה - עשויים להביא לכך שהעיירה הגבוהה בעולם תתפוגג לבסוף ותיעלם.
