"סגרנו טיסה לכרתים, איפה חובה לבקר?", שאלתי את חבר של בן זוגי, שהחל לספר בהתלהבות על הטיול שלהם. אבל החבר לא ממש עזר, "אני לא זוכר שמות. כרתים זה חופים ונופים. תשכרו רכב ותיסעו".
אני, שרגילה לטייל באופן ספונטני, רציתי ללכת על בטוח בטיול הזוגי הראשון שלי בחו"ל. הייתי כבר בעשרות מדינות לבד, אבל עם בן זוג? זה חדש לי, והתלבטתי אם ללכת על טיול מוצ'ילרי זורם או לבחור בחופשה זוגית מתוקתקת. אומרים שחופשה בחו"ל היא מבחן לזוגיות כי שם יוצא האני האמיתי שלנו, ולא רציתי שניכשל. הנמכתי ציפיות, והיעד היה רק לגלות את בן זוגי אילן מחוץ לסביבתו הטבעית.
לחזור מהטיול בשלום
אני המטיילת האיטית, הוא יכול להיות לפעמים חסר סבלנות. לא אוהב לצלם אותי, אוכל מהר במסעדה ובוהה בי. קם מאוחר, הולך לישון עוד יותר מאוחר אחרי שניגן בגיטרה שעות. מסתפק באכסניה בסיסית. אפילו רבנו יומיים לפני הטיול. כל הנסיבות היו נגדנו.
היה איזה שלב שהשאיפה שלי הייתה אפילו לא ליהנות, אלא רק "לעבור את זה" בשלום. אבל סיננתי לו: "אתה תפגוש את הגרסה הכי טובה שלי בחו"ל. עוד תרצה להאריך או לעשות רילוקיישן". הוא הרים גבות: "בואי נראה".
הבטחתי לעצמי שאם לא נהיה טובים בלטייל יחד, זה כנראה לא זה. טיולים הם חלק מה-DNA שלי. תמיד טיילתי ללא מסלול מתוכנן, עם הכלל הקבוע: לשאול שלושה מקומיים ולהקשיב לרוב.
למרות ריבים מצחיקים, גיליתי להפתעתי שהוא הפרטנר האידיאלי – לא רק לטיולים, אלא למסע החיים. הוא חובב בריות כמוני, משוחח עם כל דבר שזז (אפילו החתולים ליד הבקתה זכו לאוכל ולליטופים), מקשיב ומראיין מעולה. נולד להיות עיתונאי או פסיכולוג – שלפעמים זה יותר קרוב ממה שנדמה.
אני שואלת והוא מקשיב, והמקומיים? יותר משאנחנו רצינו לחלוב מידע מהם, הם נידבו אותו ולפעמים אי-אפשר היה לעצור אותם, כאילו שהם חיכו רק לנו כל חייהם כדי לשפוך את הלב. הביטוי "אנשים עושים את המקום" כנראה הומצא על תושבי כרתים – אולי לא מסבירים כל כך טוב, אבל בהחלט מסבירי פנים.
"כמה שאלות את שואלת?", הוא התלונן ויותר מפעם אחת. "אבל תראה כמה תשובות אני מקבלת", עניתי בתקיפות. "תבדקי בגוגל, תפסיקי להציק". "אבל אני רוצה לדעת איפה המקומיים מטיילים, איפה יפה באמת". חייכתי חיוך ניצחון בכל פעם שהגענו למלון בוטיק מוגזם עם נוף דמיוני ובריכה פרטית, במחיר שבארץ אפילו יקר מדי לחלום עליו.
טברנה וסושי במאליה
"מאמי, לא כדאי שנזמין חדר ללילה הראשון?".
"לא", פסקתי. "אנחנו מגיעים בבוקר ויש לנו את כל היום".
ביציאה משדה התעופה הוא התעקש לעזוב את הרקליון. "אני רוצה להתעורר ליד ים, לא בעיר גדולה". אז לקחנו מונית בלי לדעת לאן, רק ביקשנו חוף קרוב ויפה והנהג הציע שניסע למאליה (Malia), וזרמנו. עצרנו ליד מלון Ammos עם חוף פרטי וחדרים עם בריכה פרטית. המחיר הוגן (כ-800 שקל ללילה), אבל יותר מדי שיחות בעברית סביב הבריכה וצפיפות של בריטים שטיגנו עצמם בשמש בכל פינה, קצת ביאסו אותי. הבנתי שזו לא הכרתים שחלמתי עליה. בהחלט יפה, אבל גם גנרית מדי – עיירה שרובה בריטים צעירים שבאו להיצלות ביום ולהשתכר בלילה במועדונים מלאכותיים.
אבל גם במקום הכי תיירותי, תמיד מחכה הכפר השקט שליד. מצאנו את החלק העתיק של העיירה – מבוך סמטאות, טברנות אותנטיות ונגנים מסורים. וככה הגענו לפיצרייה-טברנה של זוג מקסים (הוא מקומי, היא במקור מניו זילנד), עם תפריט מסורתי ומוזיקת נשמה יוונית. כמו במקומות רבים בכרתים, גם הוא נקרא "זורבה".
מה עוד אהבנו במאליה? אחרי שמונה ימים של מסעדות, גילינו שיוון לא ממש מצטיינת בסושי. החריג היה מסעדת "וואסאבי" – סושי ונודלס במחירים הוגנים, שלא הצלחנו לשחזר כמותם בעוד שלוש סושיות באי.
14 שעות שינה ב-200 שקל
פקידת הקבלה במאליה פתחה מולנו מפה ענקית והמליצה בהתלהבות על "פלאטו", האזור המישורי היחיד בכרתים. חשבנו שמדובר בסיור מנומס שנסיים תוך חצי שעה, אבל גם אחרי חמש שעות של נסיעה מרובת עצירות, הלסת שלנו המשיכה להיות שמוטה מהנוף. בלי ההמלצה העקשנית שלה, היינו מפספסים את היום הכי יפה באי. בדיעבד גילינו שמישור לאסיתי הוא אחד האזורים היפים לטיול, שמרבית הישראלים טרם גילו.
כשהשמש החלה לשקוע, חיפשנו מקום ללון. מקומית המליצה על קראטו קמבוס, כפר דייגים שקט. אכלנו ב"טברנה קריטי", אך התאכזבתי מחדרי השינה הסגפניים. זוג תיירים מפולין הציל אותנו והמליץ על צוצורוס (Tsoutsouros).
הגענו לצוצורוס ב-16:00. אני הייתי מאוכזבת, אילן דווקא היה מרוצה, עד כדי הצהרה שהוא רוצה לעבור לגור כאן. נאלצנו ללון ב-Triton, מלון שלושה כוכבים בסיסי. למרות הירידה ברמה – הלינה עלתה רק 200 שקל – זכיתי ל-14 שעות שינה רצופות. רוחות חזקות מנעו מאיתנו לצאת לשיט למערות המרהיבות, שנחשבות לאטרקציה המרכזית באזור.
אכלנו בראנץ' במסעדה "זורבה" (כן, שוב "זורבה"). זוג הבעלים הם גם המלצר והטבחית, המגישה תבשילים מקומיים יומיים. נהנינו מדגים טריים, צ'יפס וסלט יווני. הבנתי שאפשר לבלות כאן חודש ולא לסיים את התפריט.
בצ'ק אאוט, פבריציוס, פקיד הקבלה הצרפתי, סימן לנו יעדים במפה בדרך לחאניה. התחנה הראשונה: מאטלה, עיירה שהוקמה על ידי היפים בשנות ה-60 בגלל הבידוד והמערות החצובות בהר.
החוף התגלה כמסחרי ועמוס, אך 40 דקות הליכה משם יש חוף נודיסטים מפורסם (למי שבעניין, אנחנו לא היינו). בעיירה יש מסעדות, ברים, חנויות בוטיק ושוק נחמד. מיצינו אותה בשעתיים.
טיפ: כדאי לבקר במערות החצובות, חוויה שפיספסנו בגלל שלא ידענו עליה, וכי קיבלנו החלטה בזמן אמת, כשהחוף סביבנו עמוס והחול רותח מתחת לרגליים.
משם, המשכנו לכפר אגיה גליני התיירותי אך אותנטי. בחרנו להתרחק מהכפר, ונסענו במעלה ההר. הפרס התגלה בדמות בקתה חלומית עם נוף פנורמי לים. היא סימלה את כל מה שחופשה ביוון צריכה להיות: נוף הרים וים, קִרבה לטברנות ועיצוב מקומי אותנטי. הבקתה Palazzo Greco Villas, שנבנתה על ידי זוג מקומי, כללה שתי קומות, בריכה פרטית ומטבח מאובזר. לקח לנו יותר משעה כדי להסדיר נשימה מההתלהבות מהרגע שהגענו לכאן. במשך יומיים אילן ניגן בגיטרה מוזיקה יוונית. חדרנית סקרנית עצרה בתירוץ של חלוקת מגבות, מחאה לו כפיים ופתחה איתנו בסמול־טוק קליל. במהרה הבנו שהיעד הבא שלנו נמצא בידיה: צפון־מערב דרך כפרים ציוריים כמו ספילי (Spili), עד לאגם קורנס ורתימנו.
לשחות עם הברווזים
אגם קורנס, המכונה "האגם הנסתר", הפתיע אותנו. למרות גודלו הלכאורה מאכזב, גילינו שהוא גדול משנדמה. בשביל לחקור אותו כראוי, כדאי לקחת סירת פדלים ולהקיף את כולו. לאגם פנים רבות ומכל זווית הוא נראה אחרת.
התעצלתי להביא בגד ים מהאוטו. חזייה ותחתונים יספיקו – זה רק אנחנו והברווזים כאן. יש רגעים שאסור לאבד, וזה היה הרגע שלנו, אולי הרומנטי ביותר מאז שהכרנו. באגם הצלול, רואים את האבנים ואת השתקפות ההרים. הדממה מאפשרת לשמוע כל תזוזה במים. מתנשקים בחוויה הקרובה לגן עדן. כשפקחנו עיניים גילינו שורות של ברווזים שהצטרפו אלינו, שוחים במרחק של חצי מטר. תצבוט אותי, ביקשתי מאילן בחיוך. זה דמיוני מדי וסוריאליסטי. אבל מה שיפה בטבע זה שהוא אף פעם לא ציני.
לפני החשיכה מצאתי מלון מפנק ברתימנו, העיר השלישית בגודלה בכרתים, ב-480 שקל. החדר כלל שתי קומות, כולל גג פרטי עם ג'קוזי ונוף לים. אכלנו במסעדה מומלצת דגים טריים וסלט ושתינו ראקי מסורתי. סיימנו בסיור רגלי של שעתיים בטיילת ובסמטאות העיר העתיקה.
המוסקה הטובה ביוון
הבוקר האחרון נפתח עם פראפה (האייס קפה המקומי) על החוף. בדרך להרקליון, על הכביש הראשי, עצרנו לארוחת צהריים ספונטנית במסעדת Vergina 1 שהפתיעה עם המוסקה הטעימה ביותר שטעמתי ביוון.
תוכנית השופינג לסיום השתבשה כשגילינו שהעיר נסגרת בצהריים בימי רביעי. המרכז המסחרי היחיד שהיה פתוח איכזב. אילן היה מרוצה מזמן האיכות הנוסף, בעוד אני הרגשתי שחצי יום ממילא לא היה מספיק לקניות, ככה שיש לי עוד סיבה לחזור לכרתים. גם בפעם הבאה לא אתכנן כלום מראש, זה התכנון, לפחות כרגע.
תלמדו מהניסיון ומהטעויות שלנו
- עדיף לטייל בתחילת העונה או בסופה. בשיא (יולי-אוגוסט), הספונטניות פחות תשתלם בגלל תפוסה גבוהה ומחירים יקרים יותר.
- תארזו במזוודה מעמד לנייד ברכב. חברות ההשכרה לא תמיד מספקות אותו.
- את הרכב כדאי לשכור באזור שדה התעופה, שבו יש יותר היצע ואפשרות למיקוח. רכב ידני מתאים יותר לדרכים ההרריות והוא גם זול יותר.
- לא חייבים לבחור במלון עם ארוחת בוקר. הטברנות תמיד זמינות, והאוכל בחוץ משתלם ומהנה יותר.
- תבחרו מלון באופן ספונטני. עם יותר מ-4,000 מקומות לינה, קשה שלא למצוא מלון בכרתים.
- דרום כרתים הוא עדיין הסוד השמור של המקומיים, בניגוד לצפון ולמזרח התיירותיים יותר.
