סטיבי וונדר מדליק את הקהל, ספייק לי בתפקיד הדי.ג'יי
(צילום: שחר עזרן)
החשד הסביר הוא שמרבית קוראי שורות אלה לא יכירו את השם A Boogie wit da Hoodie. ובאותה מידה, גם לא יהיה זה מופרך להניח שמאות הצופים שהגיעו להופעה של הראפר האמריקאי לפני כמה חודשים באולם אפולו לא ממש עוקבים באדיקות אחר לוח השנה העברי. ובכל זאת, את הבאים בכניסה לתיאטרון שזכה לתואר "הלב של הארלם" בניו יורק בירך שלט הניאון האייקוני של המוסד עם הברכה "חנוכה שמח".
היוזמה הזאת לא מגיעה משום מקום. הבעלים המקורי של התיאטרון המפורסם שמוכר כיום כאתר מורשת לאומי ועירוני היה יהודי, ומאז הוא עבר כמה וכמה בעלים יהודים. אף שבשנת 1991 התיאטרון נקנה על ידי מדינת ניו יורק - ומאז הוא מופעל על ידי עמותה ללא מטרת רווח - עדיין שומרים כאן מקום של כבוד להיסטוריה היהודית שלו, כיאה לשכונה שבעבר הלא רחוק כמעט כל דריה היו יהודים, כולל דמויות כמו הארי הודיני והנרייטה סאלד. גם צלם הבית כאן במשך למעלה מ-25 שנה הוא ישראלי (אליו נחזור עוד בהמשך).
תיאטרון אפולו שהוקם לפני 108 שנים הפך לסמל של תרבות שחורה בארצות הברית ומעבר לה: הוא היה אולם המופעים הראשון שהזניק את הקריירות של סטיבי וונדר, אריתה פרנקלין, דיאנה רוס והסופרימס, פטי לבל, בי.בי קינג, מרווין גיי, טוני בנט, מרי ג'יי בלייג', אלישה קיז, ג'יי.זי, ברונו מארס, ne-yo ועוד. ב"ערב החובבנים" (Amateur Night) המיתולוגי שלו, שרץ פחות או יותר ברציפות מאז שנת 1934 - כולל בשנות הקוביד הקשות עם אודישנים אונליין - התגלו כמה מהכוכבים השחורים הגדולים ביותר בעולם: חמישיית הג'קסונים, כשמייקל עוד היה רק בן תשע, ג'ימי הנדריקס, ג'יימי פוקס ובאסטה ריימס, אם לציין כמה.
הערב הזה הוא התשתית המקורית של תוכניות האודישנים למיניהן בטלוויזיה, ולא סתם המנהל האמנותי של הערב, ריי צ'ו, הפך למנהל האמנותי של "אמריקן איידול" וכיום של "רוקדים עם כוכבים". ומהכיוון השני, מי שהיה עד לאחרונה שופט "דה ווייס", הראפר פארל וויליאמס, מכהן כיום כחבר דירקטוריון התיאטרון. המוניטין של הערב כבר חצה אוקיינוסים והגיע עד יפן - אומה אובססיבית באופן כללי לגבי כל דבר שקשור להארלם - שם קנו את הזכויות והפיקו גרסה מקומית משלהם לתיאטרון אפולו ולערב החובבים שלו.
העונה החדשה של ערב החובבים בניו יורק תחל ב-22 בפברואר, ותימשך מדי שבוע עד תחילת אפריל. מי שמזדמן לו להיות בעיר באותה תקופה יקבל תמורת כרטיס אחד של כ-50-40 דולרים חוויה מוזיקלית ואנתרופולוגית גם יחד. הקהל כאן ידוע כקשוח במיוחד. לותר ואנדרוס, למשל, הופיע על הבמה חמש פעמים ולא ניצח אף פעם. לורן היל בת ה-13 ודייוויד שאפל בן ה-16 זכו לקריאות בוז. צפו בסרטון קורע הלב של היל:
אפילו ג'יימס בראון בכבודו ובעצמו, מי שהתיאטרון הפך עם השנים לבית השני שלו, גורש (שלא לומר טואטא) מהבמה בתחילה על ידי "התליין", עובד עם מטאטא שמסלק את המופיעים שהקהל מתעב - עוד מסורת ברוטאלית למדי של הערב הזה. אבל אפולו מעולם לא התיימר לעבוד בעסקי בניית הכוכבים. הוא בעסקי בניית אגדות, ואגדות צריכות לעבוד קשה ולחכות בשביל התהילה.
הזוכה הראשונה של ערב החובבים הייתה צעירה אנונימית בת 19 שבכלל הכינה קטע ריקוד, אבל הרגישה מאוימת על ידי צמד האחיות הפייבוריטיות של השכונה, Edwards Sisters, וברגע האחרון החליטה לעלות ולשיר במקום. לפני שעלתה לשיר, היא שפשפה את הגזע הגדום שנמצא בצד ימין של הבמה, "עץ התקווה" של אפולו, מסורת נוספת שהשתרשה בערב החובבים. עץ הבוקיצה הגבוה הזה לבלב פעם בלב השדרה השביעית עד שנכרת בשנות ה-30. בגלל מיקומו בלב "שדרת החלומות" של רובע התיאטרון השחור של ניו יורק, מבצעים היו מופיעים מתחת לענפיו בשביל המזל. וזה עבד. הצעירה ביצעה את "ג'ודי" של הוגי קרמייקל, לקחה את כל הקופה - 25 דולרים - וצברה קהל אוהדים שהגיע מדי שבוע במיוחד כדי לשמוע אותה. כך התחילה הקריירה של אלה פיצג'רלד, וכנראה הייתה זו תרומתן הגדולה ביותר לעולם של האחיות אדוארדס עם צעדי הסטפס המסונכרנים שלהן.
אלה אותן אגדות ופיסות היסטוריה של אמריקה שמביאות לכאן גם כיום את הכוכבים הגדולים ביותר בעולם, ובהתאם גם את הקהל. למרות המבנה המיושן שיכול להכיל רק 1,500 איש - פחות משליש מאמפי קיסריה לצורך העניין - עוברים כאן לפי הערכות כ-1.3 מיליון מבקרים מדי שנה, כולל עשרות אלפי תיירים ותלמידי בית ספר שמגיעים לסיורים במבנה מדי עונה. אותו ג'יימס בראון שגורש מכאן בבושת פנים הופיע לימים יותר מ-200 פעם על במת התיאטרון והקליט ארבעה אלבומי הופעות חיות שגם נושאים את שמו בגאווה. לא הפתיע אף אחד שההלוויה שלו התקיימה דווקא כאן.
פטי לבל ובי. בי קינג גם הם הקליטו פה אלבומי הופעות חיות, ומייקל ג'קסון ביצע כאן את ההופעה האחרונה שלו לפני מותו - מופע חינמי שבו הוא שר שלושה שירים בלבד וגייס שלושה מיליון דולר לצדקה. ברונו מארס, ליידי גאגא, אלישה קיז, ג'יי.זי, דרייק, קולדפליי, U2, פול מקרטני - כולם בחרו לעשות דווקא כאן את ההופעות החיות שלהם שהוקלטו להקרנה בטלוויזיה. הם לא בוחרים באפולו ממניעים כלכליים, אלא בעיקר כהצהרה: רצון להרגיש את הקהל, לנסות חומרים חדשים - קצת כמו שבישראל כולם רוצים להופיע אינטימי בצוותא.
ההיסטוריון המיתולוגי של התיאטרון ומי שמעביר את הסיורים במקום, בילי מיטשל (73), אומר שעל אף שהתיאטרון השקיע בתאי הלבשה משודרגים עם מקלחות ופינוקים שונים, מרבית האמנים שמגיעים לכאן מעדיפים להשתמש דווקא בתאי ההלבשה הישנים והמצ׳וקמקים, כי שם הרי שורה רוחן של אגדות כמו ריי צ'ארלס ובילי הולידיי. הוא עוד זוכר היטב את ריח הקולון הזול שאפף את החדרים האלה. הרומן שלו עם האפולו התחיל ב-1965, כשאמא שלו לקחה אותו להארלם יום אחד כדי ללוות כסף מדודו שגר במקרה ליד התיאטרון. הוא חיכה על המדרכה לאימו כשלפתע שאל אותו הבעלים המיתולוגי של אפולו דאז, פרנק שיפמן, אם הוא מוכן להרוויח קצת כסף ולרוץ לחנות לעשות סידורים עבור האמנים שמשתתפים בחזרות למופע. אחד מהם, אגב, היה סטיבי וונדר בן ה-15.
מיטשל בנה מערכות יחסים עם הכוכבים הגדולים, היה עושה להם סידורים ומקבל מהם, למשל מה-Temptations, הזמנות לטייק-אוויי של עוף ופירה תוך כדי המהומי רית'ם אנד בלוז בחדר החזרות. ג׳יימס בראון ומרטין גיי הפכו לחבריו הקרובים ולפטרונים. מיטשל מספר שבראון לא הרשה לו להמשיך לעבוד באפולו עד שהציונים שלו בתיכון יעלו. הוא דרש ממנו להציג בפניו את התעודה בסוף כל שנה. כשהציונים עלו, כך גם הטיפים, וכשמיטשל סיים את התיכון הטיפים של בראון וגיי עזרו לו לממן גם את לימודי מנהל העסקים בקולג'. מיטשל, שמכונה כאן "מר אפולו", כיהן כבר כמעט בכל תפקיד אפשרי בתיאטרון: שומר, סדרן, מחלק פליירים, מפיק של ליל החובבים, עוזר במה ועוזר שיווק, ולבסוף גם ייסד את הסיורים במקום. פניו קורנות כשהוא מזהה דמות מוכרת מתקרבת לעברנו במבואה האדומה: "זה צלם הבית שלנו, שחר", הוא מציג בגאווה ובהגייה אמריקאית נטולת ח'.
שחר עזרן קיבל את הג'וב הנחשק עוד בשנת 1997, רק שש שנים אחרי שעבר לעיר הגדולה ועבד עבור סוכנות צילום גדולה. מי שהייתה אז המזכירה של הסוכנות עברה להיות העוזרת האישית של נשיא הוועד המנהל של אפולו, והיא זכרה את עזרן לטובה - "פשוט כי תמיד הייתי נחמד ודאגתי לשאול לשלומה לעומת שאר הצלמים הסנובים", הוא משחזר. "היה חסר להם צלם באותו ערב להופעה של טוני בנט. בכלל לא ידעתי מי זה אז, לא הבנתי את גודל המעמד, אבל עשיתי את העבודה והם היו מרוצים. הסוד הוא להיטמע ולדעת גם מתי לא לצלם. מאותו יום הפכתי לצלם הבית. המסקנה החשובה בסיפור הוא שתמיד כדאי להיות נחמד", הוא צוחק.
ושאלוהים נותן אגוזים, ומצלמה, למי שאין לו שיניים.
״לא לא, היום יש רגעים שאני לגמרי צריך לצבוט את עצמי - אם לא לתת בעיטה - כי אני פשוט לא מאמין איפה אני נמצא. אני טס למשל המון עם אוטיס וויליאמס מה-Temptations, ופשוט לא קולט מול איזו אגדה אני עומד כל פעם מחדש. כשאלישה קיז עלתה לבמה ושרה את Empire State of Mind זה היה מסוג הרגעים שתפסתי את עצמי ואמרתי - לא יכול להיות שאני פה! עם ג'יי.זי, השותף שלה לשיר, היה אגב רגע מופלא שזכור לי ממש. הוא יושב שם מאחורי הקלעים אחרי ההופעה, עם פי. דידי ולברון ג'יימס, כולם עם משקפי שמש, הוא מרגיש על גג העולם, ואני כמו זבוב על הקיר. ואז פתאום אשתו נכנסת בדלת. מיד כל תשומת הלב עוברת אליה. לא משנה שכולם שם חברים שלו, ברגע שביונסה נכנסת הוא נעלם".
עזרן לא ישכח את ההתרגשות הגדולה ששררה מאחורי הקלעים לקראת בואה של דיווה אחרת, אריתה פרנקלין. "ואז, כשהיא הגיעה לגרין רום, היא תפסה אותי ביד ואמרה לי: 'הבנתי שיש קולאז' תמונות שלי בלובי, תראה לי! היא מושכת אותי במסדרון תוך כדי שהיא מחזיקה מצלמת וידאו ורודה קטנה (מצ"ב תמונה) ומצלמת אותי מצלם אותה. היא מצביעה על התמונה שלה ואומרת: ׳שם אני יותר רזה, אבל היום אני נראית יותר טוב'. היא הופיעה כמה פעמים אצלנו ולראות אותה זה פשוט מטורף. זה לא אדם רגיל, זה מעל בן אדם. אותו דבר עם ברק אובמה - כריזמה מטורפת. אני לא אשכח איך הוא התחיל לשיר מאחורי הקלעים עם אל גרין. זה היה באמצע קמפיין והעוזר שלו חשב שהוא השתגע, אבל אובמה עשה מה שבא לו והתחיל לשיר".
כשאמנים גדולים מגיעים לאפולו, אחרי או במהלך סיבוב הופעות בפני אולמות של עשרות אלפי צופים, הם נכנסים למוד אחר, אינטימי יותר, ולא פעם מזמינים חברים קרובים וקולגות. "הרבה פעמים אני מסתכל סביב וקולט שיש יותר כוכבים בקהל מאשר על הבמה", מספר עזרן. "למשל בערב גאלה עם אריתה פרנקלין יושבים זה לצד זה סטיבי וונדר, טוני בנט, דנזל וושינגטון, ספייק לי, ג'ניפר לופז. בהופעה של בונו עליתי במעלית, ופתאום בון ג'ובי ובילי ג'ואל עומדים לצידי. בהופעה של בוב דילן אני פתאום קולט את סטינג וביל קלינטון בקהל".
שיחה עם עזרן כמוה כעינוי ניימדרופינג מתמשך: סטיבי וונדר? ("מצאנו את עצמנו הולכים לאפטר פארטי, ופתאום הוא עולה לעמדת הדי.ג'יי ומתחיל להרקיד את כולם שם במשך שעה במקום דאג אי. פרש. לידו עומדים ספייק לי וטוני בנט - רגעים הזויים. שם וונדר אמר אגב את המשפט המפורסם על בנט: 'אני לא יכול לראות את צבע העור שלו, אבל אני יכול להרגיש את צבע הנשמה שלו'").
ג'יימס בראון? ("ההלוויה שלו עם הארון הפתוח, כשעשרות אלפים חיכו בתור במשך תשע שעות כדי לראות אותו בפעם האחרונה - אולי האירוע הכי משמעותי שצילמתי בחיים").
ליונל ריצ'י? ("אנחנו יושבים בגרין רום, ופתאום הוא עוצר הכול ומתחיל להתפלל יחד עם כל עובדי התיאטרון שהיו שם. זה היה מאוד מרגש").
פטי לבל? ("באמצע ההופעה שלה פתאום קרתה הפסקת חשמל בכל רחבי הארלם, אבל היא המשיכה לשיר כאילו כלום במשך רבע שעה א-קפלה. אחר כך עוד שאלה: 'מי מחר בערב בניו יורק?' - כולם כמובן הרימו ידיים, והיא הזמינה את כל הקהל למחרת בערב להופעה נוספת חינם. מסוג הדברים שיכולים לקרות רק באפולו").
ויש גם כאלה שפחות הרשימו לטובה: "לפרינס למשל ממש לא הייתה גישה. היו מוכנים שאצלם שלוש תמונות שלו ותו לא. זה הגיע מהאנשים שלו, אבל היה ברור שיש שם תסבוכת שמגיעה ישירות ממנו". גם ג'סטין ביבר השאיר טעם מר: "בוא נגיד שהוא ואנשיו לא היו בדיוק נבחרת יפן במונדיאל. הם עשו כל כך הרבה בלגן בתיאטרון ובחדרי הלבשה, השאירו הכול הפוך. זה לא היה לעניין. בשורה התחתונה הרבה יותר קל לעבוד עם כוכבי ה-A list מאשר ה-B list: יותר קל לעבוד עם בונו מאשר עם ביבר. ובסוף באמת כולם בשר ודם. בודדים באמת הם כמו אובמה, אריתה פרנקלין ופטי לבל, שאתה באמת מרגיש את הנוכחות שלהם בחדר. זה כמו שפעם שאלתי את ג'יימס גנדולפיני מ"הסופרנוס" 'למה הוא כל כך מתרגש להצטלם עם מוחמד עלי? הרי אתה סלבריטי בעצמך', אמרתי לו, והוא ענה: 'אני אולי סלבריטי, אבל הוא אגדה'. אז מבחינתי ביונסה היא סלבריטי, אבל אריתה ואובמה הם אגדה".
אובמה אגב לא היה היחיד שבחר באפולו לאירועי הקמפיין שלו. גם ברני סנדרס עשה זאת, וגם ביל קלינטון, שמשרדו שוכן כמה בלוקים ליד, ושהפך לצופה קבוע עוד כשהיה סטודנט לג'אז בשנות ה-20 לחייו והתאהב בהארלם. קלינטון הפך לאחד מסמלי תהליך הג'נטריפיקציה שעוברת השכונה, שמרבית אוכלוסייתה כבר מזמן איננה שחורה, אלא בליל של היספנים, לבנים ואסייתים. אפולו אומנם נותר המגדלור הפרוגרסיבי והשחור של השכונה, אבל עזרן מתעקש שפוליטיקה לא עוברת את הבאונסר עצום-הממדים שעומד בכניסה. "אף פעם במשך כל שנותיי כאן לא עלה נושא צבע העור, הדת או הדעות הפוליטיות שלי. הרגשתי במקום הזה בית מהשנייה הראשונה שרגלי דרכה באולם. לאף אחד כאן לא אכפת אם אני לבן, יהודי או ישראלי. יש היסטוריה יהודית למקום, ולא סתם עידן רייכל הופיע כאן, הקונסוליה הישראלית מרימה כאן אירועים, טורו קולג' היהודי עורכים כאן את טקס הסיום שלהם. הוועד המנהל מכבד את כולם - כמו שהם מאחלים בשלט הכניסה 'חנוכה שמח', הם גם מאחלים 'כריסמס שמח' ו'קוואנזה שמח'".
אבל לא תמיד יצאו מכאן צלילי אחווה הרמונית. מי שלא מכיר את ההיסטוריה של המקום עשוי לתהות שמא הגיע בטעות לאולם חתונות מצועצע במיוחד בתחנת דלק בצפון: קשקושי זהב על גבי קירות אדומים, וילונות קטיפה כבדים - מעין שעטנז מוזר בין המולאן רוז' לקולנוע רב-חן. אבל זה אך טבעי בהתחשב בהיסטוריה המבולגנת של המקום. המבנה המפואר בסגנון ניאו-קלאסי הוקם ב-1914, בתקופה שבה הארלם עוד הייתה שכונה יהודית ברובה, על ידי היזם היהודי סידני כהן. כשהוא הוחכר מיד לצמד יזמים יהודי אחר - ז'ול הורטיג והארי סימון - שחורים לא הורשו להיכנס בשעריו. המקום הפך מ-supper club (מסעדה לחברים בלבד - ד"א) לבית קולנוע, ל"תיאטרון הבורלסקה החדש של הורטיג וסיימון", שזוהה בעיקר עם מופעי חשפנות גרוטסקית, קברט זול ואפילו דראג קדמוני. תחשבו ליידי מרמלדה, רק הרבה פחות סקסי.
ב-1924 הוא עבר לבעלות האחים מינסקי, עוד משפחה יהודית חזקה בעסקי הבורלסקה, אבל ב-1933, כשראש העיר החדש פיורלו לה-גוארדיה פצח בקמפיין לסגירת תיאטראות "התועבה" האלה, תם עידן, וסידני כהן חזר לתמונה יחד עם עוד שותף - יהודי כמובן - מוריס זוסמן. הם שינו את השם לתיאטרון אפולו, על שם אל השמש היווני שחילטר מהצד גם כאל המוזיקה והשירה. כהן-את-זוסמן הפכו את פורמט המופעים למגוון יותר, והחלו להפנות יותר תשומת לב שיווקית לקהילה האפרו-אמריקאית שהלכה וגדלה בהארלם באותם ימים. אבל רק כעבור שנתיים, כשצמד היזמים ליאו ברכר ופרנק שיפמן לקחו בעלות על התיאטרון, הוא נכנס לתור הזהב-השחור שלו.
ברכר היה המממן השקט שמאחורי הקלעים, בעוד שיפמן, מפיק קולנוע ובן למהגרים אוסטרים שברחו מהשואה, לקח את המושכות בפועל. כמו מרבית המנהלים בעסקי אולמות הבידור אז, גם פישמן לא נודע בשל אהבת האדם היתרה שלו. הוא היה חסר רחמים מול המתחרים והרבה פעמים גם מול האמנים שלו, במיוחד כשהאפולו נותר פחות או יותר השחקן היחיד בשוק. נוסחת שיפמן לבידור חי על הבמה הפכה אותו לשם דבר בעולם הבידור. באותם ימים, רחוב 125 על כל הזוהר התיאטרוני שלו אומנם כבר הסביר פנים לשחורים כמבצעים, אך לא כצופים. שיפמן האמין שיהיה זה צודק - ובעיקר כלכלי - לקבל פנימה את כל מי שאכפת לו מספיק כדי לשלם על כרטיס. והנוסחה הפשוטה הזאת עבדה היטב.
לאונרד ריד, רקדן ומפיק שעבד עבור שיפמן, כינה את האיש "גאון" ו"אחד משני הלבנים היחידים (יחד עם לו לסלי, גם הוא מפיק יהודי דגול שעבד אז בברודוויי - ד"א) שמבינים בשואו-ביזנס שחור". מצד שני, ראלף קופר, שגם עבד עבורו ונחשב יחד איתו לאבי ערב החובבים של אפולו, כינה אותו "האב הלבן של הארלם מטעם עצמו, שמנהל את התיאטרון שלו כמו אחוזת מטעים".
27 צפייה בגלריה
תמונת השנה (2018) של מגזין "אטלנטיק" באירוע לכבוד הסרט "הפנתר השחור". צ'אדוויק בוזמן, לופיטה ניואונגו וטאנאשי קו
(צילום: שחר עזרן)
ב-1962, כששיפמן החליט לפתוח במקום מסעדה זולה, פרצו מחוץ לבניין הפגנות אנטישמיות מצד מקומיים שחורים שחששו מפגיעה בעסקיהם. המפגינים נשאו כרזות גזעניות, והציגו את שיפמן כדמות המלווה היהודי שיילוק מהמחזה "הסוחר מוונציה".
שיפמן פנה אז לכמה מנהיגים של הקהילה השחורה לעזרה, אבל כולם שמרו על שתיקה, למעט אחד - שחקן הבייסבול ג׳קי רובינסון, שהיה לשחור הראשון בליגת ה-MLB. רובינסון נחשב לאגדה עוד בחייו, והופעת הבכורה שלו בקבוצת ברוקלין דודג'רס הביאה למעשה לקיצן של 60 שנות הפרדת שחקנים לפי צבע עורם, וסימנה את הסרת "מחסום הגזע" בבייסבול. רובינסון סיפר כי התבייש לראות את שתיקתם של מנהיגי הקהילה. הוא השתמש בטור הפופולרי שלו בעיתון כדי לגנות את המפגינים, והשווה את פעולותיהם לאירועים שהתרחשו בגרמניה הנאצית - "איך נוכל לעמוד נגד דעות קדומות אנטי-שחורות אם אנחנו מוכנים לקבל חוסר סובלנות דומה מבית?". מיד לאחר פרסום הדברים ההפגנות עברו לביתו של רובינסון ותקפו אותו אישית. רק כשמנהיגים אחרים, כולל מרטין לותר קינג עצמו, התגייסו להגנתו של רובינסון פסקו ההפגנות.
שנות ה-70 ראו את תחילת ההידרדרות של התיאטרון. אחרי מותו של שיפמן, בנו לקח בעלות מלאה אבל נאלץ לסגור את העסק המשפחתי בשנת 1975 בגלל מכת הפשע והסמים שהשתלטה אז על הארלם, שבשיאה נורה למוות בן 18 ששהה במקום. ברון ההרואין המקומי, המאפיונר גאי פישר (דווקא לא יהודי), היה לבעלים השחור הראשון של התיאטרון וניהל אותו עד שנת 1981, אז נרכש על ידי חברת ההפקות של פרסי סאטון, מנהל מחוז מנהטן לשעבר. סאטון היה עורך דינו של מלקולם X וגם יקיר הקהילה היהודית בעיר, והוא הביא לתיאטרון לא מעט בכירים מהקהילה כדי שידברו בפני קהל שחור ברובו. באותה שנה, במקרה או שלא במקרה, גם זכה התיאטרון למעמד של אתר מורשת לאומי ועירוני, וכיום הוא מנוהל על ידי עמותה ללא מטרות רווח.
"באופן טבעי בגלל המיקום אז ברור שיש יותר מחויבות לשכונה, ובגלל זה העמותה מרימה כאן אירועים חינמיים ומסובסדים שנועדו בעיקר לקהילה השחורה", אומר עזרן.
ובדיוק על אירוע כזה נפלנו ביום שבו ביקרנו באולם: מופע מיוחד לכבוד קוואנזה שנועד לחגוג את המורשת והתרבות האפריקניות בארצות הברית. באנו מוכנים לערב הווי מתנ"סי גריאטרי, ובמקום זה קיבלנו מופע ברודוויי מחשמל שלא היה מבייש את "מלך האריות" כמה בלוקים דרומה מכאן. ולמרות הפיזוזים, התלבושות, הטקסים השמאניים והכוריאוגרפיה המושקעת, הרגע הכי מרגש התרחש דווקא במהלך מעין טקס משואות גרובי מקומי. לקול הביטים והתיפופים עלו לבמה כמה מתושבי השכונה שהצליחו לאחרונה להותיר חותם בעיר. הם העבירו את האחריות - בדמות דגמים מיניאטוריים של בנייני מגורים אייקוניים בשכונה - לדור הצעיר שהשפריץ גם הוא מכישרון, כל אחד בתחומו - ריקוד, עיצוב אופנה, שירה, משחק וספורט. אנחנו די בטוחים שגילינו שם את לורן היל הבאה. צעקנו בוז.
העונה החדשה של ערב החובבים תחל ב-22 בפברואר, ותימשך מדי שבוע עד תחילת אפריל.
סיורים בתיאטרון (בין שעה ל-75 דקות) מתרחשים לאורך כל השנה, בימי שני ושבת בשעות 11:00 בבוקר ו-13:00 בצהריים ובימי רביעי ב-11:00. חשוב לתאם הגעה מראש דרך האתר.
עלות: 17 דולרים לבן אדם (כ-59 שקלים).
