כשטיול הופך לשגרת חיים זה מאוד נוח, בטח למי שאוהב לטייל. הקרוואן הפך לבית, וחצינו מדינות ביבשת צפון אמריקה העצומה. מה אומר לכם, הייתי ממשיך ככה כל החיים, בנדודים. כמעט 40 אלף ק"מ עברנו בצפון אמריקה, כמו היקף כדור הארץ כולו, אבל אחרי חמישה חודשים עברנו לחלק ב'. את הקרוואן השארנו למכירה בטקסס וטסנו למרכז יבשת אמריקה - הגיע הזמן לרענן את הספרדית. בהמשך עוד נספר על החוויות הרבות שהיו לנו בצפון אמריקה, אבל עכשיו זמן מקסיקו.
הולה מקסיקו
מקסיקו מחולקת ל-31 מדינות, היא גדולה פי 87 מישראל וחיים בה כ-130 מיליון תושבים. אנחנו הגענו בטיסה לדרום מקסיקו, למדינת צ'יאפס הידועה בטבע הירוק, באגמים, במפלים ובמגוון הרב של בעלי החיים. צ'יאפס הגובלת בגואטמלה היא מדינה ענייה, ובני המאיה חיים בה באזורי הכפרים עד היום בדומה לצורת החיים של השבטים בעבר, עם מוטיבים מימי הכיבוש הספרדי והשפעת הדת הקתולית.
העיר הראשונה שבה התיישבנו היא סן קריסטובל דה לאס קאסאס. זו עיר קולוניאלית שנוסדה ב-1528, ואחת הערים הראשונות שנוסדו בידי הכובש הספרדי.
טיילנו בסמטאותיה הצרות, עמוסות דוכני הרחוב, פרטנו דולרים לפזו, ביקרנו בשוק הצבעוני, פטפטנו בספרדית, אכלנו טורטיות וקינחנו בגלידה טעימה. הילדים קפצו בטרמפולינות בכיכר המרכזית. הכול צבעוני, צפוף, גם רועש והומה, מוזיקה דרום אמריקנית בפלאזה, רחובות צפופים וגם פקוקים. ביצים טריות בשקית, לחם במאפייה, גבינה בחנות גבינות, חלב במכולת, פסטה ואורז בסופרמרקט קטן, ירקות ופירות בשוק, קניות כאן הן חלק מהחוויה. העיר נמצאת בגובה 2,195 מטרים - במהלך היום חם לנו, אך בלילה הטמפרטורה יורדת.
המיטב של צ'יאפס
סן קריסטובל במקסיקו הייתה עבורנו בסיס ל"טיול כוכב". בקרבת העיר כפרים רבים, ולכפר צ'אמולה הגענו רכובים על סוסים. בכפר כנסייה ציורית בשם סאן חואן. בתוך הכנסייה אפופת העשן, המלאה בעשרות אלפי נרות, אסור לצלם. המתפללים עוסקים בטקסים ייחודיים הכוללים קדושים קתולים, אור ירח, שפיכת רגשות וגם בעלי חיים.
הקירות מצופים בפסלים של קדושים המעוטרים במראות כדי להדוף את הרוע. אין ספסלי ישיבה, ורק מחטי אורן טריות מרפדות את הרצפה הריקה. כל משפחה מטאטאת לעצמה מקום ומדביקה מגוון נרות ישירות לאריחים. הם מאפשרים לנרות לבעור לחלוטין במהלך ואחרי הטקסים האישיים שלהם, ומשאירים אחריהם שלוליות של שעווה צבעונית. המתפללים מתפללים בקול, שותים קוקה קולה ומגהקים מתוך כוונה לפנות רוחות זדוניות. לפעמים מצטרף למשפחה אדם המניח ידיו על הפגועים, לספוג את מחלותיהם לביצת תרנגולת או לרפא אותם על ידי הנפת תרנגולת חיה מעל ראשם. שילוב אמונות קתוליות וילידיות הוא תוצאה של 500 שנות תחרות תרבותית. זמן קצר לאחר הגעת הספרדים הם החלו לאמץ היבטים של רוחניות ילידית כדי לרצות את בני המאיה המקומיים.
יצאנו לטיול בקניון סומידורו הצר, שאותו יצר נהר גריאלווה. לצד הנהר מפל קסום, שיש המאמינים שמימיו מבטיחים חיי נצח צעירים. הופתענו לראות תנינים משתזפים בשמש, וקופי עכביש מקפצים בין ענפי העצים. נסענו דרומה לכיוון גבול גואטמלה, למפלי אל צ'יפלון. טיפסנו עם הילדים במעלה שביל מפותל באורך 1.5 ק"מ בין נקודות תצפית על מפלים גועשים. התצפית העליונה מרהיבה, המפל שוצף, נרטבנו לגמרי, אני החלקתי כל הדרך מטה, על אומגה בת שלושה מקטעים באורך כולל של 1,268 מטרים. משם לשיט ברפסודת עץ מקומית באגמי מונטבלו שעל גבול גואטמלה.
קינחנו בנסיעה לפלנקה (לשם כך התעוררנו מוקדם, בשלוש לפנות בוקר). בדרך הנסיעה השתבשה בשל הפגנה ענקית על הכביש. "הדרך לפלנקה סגורה", כך נאמר לנו, ובחרנו להמשיך ליעד אחר, לעתיקות טונינה של בני המאיה. אף טיפסנו על הפירמידה הגבוהה בצפון אמריקה. לשמחתנו באמצע היום הדרך לפלנקה שוב נפתחה, ונסענו לשחות בבריכות הטורקיז הטבעיות שבמפלי אגואה אזול (המים הכחולים).
בערב האחרון סיירנו במרכז העיר הקולוניאלית לפרידה, לטנגו אחרון בכיכר הקתדרלה. זו עיר פסטיבלים שהותירה בנו רושם עז וחדרה אל הלב: מאכלי הרחוב הטעימים, המופעים הפשוטים, השוק הצבעוני, האורות, צבעי הבתים והפשטות. והנה זה ערב אחרון, הילדים נפרדים לצלילי "פאר אביילר לה במבה", מוחאים כפיים במופע רחוב של רקדן סטפס אנרגטי, ומשליכים 5 פזו לכובעו. מפלסים את הדרך במדרחוב בין אלפי פרצופים חייכנים מקסיקניים ונפרדים מדוכן הטאקו, מהטמאלה העטוף בעלה בננה, מהאמפנדס ומכוס גרגירי התירס הצהובים עם גבינה מלוחה, צ'ילי וסלסה כמובן. נפרדנו מהקאזה, ויצאנו למסע לעבר החופים הקאריביים שיש למקסיקו להציע.
בולענים מרעננים
המרחק בין סן קריסטובל בצ'יאפס לפלאיה דל כרמן בקינטנה רו הוא "רק" 970 ק"מ. למזלי אני לא זה שנוהג - יצאנו באוטובוס לנסיעה בת כ-24 שעות. כן, זו לא טעות. זה היה הלילה הראשון שלנו יחד באוטובוס (אחרי 150 לילות בקרוואן). קפצנו למים העמוקים, ועוד לפני שהגענו לחופים הקאריביים לקחנו את הילדים לנסיעת לילה באוטובוס מקומי. מכרנו להם את זה כחוויה, בתקווה לשרוד את הלילה בנסיעה. הנסיעה עברה בשלום, והגענו ליעדנו פלאיה דל כרמן בצהריים, אחרי שהפסדנו עוד שעה. בנסיעה הארוכה מזרחה השעון זז שעה קדימה, עכשיו "רק" שבע שעות מישראל.
פלאיה דל כרמן (שוכנת דרומית לקנקון וצפונית לטולום) גם היא בסיס נהדר לטיולים. זהו אזור המלא בסנוטות. סנוטה היא בולען עמוק ועצום. משמעות המילה בשפת המאיה היא מקום שבו ניתן להשיג מים. המים בסנוטות צלולים מאוד, שכן מקורם במי גשמים שחלחלו בסלע והפכו למי תהום מסוננים. סנוטה נוצרת בשני שלבים: חלל תת-קרקעי בנוי אבן גיר מתמוסס ממים חומציים. בשלב השני מתמוטטת התקרה לתוך מי התהום. אלה הנמצאות בשלב הראשון בנויות כמערכת מערות אשר המים מצאו את הדרך לקשר ביניהן. חלקן מערות נטיפים עוצרות נשימה, המלאות במים תכולים ומעוטרות בשרכים. ברחבי חצי האי יוקטן נפערו אלפי סנוטות אשר שימשו בעבר את בני המאיה. הם קבעו את מושבם סמוך לסנוטות, אשר שימשו כמקור מים שפירים (שאינם מליחים), צלולים, צוננים ובעלי גוון משגע. אנו ביקרנו בכמה מהן. היופי מפעים, הגוונים הכחולים משכו אותנו כמהופנטים אל המים, האקלים החם והטרופי כמובן עושה את שלו, והמקומות האלה הופכים לממכרים: מים טבעיים, צוננים. אה... ויש גם דגים מדגדגים, כאלה שעושים פילינג ברגליים, כחלק משרשרת המזון.
חשבתי על זה שבתוך מערכת מערות מחוברות שעומקן עשרות מטרים, אנחנו זוכים "לרחף" בשחייה בין תקרת המערות לתחתיתן העמוקה. כך עברנו בין המערות, בדיוק כמו אסטרונאוט המרחף בין המקטעים בתחנת החלל. כוח הציפה מקזז את הכבידה, ואנו זוכים לרחף. גם אסטרונאוטים מתאמנים ביכולת ריחוף פשוטה שכזו על פני כדור הארץ, לפני שעולים לתחנת החלל.
ליד הסנוטה הכחולה (סנוטה אזול), מצאנו גם משפחת דביבונים המתגוררים במערה. ככה נראים "חתולי רחוב" במרכז אמריקה, גם פגשנו את מאכילת חתולי הרחוב (הדביבונים) המקומית, והם יצאו מהמערה כשהיא התקרבה לשים בקערה שאריות מארוחת הצהריים.
ערי הזהב הנסתרות
"אה... אה-אה... אה-אה.... אסטבן זיאה, טאו אה סיטה ד'ור" - מי מכם שמכיר ומזמזם את שיר הפתיחה בצרפתית לתוכנית הטלוויזיה "ערי הזהב הנסתרות" הוא כבר בטח בשנות הארבעים לחייו. סדרת אנימה בשיתוף פעולה צרפתי ויפני, ששודרה בישראל בחופש הגדול ב-1988 ואחר כך ב-1991. הסדרה מבוססת על הספר "ערי הזהב הנסתרות" של הסופר האמריקאי סקוט אודל, אך לקחה כיוון שונה מהמתואר בספר. בסוף כל פרק הוצגו בשחור לבן דקתיים של היסטוריה על בניית הערים והתרבות של בני המאיה. עד היום אני זוכר את הצביטה בלב בתיאורי הרס וכיבוש ספרדי של הערים באמריקה. אז מה היה שם? טובים ורעים, יורדי ים, רצון לגלות ארצות, כמיהה למצוא אוצר והרבה תאווה לזהב. היו שם גם ילדים שהלכו צעד קדימה בחיפוש ובגילוי של ערי זהב נסתרות, וקונדור זהב משוכלל, מכונת תעופה שהוסתרה בערים אלה שנבנו לפני מאות שנים.
רשימה ארוכה של אתרים ארכיאולוגיים הופיעו בפרקים שונים בסדרה: פלנקה, צ'יצ'ן איצה, טיקל, מאצ'ו פיצ'ו ועוד. ואני, בתור ילד, כל כך רציתי להגיע, לראות, לגלות, לגעת באבנים, ללמוד כיצד נבנו אותן ערים מסתוריות.
צאצאי המאיה עדיין חיים בדרום מקסיקו, בהונדורס, באל סלוודור, בבליז ובגואטמלה של ימינו. בעבר חלשו על שטח של 400 אלף קמ"ר במרכז אמריקה, ונחשבו לתרבות משגשגת ומפותחת ביותר שקדמה לבואם של האירופאים. תרבותם החלה לשגשג כבר במאה השלישית לספירה, ובשיאה מנו בני המאיה 14 מיליון ילידים. כתב תמונות, תרבות עשירה בידע אסטרונומי ומתמטי, לצד פסלים, כדים, ציור קיר, תבליטים, תכשיטים וקברים מפוארים שהשאירו אחריהם. הם הקימו מצפי כוכבים, לוחות למדידת זמן (לעיתים בגודל פירמידה שלמה) ולוחות חקלאיים, ומצאו את ימי השוויון ואת הימים הארוכים והקצרים בשנה. בני המאיה חישבו את משך השנה (סיבוב כדור הארץ סביב השמש) באופן מדויק יותר מלוח השנה היוליאני ומלוח השנה הגרגוריאני שמשתמשים בו עד היום. מעניין לגלות כי לוח המאיה מסתיים ב-21 בדצמבר 2012, ויש שהאמינו שזהו סוף העולם.
בטוב טעם
ביקרנו באתר המאיה צ'יצ'ן איצה, עיר אבודה שבמרכזה עומדת פירמידת אל קסטיליו, שנבחרה בשנת 2007 לאחת משבעת פלאי עולם החדשים. האתר מארח יותר משני מיליון תיירים בשנה. הפירמידה נבנתה בין המאה ה-11 למאה ה-13 לכבוד האל קוקולקן. מידותיה מרשימות (55 מטר אורך צלעות הבסיס, גובהה 24 מטרים), אך היא קטנה בהרבה מהפירמידה הגדולה של חופו בגיזה, ונבנתה מאוחר יותר כמובן. הפירמידה בנויה טראסות מרובעות עם גרמי מדרגות בצידיה. בימי השוויון של האביב והסתיו, בזמן הזריחה והשקיעה של השמש, פינת הפירמידה מטילה צל בצורת נחש מכוסה בנוצות - זהו האל קוקולקן. בשני התאריכים צלליות הנחש "זוחלות" מטה לצד הפירמידה עם עליית החמה.
ממצאים ארכיאולוגיים מעידים כי העיר צ'יצ'ן איצה הוחרבה. מרתק כי עד היום נחשפות תגליות חדשות וערים נסתרות. קשה להבין כיצד בוצעו אותם חישובים מתמטיים ואסטרונומיים שיצרו מבנים כה משוכללים, המפארים ויזואלית באמצעות אור וצל את תנועת גרמי השמיים. כמו בכל סיפור מרתק, רב פה הנסתר על הגלוי. למדנו כי השוקולד והשבחת הקקאו היו מרכיב כלכלי חשוב בקרב בני המאיה. הם האמינו באל הקקאו, ויצרו תערובות שוקולד עם חומרים שונים. הספרדים הכובשים שלא הכירו את הטעם לא התחברו ולא אהבו את השוקולד בתחילה, אך עם הזמן אימצו והפיצו אותו באירופה, והשאר היסטוריה.
לפני שעזבנו את פלאיה דל כרמן הרגשנו כבר כמו המקומיים, עולים ויורדים מקולקטיבו (מונית משותפת) בכבישים ההומים של קנקון. חוזרים לקאזה בלילה, עם שלושה ילדים רדומים. הפלגנו לאי הולבוש (Holbox) לאיי ציפורים שאינם מיושבים, עלינו על מעבורת לאיסלה מוחרס ("אי הנשים") ונהנינו בשנורקלינג עמוס בדגים. על חופי הים (וגם וליד הסנוטות) זוחלות באיטיות איגואנות יפהפיות, חלקן בגודל שלא מבייש תנין קטן. ראינו עשרות מהן, ואותי זה מלהיב כל פעם מחדש - בניגוד לילדים, הן איכשהו תמיד מסתכלות לעבר עדשת המצלמה.
שבעה גוונים של כחול
מפלאיה דל כרמן יצאנו לנסיעת אוטובוס של כארבע שעות ליעד הבא, בקלאר. זה מצחיק שארבע שעות פתאום מרגיש כמו "סיבוב בשכונה" אחרי נסיעת אוטובוס של 24 שעות. מה שנקרא "הכול יחסי". לגונת בקלאר נקראת לגונת שבעת הגוונים, מכיוון שעומקים שונים בה יוצרים גוונים מרהיבים של כחול. בתוך הלגונה הצרה (אורכה 55 ק"מ ורוחבה אינו עולה על 2.5 ק"מ) ארבע סנוטות שעלו על גדותיהן, ולכן הן חלק מהלגונה. העמוקה מביניהן נקראת הסנוטה השחורה, ועומקה כ-180 מטרים!
הלגונה ניזונה ממי גשמים שהתחתרו בסלע ונובעים מתוך הסנוטות. מימיה נשפכים במפרץ צ'טומל, ומתחלפים במים צלולים שעברו סינון טבעי בקרקע. הלגונה בעלת שבעה גוונים של כחול, היא רדודה בחלקים הקרובים לחוף, וזרימת המים בחלקים הצרים יצרה מיני-קניונים. נהנינו מחופיה המדהימים, שטנו בסירה, חתרנו בקיאקים וביקרנו בסנוטות - צונן ומושלם. בלגונה מבנים סטרומטוליטיים, אלו מבנים מינרליים רבודים שנבנו בצורה ביולוגית דרך קיבוע חלקיקי קרבונט על ידי חיידקים בעת ביצוע פוטוסינתזה ושחרור חמצן. הסטרומטוליטים בנויים מיריעות בעובי של כמילימטר, ומתפתחים במשך אלפי שנים. למינציה של השכבות יוצרת צורות מגוונות - שטוחות, חצי כדוריות או פטריות אבן. מבני סטרומטוליטים מאובנים הם עדות לצורות חיים עתיקות על פני כדור הארץ. מעריכים כי לפני 2.5 מיליארד שנים, עם התפתחות חיים באוקיינוסים, שוניות סטרומטוליטים התרחבו ויצרו חמצן באופן מסיבי, שגרם לשינוי באטמוספרת כדור הארץ אשר נמשך עד היום.
קיבלנו המלצה מצוינת לבקר בערוץ בלגונה שבו זרימת מים חזקה. זהו אתר שנקרא "לוס רפידוס", המהווה "נהר לעצלנים" - צועדים 400 מטר על גשרון עץ מעל הסטרומטוליטים, קופצים למים, צפים ונסחפים כחצי ק"מ. כוח המים והסחף גדול באזור המרכזי העמוק, ובו מומלץ להיסחף כדי לא לפגוע בסלעים. בלגונה חיים דגים רבים, ואף ראינו אנפה לבנה צדה דג כהרף עין, בריכוז רב, בסבלנות וכמובן במהירות עצומה. הילדים נהנו, רצו שוב ושוב על גשרון העץ וקפצו למים הצוננים.
במהלך הציפה ליד סלעי הסידן הפחמתי, קשה שלא לתהות במה "חזו" הסטרומטוליטים שכבה אחר שכבה במשך עשרות אלפי שנים, כיצד הלגונה והזרימה שינו את פניהם, נבנו מעליהם גשרוני העץ, מסעדה, והנה משכירים אבובים, קיאקים, אפודי ציפה, ועשרות אנשים מצוידים במצלמות סלפי משוכללות צפים מחויכים בזרם. והאנפה? היא בטח המשיכה בשלה, לא שכללה את שיטת הציד, לא פיתחה חץ וקשת, לא נעזרת ברשתות, ממשיכה ביצר אינסטינקטיבי לאתר ולתפוס את טרפה כדי לשרוד, כך עשרות אלפי שנים ללא כל שינוי או שכלול. ואולי לא צריך כזה, בבחינת "אם זה עובד, אל תיגע". אחרי חודש בדרום מקסיקו עברנו לבליז, ליהנות מהעולם העשיר שמתחת למים.
אסטה לואגו אמיגוס!
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עינב ברזני".
פורסם לראשונה: 08:20, 27.01.23
