8 צפייה בגלריה
''אין לנו זמן לריב, אנחנו תכף מתים''. נתן דטנר ואודיה קורן באנטארקטיקה
(צילום: אילנה ליב)
אודיה: "הכי טוב זה לצטט את התשובה המופלאה של אדמונד הילרי, שטיפס על האוורסט. שאלו אותו למה הוא רצה לטפס על האוורסט והוא ענה, 'כי הוא שם'. זה נכון גם לגבי אנטארקטיקה. קשה להגיע אליה, זה יקר באופן בלתי סביר, הטיסות מאתגרות ולא טוב לי בספינה, אבל המילה הזו, אני רק אומרת אותה ונהיה לי טוב על הלב. זה הכי קרוב לירח, זה להיות בסוף העולם. הכול התחיל ביום הולדת 60 שעשיתי אצל דנדן בולוטין בחווה ב־13 במרץ 2020. יומיים אחר כך התחיל הסגר הראשון, בדיעבד זו הייתה החוויה הקבוצתית האחרונה שלנו. אחר כך אמרתי לדנדן, 'בא לי לנסוע איתך לאנטארקטיקה'. משפטים כאלה שאנשים אומרים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
דטנר: "זה כמו שאתה קונה מפעל הפיס. מספיקה התקווה".
אודיה: "אבל אני ממש התכוונתי לזה. כשהתחלנו לדבר על זה חשבנו שתוך חודש הקורונה נגמרת. היה לנו ברור שבאפריל נגמרת הקורונה. ואמרנו, 'בדצמבר 2021 נוסעים לאנטארקטיקה'. מה אכפת לנו להגיד? כשהבנו שהקורונה לא נגמרת, התחלנו להתעקש על האנטארקטיקה הזו. אני חושבת שזה הלך ונהיה ה'וו' האחרון של הנורמליות בשבילנו, משהו שמסמל לנו שהחיים יכולים להמשיך כמו שאנחנו רגילים, כי כל השאר התהפך לנו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דטנר: "זה החזיק אותנו מבחינת המציאות הקטסטרופלית שהייתה סביבנו. אנחנו לא במקצוע שאנחנו יכולים להודיע בו בעבודה שאנחנו לא באים כי יש לנו טיול. זה תיאומים עם התיאטרון קדימה, ולכן העניין הזה של חצי חלום־חצי מציאות כל פעם התערבב לנו. אף פעם לא עזבתי את הארץ לטיול ולחופש של יותר מחודש".
אודיה: "אני הדבקתי את נתן באנטארקטיקה הזו. אני נורא נמשכת למקומות קרים. יש לזה ריח של הרפתקה לא מסוכנת. הרצון להיאחז בחיים כפי שהכרתי אותם התנקז לטיול הזה. רק עכשיו אנחנו קולטים איזה סיכון מטורף לקחנו. מה יקרה אם ארגנטינה לא תיפתח לתיירים, מה יקרה אם ישראל לא תיתן לטוס, מה קורה אם יצאתי חיובית ביציאה מהארץ, אם יצאה בדיקת אנטיגן חיובית לפני עלייה לאונייה. כל אחת מהנקודות האלה הייתה מונעת את הטיול כולו והביטוח לא מכסה את הביטול. אי־אפשר לבטח עשרות אלפי דולרים. אם מחר מישהו שואל אותי אני אומרת, 'תקשיב, עזוב את זה. סע כשלא תהיה קורונה'".
דטנר: "ויש את החשש העקרוני שאתה נמצא רחוק מדי, בטח מבחינה רפואית, בטח בגילנו. אבל זה מסוג הדברים שאתה שם בצד".
אודיה: "היו מאה סיבות למה לא לנסוע וסיבה אחת למה כן. הקשבנו ללמה כן והצליח לנו. אז מה חיפשנו באנטארקטיקה? לעוף קצת מעל המציאות. במשך השנים שנתן ואני משדרים יחד החלטנו שלא ניסע אף פעם לטייל יחד. הפערים בינינו גדולים מדי לטיולים עצמאיים לאור הוויכוחים שהיו לנו על איך מטיילים וההבדלים התהומיים בין הסגנון שלנו לשלהם. אבל בטיול כזה אתה מגיע לאן שאומרים לך, אנחנו פסיביים לחלוטין. הוא מאורגן ומהודק. אז לא היה לנו איפה להתווכח".
דטנר: "האם חששנו שהמסע יזיק לחברות שלנו? זה בכלל לא עלה. היה לי ברור שאנחנו הולכים לבלות יחד, למרות שנשבענו שזה לא יקרה. היה לי ברור שסמדר ואני נבלה עם אודיה ופצ'קה (בן זוגה - ר"א)".
אודיה: "על מה יש לנו לריב? אנחנו מתווכחים כל הזמן, אבל אין לנו זמן לריב, אנחנו תכף מתים".
אודיה: "24 ימים ברוטו, כולל טיסות. על הספינה עצמה היינו 18 לילות. תל־אביב־מדריד, מדריד־בואנוס־איירס, בואנוס־איירס־אושואיה, בדרום ארגנטינה".
דטנר: "לטוס זה סיוט, שדה תעופה זה סיוט, לעשות את זה בפעם אחת זו הכי טעות בעולם. אחרי כל מה שאתה עובר בשדה עם הביטחון והבדיקות אתה נכנס ל־13 שעות בתוך מטוס עד בואנוס־איירס, ואז עוד פעם מחדש".
אודיה: "אני מסרבת לקטר על זה. נתן גבוה ממני ב־20 סנטימטר וזה עשה את ההבדל כי אין לו מקום לכל האיברים שלו בטיסה. אצלי הבעיה היא בספינה. אני, לא טוב לי בים ויש בטיול הזה תשעה ימי ים נטו. אני לא חושבת שאי פעם קלטתי כמה מים יש בכדור הארץ. היה לנו מזל שהיו גלים רק בגובה שישה מטרים. הרגשנו כמו עגלה שבורה בסופר".
דטנר: "סמדר שמה לפני השינה כוס מים על השידה. הכוס התהפכה עליה".
אודיה: "הצטיידתי בהמון תרופות, כדורים ומדבקות מיוחדות ועדיין חליתי פעמיים וחצי, חטפתי מחלת ים. פעם אחת רופא האונייה היה צריך להזריק לי. לא הצלחתי לצאת מההתקף הזה. זה היה בערב הסילבסטר. התלבשתי חגיגי, התאפרתי, נכנסתי לאולם, אמרתי happy new year והקאתי. נתן כל הזמן התנשא ואמר שהוא לא רגיש לכלום, עד שערב אחד גם הוא הפך ירוק".
דטנר: "הייתה לי מדבקה שעשתה את העבודה, וניסיתי יום אחד לבדוק את עצמי בלי המדבקה. מתברר שאני צריך את המדבקה. אתה לא הולך ישר באונייה, הכול קשור לרצפה. ומזג האוויר שם משתנה כל עשר דקות משלג לשמש, מרוח לקור ולחום, ואתה לא יכול לצפות לכלום. סדר העדיפויות השתנה לחלוטין שם. זה לא מסוג הטיולים שבן או בת הזוג אומרים, 'לא בא לי להיות פה' או 'בוא עכשיו לקניות'. היינו צבא של תיירים, זו ההגדרה. הייתה לנו מפקדת בשם שלי, כל בוקר היא הייתה מעירה אותנו עם מיקרופון".
אודיה: "ואתה לא יכול להגיד, 'לא רוצה להתעורר', ממש פנימייה! כל חילוף החומרים שלי השתנה. מי אוכל ארוחת בוקר בשש בבוקר? אני כן יכולה להגיד שבגלל שבכל זאת אנחנו קבוצה ישראלית, אז כשהמדריכה אמרה, 'לצערנו יש רוחות', היו כאלה שאמרו, 'הם סתם מגזימים'. אף תייר ממקום אחר לא התווכח עם הטבע, רק אנחנו. לפני הירידה מהספינה אומרים לך לא לשתות, כי אין לזה, איך נאמר, פתרון על החוף. אין גם אוכל ואין שתייה כי הרעיון הוא למזער את טביעת הרגל האנושית למינימום. מבקשים מאוד לא ללטף את החיות וזה פיתוי גדול כשבא גור של אריה ים ומתחכך ברגל שלך. זה מפתה ללטף, אבל אסור. היה איזה יום שפיל ים זכר מפחיד דלק אחריי. ברחתי. דנדן אמר לי, 'הוא רוצה לשחק'. אמרתי לו, 'אתה תחכה לראות אם מישהו ששוקל 4,000 קילו רוצה לשחק איתך'".
דטנר: "אמרו לנו שאם דוב ים רץ אליך, אל תברח אלא תעשה את עצמך גדול ותניף ידיים. נו באמת".
אודיה: "דובי ים ואריות ים קופצים לידך. ראינו גורי אריות ים יונקים. באחת הירידות לחוף אמרו לנו שמי שרוצה יכול להיכנס למים לטבילה. הטמפרטורה היא מינוס מעלה. ומי שמעז מקבל תעודה. הורדתי את הבגדים, נשארתי עם בגד ים, רצתי למים. זה היה קצר מאוד וטסתי חזרה. יש וידיאו, אבל אני לא חושבת שתהיה נפש חיה שאתן לה לראות את זה. אבל יש לי תעודה רשמית!"
דטנר: "סיפרתי לאודיה שכל פעם שעלינו על סירת הגומי, הזודיאק, ראיתי חיוך על השפתיים שלה שלא ראיתי אף פעם. הרגשנו מגלי עולם קטנים".
אודיה: "ויכוח עקרוני אחד כן היה לנו: לצלם או לא. אני באיזשהו שלב כמעט ויתרתי כי הייתה לי הרגשה שאו שאני חווה את זה, או שאני מתעדת את זה. אמרתי לנתן: 'אני לא רוצה לצלם, אני רוצה עכשיו להיות פה'. ואז עולה השאלה, אם היית בטיול כזה ולא צילמת, ואין תיעוד שלך - האם באמת היית שם?"
דטנר: "כשעלינו על גבעה והתגלה לנו עמק ענק עם 350 זוגות פינגווינים. החוויה הראשונית היא היסטרית".
אודיה: "וגם ברגע הזה עמדו לידי אנשים עם מצלמות מקצועיות ואמרו, 'אני חייב למצוא אחד עם ביצה שדוגר על ביצה'. תראי איך אנשים חמדנים".
דטנר: "כל אחד נהיה דיוויד אטנבורו, רוצה לראות הטלה. אתה מצלם כי אתה רוצה לקבע את החוויה. כדי שכשאחזור לתל־אביב אחווה אותה שוב דרך אותה התמונה. אז הקפדתי כמה שיותר לצלם. ואז היה עוד ויכוח: האם אתה יכול לשים באלבום הטיולים שלך תמונות של אנשים אחרים. אני טוען שלא".
אודיה: "בפעמים הראשונות שירדנו לחוף היו לי דמעות בעיניים של הכרת תודה. זה היה מאוד משחרר, קיבלתי באהבה גדולה את הקטנוֹת שלי. לפעמים הרגשתי שהפינגווינים מסתכלים עליי ברחמנות, אנטארקטיקה ממש אומרת לך, 'אדוני, מי צריך אותך פה בכלל? אתה לא תורם פה לכלום'. קיבלתי את המקום הקטן שלי בתוך הטבע בהכרת תודה. תמיד אנחנו מחפשים לראות איפה אנחנו שליטי היקום, אבל כל גור של דוב ים מסתדר שם ממש יותר טוב מאיתנו''
אודיה: "בכל השנים שאני ונתן חברים ומשדרים יחד, הכי פחות דיברנו בטיול הזה. דיברנו, אבל לא במילים. היו לנו מפגשי מבטים שקלטנו ששנינו מרגישים אותו דבר. הייתה לי תחושה חזקה מאוד של ניקיון פנימי שניטרל את כל הרעשים והדאגות והחרדות והחיסונים והאנטיגן. היינו בהלם כשמדי פעם פתחנו ynet. הייתה התנתקות מצד אחד והיה חיבור למשהו בתוכנו, ילדי, סקרן, חיובי מאוד, מתפעל מאוד. אנחנו אנשים שכבר לא מתפעלים. הכול כבר ראינו, עשינו, אנחנו ציניים, והיה רצף של התפעלות בלתי פוסק שלא היינו צריכים לשים בו מילים".
דטנר: "אני פתאום קולט שזה המקום היחיד שהיינו בו יחד והמילה ציניות לא הייתה באזור. כי תמיד יש לנו את ההערות וההומור והצחוקים על המקום, פה הציניות בכלל לא הייתה, זה היה תענוג פתאום לחיות בלעדיה".
אודיה: "בפעמים הראשונות שירדנו לחוף היו לי דמעות בעיניים של הכרת תודה. זה היה מאוד משחרר, קיבלתי באהבה גדולה את הקטנוֹת שלי, אתה מרגיש ממש קטן שם וחסר חשיבות. לפעמים הרגשתי שהפינגווינים מסתכלים עליי ברחמנות, אנטארקטיקה ממש אומרת לך, 'אדוני, מי צריך אותך פה בכלל? אתה לא תורם פה לכלום, אתה לא מצויד. אתה רוצה תסתובב פה, אבל זה לא בשבילך'. קיבלתי את המקום הקטן שלי בתוך הטבע בהכרת תודה. תמיד אנחנו מחפשים לראות איפה אנחנו שליטי היקום, אבל כל גור של דוב ים מסתדר שם ממש יותר טוב מאיתנו, עם כל הקדמה והמודרניזציה. הפרופורציות האלה טובות מדי פעם. רגעי השיא של הטיול הזה היו כלפי פנים, ובשביל אדם מוחצן כמוני זה היה מרתק. מאתיים איש, מבוגרים, שעשו דברים בחיים שלהם, עומדים על הסיפון ועוצרים נשימה כדי לראות לווייתן. ההמתנה הזו ריתקה אותי כי זה היה נראה כאילו אנשים חושבים שברגע שהם יראו לווייתן החיים שלהם יתחלקו לשניים. זה היה נפלא בעיניי, הרגע הזה שאתה עוזב הכול ומחכה למשהו גדול ממך".
דטנר: "ואנשים ראו לווייתן!"
אודיה: "הם ראו זנב".
אודיה: "החיים התנפלו עליי בבת אחת, לא קלטנו מה הלך פה בארץ. יצאנו כשרק התחיל האומיקרון, אני לא מבינה איך חיים ככה. אתה לא יודע אם בן אדם שקבעת איתו פגישה יגיע, אני עוד כמה ימים צריכה לטוס לעבודה בחו"ל, אז עבורי הנחיתה היא יותר כמו התנפצות".
דטנר: "כשהיינו באונייה התברר שמי שאמור לחזור לארץ צריך להיות בשלושה ימי בידוד, אז ביטלו לי הצגות, אבל בגלל שיש כל פעם שינויים בהנחיות, הכול התחרבש".
אודיה: "אני מצטערת שחזרתי. עכשיו אני ממש עצובה שחזרתי".
דטנר: "אני שמח שחזרתי ושמח שהייתי. אני יודע ומרגיש שזה מסוג הטיולים שיקרין לי על הטיולים הבאים כי הוא באמת אחד השיאים הכי גדולים שהיו לי אי פעם מבחינת טיולים בחו"ל, אם לא הכי גדול. מסוג הטיולים שכדאי לעשות בשלב מאוחר בחיים".
אודיה: "אנחנו אנשים עם פרספקטיבה אחרת על החיים, יחד עם זאת אנחנו חיים נורא דומים לרוב האנשים. בני הזוג שלנו נורמליים, אנחנו לא איזה הרפתקנים. שני בורגנים אבל עדיין עם ניצוץ קטן של הרפתקה. נתן ואני צריכים להנחות תוכנית טיולים בחו"ל לאנשים בגילנו. להיות הגידי גוב והישראל אהרוני של אנשים מגיל 60 שמתכננים דבר אחד ויוצא דבר שני, וזה הטיול. העולם שייך לנו, לבני ה־60. מי שלא הפנים את זה כדאי שיפנים. אנחנו העתיד! ונתן יעצבן אותי נורא, אני מצפה לזה. הוא רק ירצה מלונות נוחים ורק נריב כל הזמן".
דטנר: "היא גם רוצה מלונות נוחים, היא סתם רוצה להישמע הרפתקנית".
פורסם לראשונה: 07:40, 14.01.22
