אפריל 2023: הוואנה, קובה. אני יוצאת משדה התעופה אל העיר במונית, והדבר הראשון שתופס את עיני הן המכוניות האמריקאיות העתיקות משנות ה-50. הן נמצאות בכל מקום, כמו מחזה מסרט קולנוע ישן, גורמות לי להרגיש כאילו חזרתי בזמן לתקופות רומנטיות של פעם, וההתרגשות מתחילה לפעפע בתוכי.
אני מטיילת בשדרות היפות של הוואנה, בין המבנים הקולוניאליים המרשימים המרמזים על עברה הזוהר, כשצלילי מוסיקת סלסה שבוקעת ועולה עוטפים אותי מכל עבר. בלילות אני מפזזת בריקודים סוערים במועדונים התוססים, כוס מוחיטו בידי האחת וסיגר בשנייה, מוקפת באנשים מולאטים יפים שמחייכים אליי בחזרה. ככה בדיוק דמיינתי את קובה – חוויה של קסם לטיני מסעיר חושים.
קובה היא האי הגדול והמאוכלס ביותר מבין האיים הקריביים. באי, ששטחו כמעט פי חמישה מזה של ישראל, מתגוררים כ-11 מיליון תושבים. עיר הבירה הוואנה היא המרכז הפוליטי, התרבותי, הכלכלי והחינוכי, ולמעשה הלב הפועם של האי כולו.
מאז המהפכה בשנת 1959 מתקיים בקובה משטר קומוניסטי חד-מפלגתי. קובה אומנם קומוניסטית בהגדרתה, אבל משנות ה-90 נפתחה לתיירות ובשנים האחרונות נראה כאילו עברה מתיחת פנים: המבנים ההיסטוריים ואתרי תיירות שופצו, הוקמו ריזורטים ובתי מלון שבהם ניתן למצוא מותגים בינלאומיים ונפתחו מסעדות יוקרה.
קובה האותנטית – לגור בקאסה
בתור אנתרופולוגית, חשוב לי להכיר את קובה האותנטית ולחוש את החיים האמיתיים בגובה העיניים ולא רק את הקלישאות התיירותיות, ולכן אני מוותרת בשמחה על שהות במלון ובוחרת בלינה בקאסה (Casa particular), שהיא למעשה בית של משפחה מקומית. זו אפשרות זולה יותר במידה ניכרת, שגם מאפשרת לי להיכנס אל תוך בתי המגורים של התושבים המקומיים ולקבל הצצה ישירה לחייהם, ללא פילטר.
אני נדהמת כשאני נחשפת לראשונה לעליבות הפיזית שבה חיים הקובנים. אומנם אף אחד מהם לא נדרש לשלם משכנתה או שכר דירה, מעצם היותם חיים תחת משטר קומוניסטי שבו אין רכוש פרטי, אבל רבים מהבתים הישנים מתפוררים לאיטם בהזנחה של שנים, ומצב התשתיות גם הוא בכי רע. הרחובות בהוואנה חשוכים בלילות, והכבישים מלאי מהמורות ובורות.
היתרון הבולט במגורים בקאסה הוא הקרבה הבלתי אמצעית לתושבים המקומיים. המארחים שלי לא רק מכניסים אותי לביתם, אלא גם מקבלים אותי כאחת מבנות המשפחה. הם עוטפים אותי בחום, עוזרים בכל שאלה ובעיה, החל מהזמנת קולקטיבו (מונית משותפת) ועד להמלצות למסעדות ולמועדונים, ואפילו מבשלים עבורי בשמחה ארוחה ביתית טעימה (תמורת תשלום נוסף), כשהם חולקים איתי את המתכון המשפחתי של הסבתא למנת הדגל של המטבח הקובני (להרחבה על כך - הקליקו).
קיצוב ואוכל
הקרבה הזו לחיי התושבים המקומיים מאפשרת לי להיחשף גם לצדדים הפחות פוטוגניים של קובה, שרוב התיירים לא זוכים להכיר מקרוב. כך למשל אני מגלה שמדיניות קיצוב המזון הקובנית ממשיכה להתקיים גם בימים אלה. כל אזרחי קובה מקבלים מהממשלה קצבת מזון חודשית (Libreta) עבור מוצרי יסוד במחירים מסובסדים, שאותם הם רוכשים בחנויות מכולת ממשלתיות (Bodegas). אלא שגם אם הפנקס מצוי בידם, לא תמיד המוצרים זמינים בחנויות: יום אחד חסר אורז, ובאחר אזלו הביצים. צריך הרבה סבלנות וגם קצת מזל.
חוסר הוודאות בהשגת המוצרים יוצר תורים ארוכים המשתרכים אל מול החנויות הדלות, ומאז פרוץ מגפת הקורונה המצב אף החמיר. האי המבודד ממילא בשל האמברגו האמריקאי הפך נצור בשל המגפה, והמקומיים מתארים בעצב את המצב כחזרה ל"תקופה המיוחדת" בתחילת שנות ה-90, שבה נפל הגוש הסובייטי וקובה איבדה את תמיכתו, אז הקיצוב במזון והפסקות חשמל יזומות היו בשיאם.
עבורי כתיירת, החוסר הזה במוצרים כמעט שלא היה מורגש. מאז הביקור האחרון שלי בקובה לפני כמעט 20 שנה הסצנה הקולינרית המקומית התפתחה מאוד, עשרות עסקים מקומיים קיבלו היתר לפעול וכיום עומד לרשות התיירים מגוון של מסעדות - חלקן ברמה גבוהה מאוד וחלקן פחות. כדי לדעת היכן חבויות הפנינים הקולינריות שבהן תקבלו תמורה מעולה לכספכם, אני ממליצה לעשות עבודת הכנה, לקרוא קצת באינטרנט ולהתעדכן בהמלצות מניסיונם של אחרים (להרחבה על כך - הקליקו).
אוכל הרחוב הוא לרוב ברמה נמוכה יותר, אבל מפצה על כך בעושר קלורי מושחת: אם זה עור חזיר מטוגן בשמן עמוק (Chicharrón) או קלח תירס חם שזוכה להברשה נדיבה (מאוד!) של חמאה. בקובה לא עושים דיאטה, מתברר.
לשומרי הכשרות מצפה משימה כמעט בלתי אפשרית במציאת אוכל כשר. אומנם בהוואנה ישנם בית כנסת וקהילה יהודית קטנה, אבל מומלץ להיערך מראש עם אוכל כשר שתביאו עמכם.
אחת ההחלטות הנבונות שאני מקבלת בטיול בקובה היא לאכול את ארוחת הבוקר בקאסה שבה אני לנה. מלבד החיסכון בכסף לעומת ארוחות בוקר במסעדות בחוץ, אני נהנית לתמוך בכלכלת המשפחה שמארחת אותי, ובתמורה מקבלת ארוחה טעימה ומגוונת במחיר מצחיק של חמישה דולרים (רק הקפה בחוץ עולה שני דולרים). החלק הכי טוב בסיפור הוא שלא צריך לצאת מהבית, ואפשר להגיע לשולחן ארוחת הבוקר בפיג'מה.
חינטרוס ובטיחות
בהמשך היום אני משוטטת לי ברחובות הוואנה. בחור קובני חייכן פונה אליי בשאלה: "מאיפה את?", ואז פותח בשיחה ידידותית. די מהר השיחה גולשת לכך שהוא מציע לי שירותים שונים בתשלום, החל מטיול במכונית עתיקה ועד לשיעור סלסה פרטי, וזאת כדי להרוויח כמה פזו לפרנסתו. כשאני מסרבת בנימוס הוא פוצח בסיפורים קורעי לב, ומבקש עזרה בכסף כדי לקנות אבקת חלב לתינוקת שלו/ תרופות לאימו החולה/ שקר כלשהו.
כך מתגלה בפניי תופעת החינטרו: "צייד הרחוב" (Jinetero). זו תופעה מציקה ומעיקה, במיוחד בהוואנה הקשוחה, אבל היא לעולם אינה פוגענית. בכל פעם שאני מסרבת באדיבות, החינטרו מרפה והולך בחיוך כדי לנסות את מזלו במקום אחר.
קובה היא אחת המדינות הבטוחות בעולם, עם שיעור פשיעה נמוך. העונשים הקבועים בחוק על גניבה מתייר עומדים על 15 שנות מאסר, ושום קובני לא ייקח סיכון זה על עצמו.
כאישה שמטיילת לבדה, זו הייתה אחת המדינות שבה אני מרגישה בטוחה לחלוטין, אפילו יותר מבערים מערביות אחרות. בכל המסע שלי באי אני לא נתקלת בבעיה, ובכל זאת אני מקפידה על כללי בטיחות בסיסיים - כמו לא להסתובב לבד באמצע הלילה ברחובות החשוכים של הוואנה, כמו בכל עיר גדולה אחרת בעולם.
לפנויים ולפנויות מביניכם, שימו לב: אפליקציית טינדר לא עובדת בקובה, אבל לא תזדקקו לה כלל. המחזרים הלטיניים יפגינו את התלהבותם באמצעות פירופוס (שריקות ומצמוצי שפתיים), ויגרמו לך להרגיש כמו האישה היפה בעולם. גם הנשים הקובניות היפות יפלרטטו איתכם הגברים, בחיוכים כובשים ובריקודים שיסחררו לכם את הראש והדמיון. רק קחו בחשבון שכתיירים "בעלי ממון" מצופה מכם לכסות גם את כל הוצאות הבילוי של הפרטנר המקומי (כניסה למועדון, שתייה, אוכל, מונית ועוד). כך לפחות נחסכת מכם התהייה מי משלם בסוף הערב.
היופי של קובה
בניגוד מוחלט לעליבות הפיזית, לחוסר ולהזנחה שזועקים מול העיניים, בולט עוד יותר העושר התרבותי והשפע בכל הקשור לחינוך, ליצירה ולתרבות. בשיחות עם התושבים אני מגלה אנשים משכילים ורחבי אופקים. מבחינתם זה לא משנה שהקיר בבית מתקלף והריהוט דל, כל עוד יש שפע ספרים לקרוא ואפשר להעשיר את הנשמה.
הסיבה לכך היא מערכת החינוך הציבורית במדינה, אשר זמינה בחינם לכול – החל מגיל הגן ועד לאוניברסיטה, כולל לימודים אקדמיים. בנוסף, כל תחומי התרבות – תיאטרון, קולנוע, ספרות, מוזיקה, מחול וספורט - מסובסדים במחירים מצחיקים ונגישים לכל אדם.
ואם כבר מדברים על תרבות, אי אפשר להתעלם מהמוזיקה בקובה, שמלווה אותי כמו פסקול מתמשך לאורך כל השהות שלי באי. היא מתקיימת בכל מקום: ממועדוני המוזיקה המפורסמים כגון "קאסה דה לה מוסיקה", שמציגים תזמורות ענק ורקדנים מקצועיים, ועד להתארגנויות ספונטניות ברחוב, כאשר כמה תושבים פשוט מוציאים כלי נגינה ומאלתרים צלילים יחד להנאת כל הסובבים. המוזיקה בקובה היא דרך נפלאה להשכיח את המחסור, להדחיק את הקושי ולהתמסר לצלילים ולמקצבים, שמעלים חיוך על הפנים וזיעה על שאר הגוף.
כולם רוקדים בקובה - צעירים וזקנים, רזים ושמנים, פיכחים ושתויים. נעים בקלילות טבעית ובחושניות מעוררת קנאה. אל תחמיצו את ההזדמנות הנדירה לקחת כמה שיעורי ריקוד מהמאסטרים האלה, ומאוחר יותר תוכלו להשתלב בין הרוקדים במועדוני הסלסה, בחוויה מסעירה שלא תשכחו בחיים.
סיכום
אין מדינה בעולם שדומה לקובה. זוהי מדינה ייחודית במינה שמציגה שילוב בלתי אפשרי של ניגודים שהופכים את הביקור בה לחוויה עוצמתית, לטוב ולרע: משטר קומוניסטי נוקשה לצד אווירה לטינית תוססת ושמחה, מבנים קולוניאליים מרשימים מתקופות זוהרות שמתפוררים בהזנחה, עליבות פיזית שמכה בפנים לצד עושר בחינוך, בתרבות וביצירה, ובעיקר גאווה לאומית אמיתית, סולידריות ותחושת שותפות גורל.
נכון, היא לא הכי קלה לתיור, אבל אם תיערכו מראש ותקראו המלצות לגבי הנושאים החשובים (ויזה, המרת מטבע, אינטרנט, שפה, מסעדות ועוד), יהיה לכם קל להתמסר אליה ולהיכבש בקסמה.
רוית חבשוש ("חבשושית מחברת בין תרבויות") היא צלמת גיאוגרפית מבית "מסע אחר", אנתרופולוגית הרפתקנית ומרצה חווייתית על תרבויות, המתעדת את החיים האותנטיים בגובה העיניים. לעוד מסעות, המלצות ומתכונים מהעולם היכנסו לאתר מסע מופלא.
