ביום ה-50 של המסע לפסגת מקאלו, ההר החמישי בגובהו בעולם, בתום 12 שעות של טיפוס לילי עם חבלים וגרזינים, התחולל שינוי פתאומי במזג האוויר. הרוחות שעד אז נשבו ב-20 קמ"ש זינקו בבת אחת ל-80 קמ"ש, הטמפרטורה צנחה ל-45 מעלות מתחת לאפס, שלג כבד החל לרדת בליווי ערפל סמיך שלא איפשר לראות מחצי מטר.
"ברר", דניאל וולפסון פולטת קולות של נקישת שיניים. "פתאום אני לא רואה כלום וקר לי נורא".
אני יושבת מולך, מתחת למזגן, ונמסה. אנחנו בשיא השרב.
"הזיכרונות עשו לי צמרמורת", היא מתנצלת. "תראי, קיבלתי עור ברווז".
פחדת?
"ברור! אני כל הזמן פוחדת וכל הזמן מאמנת את שריר האומץ. זה תהליך לא פשוט, אבל הוא אפשרי ומומלץ לא רק למטפסי הרים. אין אומץ – אין תהילה. לא מספיק לעבוד בסיזיפיות יום-יומית על הכושר, צריך לעבוד גם על החוסן המנטלי שיעזור לך לעמוד במשימה, ובמקרה של פספוס יעזור לך לצאת ממנה".
האמנת שתצליחי לצאת משם?
"אני מאמינה באלוהים, אני רוצה להאמין שיש מישהו ששומר עליי, אולי זה אבא שלי שנהרג בצבא הרוסי כשהייתי ילדה, ואני גם מאמינה בעצמי ובכישורים שלי. אבל שם, במקאלו, במרחק 120 מטר מהפסגה, לא האמנתי שאשרוד את הלילה. לא האמנתי שאשאר בחיים. הייתי ככה קרובה".
למוות?
"לעולם הבא", היא פורצת בצחוק כדי להקליל את האווירה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה קרה לא מזמן, ב-16 במאי. פחות מחודש. "הכול עוד טרי", היא אומרת. במלאת שנתיים להישג ההיסטורי שרשמה לזכותה כישראלית הראשונה שהניפה את הדגל הכחול-לבן על פסגת האוורסט, וולפסון (45) חיפשה לעצמה פסגה חדשה. "אולי יהיו כאלה שלא יאהבו את מה שאני אומרת, אבל לדעתי, אלפיניסטים הם אנשים אגואיסטים וסוליסטים. את חייבת להיות בעלת התכונות האלה כדי לשלוח ללקוחות שלך את ההודעה ‘בחודשיים הקרובים לא אהיה זמינה’. יותר מורכב עבורי זה להגיד שלום למשפחה והכי קשה זה להיפרד מהבן שלי, בידיעה שיש מצב שלא אחזור ואריאל יישאר לבד בעולם הזה. אז נכון, אני אגואיסטית ואני שחצנית ואני הרפתקנית ואני אוהבת מחיאות כפיים, אבל זה מה שאני אוהבת וזה מה שאני רוצה".
למה דווקא מקאלו?
"דווקא בגלל שהוא פחות ידוע ופחות מפורסם, ביחס ל-14 הרים בעולם שגבוהים מ-8,000 מטר. בטיפוס על האוורסט, ההר הכי גבוה בעולם, 8,848 מעל פני הים, יש וייב של חגיגה. 2023 עוד לא נגמרה, אבל 5,000 מטפסים כבר עלו וירדו מהאוורסט. מקאלו נמוך ממנו ב-300 מטר, אבל הוא סלעי ותלול והטיפוס עליו הרבה יותר מסובך. צריך להשתמש בעזרים מיוחדים כמו אייס אייקס – גרזן לקרח, ולולאות שמחברים לחבל, אסנדר לעלייה ודיסנדר לירידה. לא יצאתי למשימת התאבדות, אבל שידרגתי את האתגר. מבחינתי זה היה לעלות ברמה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
המסע לראש מקאלו אפשרי רק בחודשים אפריל-מאי. וולפסון, עורכת דין בתחום המסחרי, שלחה ללקוחות העסקיים שלה את ההודעה האהובה עליה ביותר – "בחודשיים הקרובים לא אהיה זמינה", המריאה, יצאה לטרק בן עשרה ימים והתחילה לתפור את ההר. "זה המינוח המקצועי", היא מסבירה. "אתה לא לוקח תרמיל ומתחיל לטפס. צריך לטפס בחוכמה. לעלות קצת, לאפשר לגוף לחטוף את ההלם ולהתאושש ממנו, ואחרי שתתאקלם בתנאים של חמצן דליל - לרדת לבייס קמפ, עיר אוהלים עם מקלחות ושירותים. אחרי יומיים מנוחה שוב מתחילים לטפס, הגוף שוב חוטף הלם ומתאושש ומתחזק, במקום מקלחת מרתיחים מים בסיר ומערבבים אותם עם מים קרים. ככה עולים ויורדים שמונה פעמים עד שהגוף מתרגל לתנאים. במקאלו עשיתי את הטרקים האלה במשך 50 יום. וקבענו את 'יום הפסגה' ל-15 במאי מפני ששלוש תחזיות הבטיחו מזג אוויר אידיאלי".
"אם קפאת למוות בפסגה או בדרך אליה, שם תישאר. אי–אפשר להזניק מסוק חילוץ לגובה הזה ואף אחד לא יצליח להוריד את הגופה שלך. הבודהיסטים מאמינים שאסור לגעת בגווייה, זו קארמה לא טובה"
היא ודנדי, מבני השֶׁרְפָּה בנפאל שמתמחים בטיפוס בתנאים קשים ("בחרתי במלווה הכי מוסמך, דנדי תפר את הר מקאלו כבר תשע פעמים") יצאו לדרך בתשע בערב. "עדיף לטפס בלילה כי ביום, בשמש, הקרח נמס ונוצרים בו סדקים שלא פעם הופכים לתהומות. בתשע בבוקר, בדיוק על פי התכנון, הגענו למרחק 120 מטר מהפסגה", היא משחזרת. "מה זה 120 מטר? כלום. שלוש דקות הליכה על מדרכה, אבל לפחות שלוש שעות של טיפוס מפרך על ההר, מפני שמצאתי את עצמי מול קיר תלול. הרוחות חתכו לי את הפנים כמו סכינים, עין שמאל שלי כבר נעצמה, עיוורון שלג הוא תופעה מוכרת, האצבעות שלי קפאו, לא הרגשתי את הרגליים, לא ראיתי את הדרך, ואם כל זה לא הספיק אז פתחתי את תרמיל הגב ונחרדתי לגלות שאני משתמשת בבקבוק החמצן השלישי שלי, שהיה מיועד לירידה. והבקבוק השלישי היה על שליש. תכף ייגמר לי החמצן. צעקתי לדנדי, וגיליתי שהוא לא עומד לפניי, כמו שהוא אמור לעשות, אלא מאחוריי. גם גיליתי שהוא לא ממש עומד, אלא יושב על הקרח ומקיא דם. אלוהים, מה אני עושה?".
מה עשית?
"נאלצתי לקבל, תוך שניות ספורות, החלטה גורלית. להמשיך להתקדם – או לבחור בחיים?".
התשובה לא ברורה?
"ממש לא. הכי לא. לכל אלפיניסט יש אגו גדול שדוחף אותו להגיע לפסגה בכל מחיר, ולי יש אגו ענקי. מה זה להסתובב? מה זה לוותר? גדלתי בחינוך סובייטי שדורש מצוינות ופרפקציוניזם ותמיד שופט אותך על פי מה שלא הצלחת לממש. אני לא יודעת להיכשל, אף פעם לא הרמתי ידיים ביוזמתי. בדצמבר האחרון הגעתי לפסגת הצ'ימבורסו בניסיון השלישי. בפעמיים הראשונות המדריך המקומי קיבל הודעה על מפולת שלגים שמתקרבת והחליט להוריד אותנו מההר. התנגדתי, רציתי להמשיך, והוא ממש הכריח אותי להתקפל. רק כשצפיתי במפולת השלגים מלמטה הבנתי כמה ההחלטה שלו הייתה אחראית ונכונה. אלה דברים שלא כתובים בשום ספר, את לומדת אותם מניסיון אישי, תוך כדי תנועה".
10 צפייה בגלריה
''כל אלפיניסט יש אגו גדול שדוחף אותו להגיע לפסגה בכל מחיר, ולי יש אגו ענקי''
(צילום: אלבום פרטי)
מה גרם לך להסיק שאת חייבת לעשות אחורה פנה?
"הנתונים בשטח. הרוח המשתוללת, הראות המינימלית, הקור שחודר לעצמות למרות כל השכבות. הבנתי שאם אשאר על ההר אקפא למוות. כבר הרחתי אותו באוויר. במרחק מטר ממני היו שתי גופות שמי יודע כמה שנים הן שם. אצלנו נהוג לומר, 'מה שקורה בהר נשאר בהר'. אם קפאת למוות בפסגה או בדרך אליה, שם תישאר. אי-אפשר להזניק מסוק חילוץ לגובה הזה ואף שֶׁרְפָּה לא יצליח להוריד את הגופה שלך. הבודהיסטים מאמינים שאסור לגעת בגוויה, זה קארמה לא טובה".
היית מודעת לזה כשהתחלת לטפס?
"ברור. לפני שנתיים, כשיצאתי לאוורסט, הפקדתי מכתב לאריאל, בני היחיד, אצל יאנה, אחותי התאומה שגרה בצפון-קרוליינה. היא לא משוגעת כמוני, היא בסדר. נשואה פלוס שניים, דוקטור לכלכלה. כתבתי לאריאל שאני אוהבת אותו ושתמיד אוהב אותו. ביקשתי ממנו שאם הוא אוהב אותי אז שלא יבזבז את חייו וזמנו וכספו במאמצים חסרי סיכוי להוריד את הגופה שלי מההר".
לפני שנתיים, בבוקר שבת ובעיצומו של עוד סגר, פגשתי את וולפסון בנמל התעופה בן גוריון שהיה אז שומם מאדם. שדה רפאים. היא יצאה מהמונית עם תרמיל גב ושני תיקים גדולים והרחיקה את הגברבר שהציע לה יד. "תודה, אבל עדיף שאתחיל להתרגל למשקל הזה", אמרה והעמיסה 65 ק"ג של ציוד על כתפיה שרק נראות שבריריות. שאקלית, עצרתי את הנשימה.
זה היה המפגש הראשון שלה עם התקשורת. ריאיון בתולים. וולפסון, שהגיעה לשדה עם קבוצה מצומצמת מאוד של מלווים – בנה היחיד, אריאל (24) שאותו היא מגדלת לתפארת כאם חד-הורית מאז שהיה בן שבעה חודשים, אחותה הגדולה ובעלה. למרות שדיווחה על התרגשות ופרפרים בבטן – קצת בגלל הריאיון, הרבה יותר בגלל הטיסה לדובאי, שממנה תמשיך לקטמנדו, לעבר האתגר החדש שהציבה לעצמה – היא הייתה נינוחה ופתוחה.
כשביקשנו להיכנס לטרמינל כדי שתוכל לפתוח את המזוודה ולהראות לי איך ארזה את הציוד בקפידה, כך שאפילו בלילה בלי כוכב תוכל לשלוף ממנה את תיק התרופות או את משפך הפלסטיק המתקפל שמאפשר לה להשתין לבקבוק, נחת עלינו שוטר שחסם בגופו את הדלת. קורונה. הוא קיבל הוראה.
וולפסון, אישה יפה וחריפה, נעצה בו מבט של 'אותי לא עשו באצבע' ופערה את התיק המפוצץ שלה למרגלותיו. על המדרכה האפורה שבימי הקורונה בהקה בניקיונה. ובעיניים עצומות היא דלתה ממנה את השקית האטומה שמיועדת ל"מספר שתיים".
"אני לובשת חליפת טיפוס גברית בגלל שעוד לא התחילו לייצר לנשים", קיטרה להנאתה. "לפחות המציאו את המשפך הזה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להשתין בעמידה ולהרטיב את המכנסיים. הפיפי יקפא. ככה זה כשנשים מהוות פחות מעשרה אחוזים מקהילת האלפיניסטים העולמית".
כיוון שנאסר עלינו להיכנס לטרמינל, גם הריאיון ההוא התקיים בעמידה, על המדרכה. "את גילית אותי", היא אומרת עכשיו, "זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי". הסיפור האישי שלה הוסיף למבצע כיבוש האוורסט כינורות ותבלינים. וולפסון סיפרה שלפני 12 שנה, בחופשת סקי בבולגריה, היא נפלה מרכבל פתוח, מגובה שישה מטרים, בדרך למעלה. "זה שישב לצידי הרים את מוט הגלישה שלו, חשבתי שהוא רוצה להוציא משהו שנכנס לו לנעל, אז נטיתי קצת לצד כדי לא להפריע לו – והתעוררתי בבית חולים בסופיה כשאני מחוברת לאלף צינורות ומכשירים". היא שברה את ירך ימין, נותחה, והתפללה שלא תישאר נכה ומוגבלת. היא קיוותה שמתישהו תצליח לצלוע מהבית עד לרכב. כשהרופאים אמרו לה באופן חד-משמעי שתשכח מהליכה, היא אמרה לעצמה, "אני אראה לכולם, למרות הפלטינה ברגל אני עוד אטפס לפסגת האוורסט". אחרי כתבה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", אינספור גולשים הצטרפו לחשבון האינסטגרם שלה ועקבו אחר מסעה.
"האמת?" היא מודה, "זו לא הייתה שאיפה ריאלית. מה לי ולאוורסט? אף פעם לא הייתי קשורה לטיפוס או לאיזשהו אקסטרים. התחלתי בקטנה. שנה וחצי אחרי התאונה שמעתי על מרתון נייקי שפתוח גם למתחילים. עשרה ק"מ. באתי בגישה של 'אין לי מה להפסיד'. בקילומטר הראשון לא רצתי, רק הלכתי. עשיתי את המסלול בקצב שלי, בארבע שעות, בלי להתחרות באף אחד. העובדה שהגעתי לסוף המסלול הייתה עבורי ניצחון".
חודשיים לאחר מכן זו הייתה ידיעה בעמוד הראשון. וולפסון עשתה את זה בענק. בדם, יזע ודמעות. על חשבונה, בלי ספונסר, בלי בן זוג שייתן לה רוח גבית או לפחות יחמם את חדרי הלב שלה. לא רק התקשורת הישראלית עטה עליה. בן לילה היא הפכה מעורכת דין מצליחה - אך אנונימית לחלוטין - לסלב בינלאומי. השקות ומותגים פחות דיברו אליה, היא בנתה הרצאה מרתקת, "לכל אחד יש את האוורסט שלו" והתחילה לחרוש את הארץ, 40 הופעות בחודש האישה, מאות הרצאות במעגלי ההייטק.
הילדה ממוסקבה שאביה, טייס קרבי, נהרג במהלך שירותו הצבאי עלתה לארץ הקודש כשהייתה בת עשר עם אמה ("אישה נוקשה ואכזרית שאף פעם לא חיבקה ולא נישקה, שאף פעם לא הייתי מספיק טובה בשבילה"), אחותה התאומה, אחותה הגדולה וסבתא, כמובן. בנווה שרת חיה המשפחה בעוני, היא ואחיותיה עבדו במהלך התיכון כדי לתרום לפרנסה, ולמרות זאת היא הצטיינה בלימודים והתקבלה לעתודה. היא למדה כלכלה ומינהל עסקים ובגיל 19 התחתנה עם מי שהיה החבר הראשון שלה, "בגלל שככה זה בחינוך הרוסי, מכירים ומתחתנים. הייתי צעירה מדי והבחור לא התאים לי. אחרי שנה קיבלתי את ההחלטה הכי נבונה בחיי – להתגרש, למרות שהייתי עם תינוק ולמרות שעוד לא היה לי מקצוע ולמרות שלא ידעתי מה יהיה איתי מחר".
המצוקה הולידה אמביציה ומוטיבציה ברמות-על. "אמא שלי וסבתא שלי, זיכרונה לברכה, גידלו את אריאל", היא נזכרת. "למדתי משפטים ואת התואר השני עשיתי באוניברסיטת ברקלי. אריאל הפך לשחקן הוקי קרח מפני שמגיל 11 הוא גדל בפנימיות בקנדה ובבוסטון".
למה?
"אריאל נולד חולה. הוא סבל מדלקת ריאות וכל שבוע הגעתי איתו לבית חולים בגלל התקף אסתמה. הייתי צעירה וגרושה וזה לא התאים לי. לא רציתי שהילד שלי יהיה חלש ומסכן, רציתי אותו בריא ומצליח. מספר אחת. הגנים הרוסיים שלי, פלוס ביקורת ופרפקציוניזם, עברו אליו. גם הוא רצה. בגיל ארבע רופא הציע לי למצוא לו מסגרת ספורטיבית שתחזק אותו ובפארק הירקון פגשנו מדריך רולר בליידס שזיהה את הפוטנציאל ולקח אותו למטולה. בגיל חמש הוא עמד על הקרח בפעם הראשונה בחייו ומאז הוקי קרח הפך לחלק בלתי נפרד ממנו. בזכותו הוא התחיל להתפתח. לפני חצי שנה הוא סיים לימודי מינהל עסקים וביוטכנולוגיה, חזר ארצה ועכשיו הוא משלים את החובות שלו לצבא".
בתזמון מושלם מגיח אריאל מחדרו, חמוש בתיק גדול וכבד ויוצא להתאמן. כבר שנים הוא אומר לה, "אמא, אולי תרגיעי?" אחרי שחייה נצלו בנס בהר מקאלו הוא שינה את הטון. עכשיו זה "אמא, די, תפסיקי". אבל אריאל יודע שזה מאבק אבוד. "אמא שלי מכורה".
וולפסון, שמארחת אותי במדי העבודה שלה, שורטס שחורים שחושפים רגליים שריריות וקעקוע של פרחים שמכסה את צלקת הניתוח, טוענת שהיא לא מבינה בהתמכרויות. "אף פעם לא עשיתי סמים, ואני לא מסוגלת להשוות בין תחושת האופוריה שנובעת מ'עשיתי את זה' לבין מצבים של ריחוף וחוסר שליטה. לא זה מה שדוחף אותי להתנתק, לטוס לקצה העולם ולהתחיל לתפור את ההר".
אז מה דוחף אותך שוב ושוב להרפתקה שאין לדעת מה יהיה סופה?
"ההרים מאפשרים לי להתחבר לפשטות של החיים, להבין מה העיקר ומה שולי, והתובנות האלה מלוות אותי הרבה אחרי שהמסע נגמר. יש לקוחות שלא מוכנים לחכות לי עד שאחזור למשרד, זכותם, יש לקוחות שמתאזרים בסבלנות כמעט אינסופית בגלל שהם יודעים שאחרי טיפוס אחזור לשגרה ולמשרד עם אנרגיות טובות, ויש לקוחות שאני מנפה מפני שאני לא מוכנה לשעבד את החיים שלי לעבודה. כבר הזכרנו את האגואיזם? כן, מודה באשמה. זכותי לבחור במה שמסב לי סיפוק והנאה. מי שמטפס איתי מקבל אותי בגרסה הכי משודרגת שלי, בלי איפור ובלי מסכות, הכי אותנטית. ההרים מלמדים אותי שאין גבול לחלומות, מאפשרים לי להיות עירומה וחשופה, ועם זאת הכי חזקה. אני עובדת קשה מאוד כדי לממן את האושר שכרוך בהגשמת האתגר. המסע לאוורסט, למשל, עלה לי 65 אלף דולר מכיסי הפרטי, סוג של השקעה בעצמי".
השקעה מסוכנת.
"נכון, אבל מי שלא מעז לא יגיע רחוק. המטרה שעומדת מול עיניו של יזם די זהה לזו של מטפס הרים. שניהם מוכנים להשקיע בלי סוף – כסף, אנרגיות וזמן. לעשות אקזיט זה כמו לכבוש את הפסגה. ההבדל היחיד הוא בכישלון. כשראש צוות נכשל הוא מפסיד הרבה כסף וזמן. כשמטפס הרים מתחיל לג'עג'ע המחיר עלול להיות בלתי הפיך. לפני שאני מתחילה לטפס אני אומרת שמע ישראל בקול רם ואחר כך מרימה את רגל ימין. יצא לי להכיר מנכ"לים ואנשי עסקים שעושים טקסים הרבה יותר הזויים".
"במהלך הטיפוסים לא נוצרים ממש קשרים רומנטיים, אלא סטוצים קצרים. אבל יש הבדל בין המינים. הטיפוס עושה טוב לגברים, הם מרזים, מגדלים זיפים ומקבלים לוק סקסי. נשים נראות כמו הג'יפה של הג'יפה אחרי חודשיים בשטח"
בהרצאות שהיא עורכת תחת כל עץ רענן היא מתאימה את האג'נדה שלה לקהל. לאנשי עסקים היא מטיפה לחלום בגדול ולהקיף את עצמם באנשי מקצוע שיעזרו להם לנטרל את החסם הגדול ביותר, שהוא הפחד מהצלחה. לנשים, מכל מגזר, היא מתעקשת להוכיח שהכול אפשרי גם לאישה. במיוחד לאישה. "כשחזרתי מהאוורסט וכל המדינה חגגה איתי את הניצחון – ביבי לא צילצל, אבל חילי טרופר, שר הספורט דאז, שלח לי ברכה – היו שאמרו שהצלחתי במקרה. ניסו לצייר אותי כעקרת בית משועממת שבילתה בחדר כושר עד שנכנס לה הג'וק לכבוש את האוורסט והיא עשתה את זה בזכות הכוכבים שהסתדרו לה בשמיים. ברור שהתרגזתי, במקרים מסוימים גם נעלבתי, אבל בחרתי לתעל את הרגשות האלה לאימונים עוד יותר קשים, למען המטרה. בהרצאות הראשונות שברתי את השיניים והלשון, עם הזמן גיליתי שגם בזה אני טובה והתחלתי ליהנות. והתגובות של הנשים גורמות לנפש שלי לרקוד. זו כותבת לי שבהרצאה היא קיבלה את האומץ להתגרש, זו כותבת שבזכותי היא החליפה מקום עבודה".
הפכת לגורו של העצמה נשית?
"לא הייתי רוצה לרקום סביבי הילה של סופרוומן מפני שאני לא כזאת. לפעמים בא לי לישון עד הצהריים, לפעמים אני לא יכולה להשתחל למיטה שלי מפני שהיא מכוסה בערימות של כביסה. סו וואט? אני אישה רגילה שחולמת קצת יותר. מי החליט שטיפוס אלפיני הוא תחום גברי? גם אנחנו יכולות. עובדה. השאלה היא מה את רוצה לעשות וכמה את מוכנה להשקיע כדי להגשים את החלום. אם את מציבה לעצמך יעד, לא משנה באיזה תחום, ועובדת קשה – זה יקרה".
גם היעדר הזוגיות הוא חלק מהמחיר שאת משלמת?
"זה מורכב. מאז שהתגרשתי היו לי כמה מערכות יחסים, אבל יש גברים שפוחדים מאישה כמוני שנראית להם יותר מדי חזקה ואולי מערערת את המעמד שלהם בעיני עצמם. בנוסף, יש לי בעיה. כמו שאני טוטאלית בהרים ככה אני טוטאלית עם גברים. לא בא לי להיכנס לזוגיות עם גבר שיתחיל לשאול למה בשישי בבוקר אני בורחת מהבית כדי להתאמן בריצה ברמת הגולן. זה מה שעשיתי בשישי שעבר. היה שרב נוראי, אז רצתי מוקדם בבוקר ומאוחר בערב. הריצה היא הפסיכולוג שלי, היא ניקוי הראש שלי, למי אני חייבת דין וחשבון? ועל מה?"
במהלך הטיפוסים נוצרים קשרים רומנטיים?
"לפעמים. אלה לא ממש קשרים, אלא סטוצים קצרים. נעים לי בחברת אנשים לא שגרתיים, יש לנו אותו ויז'ן ואנחנו מדברים באותה השפה, אבל יש הבדל בין המינים. הטיפוס עושה טוב לגברים, הם מרזים, מגדלים זיפים, מקבלים לוק סקסי. נשים, לעומתם, נראות כמו הג'יפה של הג'יפה אחרי חודשיים בשטח, כשהשיער אסוף ודבוק לקרקפת ואין להן שום דרך להביע את הנשיות שלהן. כשאני חוזרת הביתה אני שוב משתבללת בתוך הקונכייה. לא יוצאת לדייטים, לא נרשמת לשום אתר. החיים שלי מלאים ועמוסים ואני הכי לא בודדה".
אמא שלך כבר מבסוטית ממך?
"הגזמת. זה מצב שלא קרה ולא יקרה לעולם. גדלתי בתחושה של 'לא מספיק', ולמרות שהצטיינתי בלימודים והצלחתי בעבודה קיבלתי את התחושה שאני לא בסדר ושיכולתי לעשות יותר. על ההר אני מרגישה הכי מוצלחת והכי טובה. את יודעת מה אמא שלי אמרה לי כשחזרתי מהאוורסט?"
מה?
"היא אמרה, 'עזבת את העבודה לחודשיים, הזנחת את הבן שלך במשך חודשיים, אז מה הפלא שהצלחת לטפס עד לפסגה? זה לא ביג דיל, זו לא סיבה לגאווה'. למזלי, ככל שאני מתבגרת אני מתרחקת מההשפעה שלה עליי, עד כמה שזה ניתן. על הר מקאלו, כשקיבלתי החלטה גורלית ובחרתי בחיים, לא עשיתי את זה למענה, אלא רק למען עצמי. כדי שאוכל להגשים את החלומות האחרים שיש לי".
כמו?
"השאיפה הנוכחית היא להשלים את פרויקט 14 הפסגות, זה ייקח לי חמש שנים לפחות, אולי יותר. אחר כך אני רוצה לכתוב ספר ילדים שישלב מידע גיאוגרפי עם עלילה מותחת, כתבתי סינופסיס לסדרה על משלחת ישראלית שיוצאת לאוורסט וכוללת טיפוסים שונים – חרדי, הומו, דוגמנית, עבריין. הרעיונות הכי טובים צצים בי על ההר".
הכיסוי התקשורתי הרחב שקיבלה הישראלית הראשונה שנעצה את דגל ישראל בפסגת האוורסט השאיר אותה על המפה, באור הזרקורים. שנה אחרי ההר הגבוה ביותר בעולם היא תפרה את הר לוצה, הרביעי בגובהו, כשאלפים עוקבים אחר מסעה. כשחזרה ממנו בשלום היא התחילה להתאמן לטיפוס על מקאלו. וכשהיא נתקעה במרחק 120 מטר מהפסגה, בסופת שלגים וקור אימים, כל העולם ידע שהיא בסכנת חיים. בעצם, זה לא מדויק. יותר משתי יממות חלפו עד שהיא הצליחה לרדת לבייס קמפ, שממנו חולצה במסוק והועברה לבית החולים בקטמנדו. ממנו היא העניקה ראיונות באנגלית שוטפת עם מבטא רוסי, כשהעין השמאלית שלה עדיין עצומה ופניה כחושות מתשישות ורעב, "אבל יש גם יתרון במצב הזה", היא מתלוצצת. "הלחיים שלי קפאו, הרבה מהקמטים נעלמו, בעיניי זה סטארט־אפ".
בראיון ל-ynet סיפרת שיש לך חשבון עם ההר.
"ועוד איזה חשבון. עוד אגיע אליו, ועד שזה יקרה אז מבחינתי נכשלתי. ויתרתי. כשחזרתי ארצה, אחרי כמה ימי התאוששות בקטמנדו, וערכו לי קבלות פנים וקראו לי גיבורה, לא הבנתי במה מדובר. למה אני גיבורה? בגלל שלא נשארתי על ההר?"
את מבצע ההצלה העצמית היא מעבדת בימים להרצאה חדשה, עם צילומים מהשטח. רק אחרי שקילפה מידיה שלוש שכבות של כפפות עבות היא הצליחה להסיר מפניה את הגוגלס, משקפי השלג, להוציא את הטלפון הלווייני של מגנוס מהכיס הקדמי של חליפת הטיפוס שלה וללחוץ על מקש האס-או-אס. אחר כך, באצבעות מכחילות, היא הקלידה עשרות הודעות מצוקה שרק עכשיו – שלושה שבועות אחרי שחייה ניצלו בדרך נס – היא קוראת לראשונה ברצף. שורות קצרות, שבורות, שמעבירות בה צמרמורת.
"עזרה... לא יודעים איך לרדת... יש חמצן קצת... תשלחו שארפות... מהר... אין מים, אוכלת שלג... כל החבלים מתחת לקרח... אני לא אשרוד את הלילה... מזג אוויר קשוח... לא רואה כלום... הצלחתי לרדת קצת בגובה... עברתי שתי גופות..."
מה זה "עברתי שתי גופות"?
"פשוט דילגתי מעליהן והמשכתי לרדת. אני יודעת, זה נשמע נורא, אבל זה מה שקורה לך בגובה של יותר מ-8,000 מטר. במפות קוראים לזה 'דד זון', אזור המוות. זה הרבה מעבר למחלת גבהים, אתה פשוט משתגע. וזה סבל. מכות פטיש בעורף, בחילות, הקאות, סחרחורת. טירוף. הגוף שלך נכנס למצב הישרדותי ופועל כמו רובוט בהזיות".
גם את סבלת מהזיות?
"למה נראה לך שאני יוצאת דופן? כשהתקשורת הבינלאומית חגגה את הניצחון שלי, הישראלית הראשונה שהניפה את דגל ישראל על פסגת האוורסט, עוד הייתי בטרפת. דיברתי עם חבל, התווכחתי איתו, אמרתי למחלצים שהחבל אסר עליי לרדת. רק אחרי שהזריקו לי אדרנלין התחלתי להתאפס על עצמי. ככה זה בהר. רוב האנשים לא יודעים שהסכנות האמיתיות לא אורבות לך בטיפוס, אלא בירידה. או שנגמר לך החמצן, או שנגמר לך הכוח. רק השנה, 17 מטפסים מצאו את מותם בירידה מהאוורסט. לכן אומרים שאסור לחגוג בפסגה, בנעיצת הדגל. אם מברכים אותך יותר מדי אתה עלול לאבד את הריכוז והדריכות ולסטות במילימטר. גם כשהתחלתי לרדת מאזור המוות של מקאלו הרגשתי שמשהו קורה לי במוח, תראי מה הקלדתי, 'קוויעות' במקום 'כוויות', רק בתנאים כאלה יש לי שגיאות כתיב. למרות שכבר הכרתי את התופעה המוזרה הזאת וידעתי שהיא תחלוף, זה היה מפחיד".
הצוות של מגנוס זיהה את המיקום המדויק שלה על המפה, שאל אם יש אוהל שיכול לשמש לה מחסה ועודד אותה לרדת. הבטיחו שמסוק חילוץ ימתין לה בקמפ 2, כתבו לה שרק היא תצליח להגיע לשם בשלום.
"התרכזתי במלחמת ההישרדות שלי. ידעתי שאם אשאר באותו המקום גם אני אהפוך לגופה שנקברה מתחת לערימות השלג. קשרתי אלי את דנדי, השרפה שלי, כדי שנרד יחד. בהתחלה הוא התנגד ואפילו איים עליי בגרזן, אבל ידעתי שאם כל אחד מאיתנו ינסה לרדת בנפרד לא נצא מזה בשלום. או שהרוח תעיף אותנו לאיזה מדרון או שניפול לתוך סדק גדול שנפער בקרח. צעקתי לדנדי שרק יחד נצליח לרדת. כשהגענו לעוד גופה פשוט הרמתי רגל ועברתי מעליה. ושלחתי ללוויין סימנים לזיהוי המיקום המדויק שלנו. 'עברתי מעל חליפה אדומה, דילגתי מעל נעליים צהובות'. לא הרגשתי שום דבר, ההזיות מחקו לי את ערכי האנושיות והמוסר, המחשבה היחידה שהנחתה אותי הייתה לא להישאר על ההר".
ואני חשבתי שאת מטפסת על הרים מפני שאת רואה בהם חברים.
"ההר הוא לא חבר, אבל אני מייחסת לו תכונות אנושיות. כשאני מגיעה אליו אני אומרת לו שלום, בוקר טוב או לילה טוב, ומבקשת ממנו שיהיה טוב אליי. שיקבל אותי אליו ויותר חשוב מזה – שישחרר אותי ממנו כדי שלא אתרסק בירידה".
"עוד אחזור להר, ועד שזה יקרה אז מבחינתי, נכשלתי. ויתרתי. כשחזרתי ארצה אחרי כמה ימי התאוששות בקטמנדו, ערכו לי קבלות פנים וקראו לי גיבורה. לא הבנתי במה מדובר. למה אני גיבורה? בגלל שלא נשארתי על ההר?"
אצבעותיה שקפאו מקור עדיין חבושות, אבל הראייה חזרה אליה כבר במהלך האשפוז בבית החולים בקטמנדו. "לקח לי כמעט שלוש יממות להגיע אליו. בתשע בבוקר התחלנו לרדת, לאט-־לאט, התברברנו במשך חמש שעות ורק בעשר בלילה הגענו לקמפ 3. צנחתי על המיטה הראשונה. לא נראה לי שנרדמתי, רק שכבתי וניסיתי לאגור כוחות. באור הראשון, 4:45 לפנות בוקר, דנדי ואני שוב יצאנו לדרך לעבר קמפ 2. זה לקח לנו עשר עד 12 ושם חטפנו את הכאפה של החיים. הצוות של מגנוס הודיע שבגלל תנאי מזג האוויר כל המסוקים מושבתים ואנחנו חייבים להמשיך בכוחות עצמנו עד לבייס קמפ. שוב יצאנו עם חבלים, גרזנים ומסמרי שלג. היינו עייפים וחלשים ועם מינימום חמצן. רק בבייס קמפ, בגובה 5,700 מטר, העבירו אותנו למסוק. ישנתי ואכלתי בלי סוף, ניסיתי להתרגל לרעיון שסוף־סוף הגענו לסוף. מדי פעם אני עוד מזכירה לעצמי שבאמת הייתי שם ושבאמת יצאתי משם ושזאת לא הזיה. רק עכשיו, כשאני משחזרת את הירידה המסוכנת, קופצת לי לראש המחשבה שנלחמתי על החיים של דנדי, השרפה שלי, לא פחות ממה שנלחמתי על החיים שלי. אז, בזמן אמת, לא שאלתי את עצמי למה נגזר עליי להיות הגרסה הנשית של משה רבנו, שצעד במדבר במשך 40 שנה ולארץ המובטחת לא זכה להיכנס. גם לא שאלתי את עצמי אם אני נלחמת על השרפה בגלל שלא אוכל לחיות עם המצפון שלי במקרה שהוא ימות על ההר. אלה מחשבות שהגיעו הרבה אחרי. עכשיו אני חושבת שמקאלו עשה לי תיקון".
באיזה מובן?
"לא רציתי שגורלו של דנדי, שנחשב לשרפה הכי מוצלח בגלל שכבר תשע פעמים הוא תפר את מקאלו, יהיה זהה לגורלו של השרפה דורצ'ה, שירד איתי מהאוורסט".
מה קרה לו?
"כשהגעתי לפסגת האוורסט הרגשתי על גג העולם. מנקודת התצפית שבראש ההר הכי גבוה בעולם כל הרי ההימלאיה נפרסו לרגליי ונראו לי כמו גבעות. אבל בלון החמצן שלי התקרב לאפס, וכשביקשתי מדורצ'ה את שני הבלונים שבתרמיל שלו – אני סוחבת שני בלונים בעלייה והוא אמור לסחוב את שני הבלונים שישמשו אותי בירידה – התברר שהוא לא הכניס אותם לתרמיל. התחננתי לפניו 'דורצ'ה, אוקסיג'ן', והוא עשה לי פרצוף של 'שכחתי את האנגלית שלי' והתחיל להתרחק ממני. בדיוק היינו באזור שנקרא בלקוני, תהום מימין ותהום משמאל, ושביל צר שבו מתנהלת תנועה סוערת, דו-סיטרית, אלה מטפסים ואלה יורדים. כשראיתי שדורצ'ה מתחיל לרדת תפסתי את אחד האלפיניסטים ואמרתי לו, 'קוראים לי דניאל וולפסון ונגמר לי החמצן, בבקשה תודיע למשפחה שלי שגמרתי כאן'. אחרי דקה ראיתי, בזווית העין, שמישהו השליך בלון חמצן על השלג. היה בו שליש. זה עוד שעה וחצי של חמצן וחיים. בזכותו הצלחתי לרדת עד לאזור שבו המשלחת לאוורסט הטמינה בלונים בשלג. אחרי ארבע שעות, כשסוף-סוף הגעתי לקמפ 4, התחלתי לחפש את דורצ'ה בין האוהלים. רתחתי מזעם. דרשתי שראש המשלחת יערוך תחקיר יסודי. חיפשתי את דורצ'ה בין האוהלים עד שמצאתי אותו יושב בצד עם ראש שמוט. מת".
גם לוולפסון, הרפתקנית ושורדת ככל שתהיה, יש דמעות. אי־אפשר שלא להבחין בהן.
"מת", היא חוזרת. "מול העיניים שלי דורצ'ה נפטר. בכוחותיו האחרונים הוא הצליח לחזור למחנה ואז קרס. אולי מקורונה, אולי מתשישות ורעב, אולי הריאות שלו הפסיקו לתפקד, מי יודע? כיסיתי אותו ביריעה של אוהל והוא נשאר שם, אולי לנצח. אני חזרתי כדי לספר וכדי להמשיך. למרות שההרצאה שלי נקראת 'לכל אחד יש את האוורסט שלו' אני מרגישה שעוד לא מצאתי את האוורסט שלי ושאני עדיין מחפשת אותו. עובדה. אילו מצאתי את האוורסט שלי לא הייתי נכנסת למשטר של אימונים לקראת הטיפוס הבא".
פורסם לראשונה: 08:02, 09.06.23
