טיול ספארי בטנזניה
(צילום: רן רימון)
כל מי ששומע על טנזניה חושב מיד על שני דברים - טיפוס על הקילימנג'רו, ויציאה לספארי. אז ספארי עשיתי והוא היה מרתק. על הקילימנג'רו באמת שניסיתי לטפס. אבל מכיוון שרק ניסיתי - אני כאן כדי לספר למה ואיך.
לא מזמן התלוויתי למשלחת מיוחדת של פיקו קידס (בתמיכת אלון בלוך) - של בני נוער מירושלים שהגיעו לעזור לבתי ספר ולמקומיים להתמודד עם קשיי הסביבה. מכיוון שכבר הגעתי למדינה העצומה הזו, החלטתי לקחת גם כמה ימים לעצמי בשביל לשוטט בכמה מקומות מעניינים בה.
מספרה בכל פינה
המדינה העצומה הזו משתרעת על שטח של 947,300 ק"מ, שרובו לא מיושב, ויש בה כ-65 מיליון תושבים. הדרך הנוחה להגיע לטנזניה היא בטיסה דרך אדיס אבבא וממנה לנחות בארושה, התל אביב של טנזניה. הבירה היא בכלל דודומה.
ויזת כניסה למדינה עולה 50 דולר, ובכניסה יש להציג פנקס חיסונים מעודכן המעיד על כך שחוסנתם נגד צהבת A ונגד קדחת צהובה. המטבע המקומי הוא שילינג טנזני ונכון לשעה זו, 1,000 שילינג שווים שקל וחצי. ככה שמאוד זול פה.
כבר ברגע הנחיתה אתה מבין שהגעת למקום מעט שונה מכל מה שהכרת עד עכשיו. במקום הסעה באוטובוס לבית הנתיבות או מעבר לשרוול, מצאתי את עצמי צועד בין מטוסים לאורך המסלול עד לדלפקי הקבלה שפועלים באיטיות יוצאת דופן כשברקע מככב הקילימנג'רו העצום - שנראה עוד מחלון המטוס - ולעתים גם מבצבץ פה ושם, אחיו הקטן, הר מרו.
ארושה עשירה בשווקים ובדוכני מזון, ונראה שכל חנות שלישית בה בערך היא מספרה. את הריחות והצבעים של הדוכנים אף תמונה לא תצליח להעביר באמת. ניתן ואף מומלץ לשוטט ברחבי העיר בין המוזיאונים והשווקים שבה. ואגב שיטוט, דרך ההתניידות המקובלת פה היא ברגל או בעזרת הטוקטוקים המפוזרים בכל פינה. בארושה רצה גם שמועה על אובר, אך לא בדקתי את אמינותה מקרוב. פעולה פשוטה כמו חציית כביש למשל, היא עניין קצת מורכב כאן: הן בגלל הנהיגה הפרועה של המקומיים - מעבר חציה הוא רק המלצה והרמזורים בקושי קיימים - והן בגלל שנוהגים פה בצד שמאל של הכביש.
ממבו ג'מבו
מומלץ להחזיק את הטלפון עמוק בכיס ואת חפצי היוקרה להשאיר בכספת שבמלון. בלילה לא כדאי להסתובב לבד, אך לאורך שעות היום שוטטתי לבדי בארושה ומצאתי את עצמי משוחח ומצטלם עם עוברי אורח (תשאלו אנשים לפני שאתם מצטלמים איתם. מדובר בנימוס אלמנטרי). קניתי פירות, הלכתי בשוק והרגשתי בטוח למדי. כולם, אבל כולם מחייכים פה. אומרים ממבו (שלום) וג'מבו (גם כן ברכת שלום). בערב, נפגשתי עם מדריך מקומי בשם מוסא, שאיתו קבעתי מבעוד מועד, ויחד עם כמה מחבריו יצאתי לסיור לילי בעיר.
הפאבים הומי אדם והמחירים זולים בהם עד מאוד. מחירי הבירות המקומיות והמומלצות מתחילים ב-2,000 שילינג ומגיעים עד ל-5,000 במקומות היקרים ביותר. ואם אתם רעבים אין בעיה - כמעט בכל מועדון ובר שבהם ביקרתי יש גם גריל שעליו צולים עופות ובקר.
הודות למארחיי הנהדרים זכיתי לבקר רק במקומות בילוי מקומיים ונהניתי מכל רגע. מכיוון שאוכלים פה עם הידיים, בכל מקום שבו מוגש מזון, לפני הארוחה - וגם לאחריה - המלצרים ניגשים אליך עם קערית מים ושופכים על הידיים שלך מים חמים. המועדונים נהדרים, המוזיקה טובה, והאווירה נפלאה עם המון ריקודים ושמחת חיים.
מורשת היבשת השחורה
הגעתי גם לשוק המסאי המהמם שלמרות שמתמקחים בו על כל דבר ועניין, בהחלט יש מה לקנות בו הביתה. לצערי הרב לא הספקתי לבקר במוזיאון התרבות המרשים, אך הייתי במוזיאון העם הטנזני המומלץ גם כן. במוזיאון תמצאו הסברים רבים על כל הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו באפריקה, וגם על כך שהיבשת השחורה היא חלק מהותי בהתפתחות האדם.
במקום מוצגות גם כל החיות שנמצאות בטנזניה בגודל כמעט טבעי (ואל דאגה, לא מדובר בפוחלצים) וישנה גם גינה שהיא כמו בית מרקחת, שבה המדריך מסביר על כל צמח וצמח ועל השימושים הרפואיים שעושים בו המקומיים.
מי שמעוניין יכול גם לבקר באחת מהחנויות שמוכרות טנזנייט, אבן יקרה לתכשיטים שנכרית, נכון להיום, רק בטנזניה. ישנו גם מוזיאון מעניין למדי שמראה את הליך הכרייה והכנת האבן.
חתיכת טיפוס
בבוקרו המוקדם של יום ראשון יצאתי למסע לכיבוש הקילימנג'רו. מדובר ביום אחד מתוך כמה ימים מכובדים שצריך על מנת להעפיל להר שגובהו 5,895 מטר. סיור יומי הוא לא עניין פשוט וההכנה אליו מעט מסובכת, כך שמוטב להיעזר בסוכן מקומי. הסיור הוא בלוויית מדריך מורשה מטעם השמורה. הצטלמתי בשער העלייה להר, והתחלתי במסע.
קופים קפצו מימיני, קולות פכפוך מים מתוקים ערבו לאוזניי, ובעודנו מתקדמים המדריך הסביר לנו על העלים, הצמחים, הריחות ויער הגשם המופלא שבו צעדנו. בחלוף עשר דקות שאלתי אותו "כמה זמן תימשך העלייה החדה הזו?" כיוון שהתשובה שלו הייתה "ארבע שעות", החלטתי לעשות אחורה פנה, וירדתי (תוך שימוש במקלות ההליכה!). לזכותה של שותפתי לעלייה, ייאמר שהיא הגיעה לסוף המסלול. לזכותי ייאמר שהצטלמתי עם המדריך, ליתר ביטחון.
חופשי מהעלייה, העברתי את המשך היום במעיינות החמים שהיוו חצי נחמה. המעיינות נמצאים במרחק שעת נסיעה הן מארושה והן משער העלייה לקילימנג'רו. במקום ישנו חבל "טרזן" שאיתו קופצים למים, אבובים גדולים (שהיו בעברם פנימית של גלגל), המוני אדם ודוכני מזון רבים. קצת יותר פשוט מלטפס.
כשהטבע מחייך אלייך
לטפס על ההר לא טיפסתי, אבל ספארי עשיתי. וללא ספק הוא היה שיא הביקור. בטנזניה ישנם שלושה יעדי ספארי בולטים - שמורת סרנגטי, שמורת מכתש נגורונגורו ושמורת טרנגירי, שבה ביקרתי עם ילדי המשלחת.
את הסיור בשמורה התחלנו בשעות הבוקר המוקדמות והוא המשיך עד הערב תוך נסיעה ברכבי שטח. לכל רכב נכנסים עד שבעה אנשים, ומכיוון שהגג שלו נפתח ניתן לעמוד במהלך הנסיעה בשטח. מדהים עד כמה הטבע מחייך אליך אם אתה לא מפריע לו.
משפחת פילים חלפה לידנו כשהאימא מושיטה את החדק לעבר ילדיה, זברות רצו בקבוצות במרחק נגיעה מאיתנו, ג'ירפה נשאה על ראשה ציפור קטנה והמשיכה במסעה, ציפורים מכל מין וצבע התעופפו ושרקו מעל ראשינו. אחד הקטעים שמהם הכי ניהנתי היה לראות חבורת שימפנזים רצה לה באין מפריע ו"משתלטת" על עץ, כשהקטנים עולים על הענפים למעלה, וזורקים פירות למבוגרים שנשארו לשבת סביב הגזע.
לאורך כל הדרך בשמורה הענקית הזו, החיות מתקרבות לרכב השטח ללא הפרעה, סובבות אותך, ומטיילות להנאתן. השטח נקי במיוחד ויש מספיק ממנו לכולם, כך שלא נוצרים פקקים או עומסים באף נקודה. אריות ונמרים (ואחרים...) ראינו רק ממרחק רב. יכול להיות שאם הייתה לנו קצת יותר סבלנות להמתין להם, הם היו מתקרבים אלינו, אבל גם ההתבוננות בהם מרחוק עשתה את שלה.
באמצע עצרנו לארוחת צהריים בשטח המיועד לכך, יחד איתנו ישבו לאכול מספר קופים שרק חיכו לרגע שבו נסב את המבט בשביל לחמוד את הלאנצ'בוקס שלנו. למזלנו הם לא הצליחו במזימתם - מה שאי אפשר להגיד על מה שקרה לקבוצת התיירים הגרמנים שישבה בשולחן שלידנו.
לשבת אצל השבט
לאחר לינה בשטח, המשכנו ליום המסע ברנדילן - שטח השייך לשבט המסאי הנפרס מהשמורה ועד לאזורי המגורים, שהיה מרתק לפחות כמו סיור הספארי בשמורה. זהו שטח פראי שהכבישים בו בקושי מסומנים, אך לא בגלל שמדובר באזור ספארי מאורגן, אלא כי אלו שטחים שעליהם יושבים שמונה כפרים של שבט המסאי. במהלך הנסיעה הרכב נאלץ לעצור מדי פעם מכיוון שפיל בחר לחצות את הכביש, ג'ירפה הפילה מספר עלים על הכביש וכדי שנביט טוב יותר בקבוצה של יענים שצועדות ממש לצידנו.
לקראת סיום המסע ביקרנו בשבט מסאי שפתח בפנינו את בתי המגורים (כותב שורות אלו, הגבוה מדי והרחב מדי, התקשה להיכנס לתוך הבתים על אף שהוזמן בחפץ לב). למרות שהם גרים בבקתות קטנות ודלות, אנשי השבט הם טיפוסים מלאי שמחת חיים. הם גם הדגימו את קריאות הלחימה, ודאגו להלביש אותנו כמותם.
בטנזניה גיליתי עולם אחר לגמרי מכל מה שהכרתי, והיא לבטח אחת מהמדינות היותר מסקרנות שבהן טיילתי.
הכותב היה חלק ממשלחת פיקו קידס לטנזניה
