בזמנים כאלו כשנדמה שכל מה שחשבת שיציב מתפורר וקורס, האדמה הבטוחה נעלמת, אתה שוקע ומהמוכר נותר רק זיכרון עמום. בין שבועות המילואים לאזעקות בבית ולעסק המקרטע, אתה בממ"ד ולא מפסיק לחשוב על בן הדוד שבלבנון, על החבר בג'באליה והחטופים שבעזה. הנשימה כבדה והלב פועם ללא סדר, אתה רעב לאוויר וצמא לאופק, מתגעגע לחיים מאוזנים.
פעם פסיכולוג אמר לי שאדם מדוכדך טוב שֶׁיֵּשֵׁב בשמש, זה מאיר את הנפש. כדי שאדם יצליח לייצב דבר כלשהו הוא חייב להיות מאוזן בעצמו, זאת נקודת המוצא, כל אחד צריך למצוא את תווי המלודיה הפרטית שלו שמתמזגים עם מנגינת העולם – ובדיוק בשביל זה הקב"ה המציא את האופנוע, לסייע לאדם לאוורר את האופק ולמצוא יציבות. וכך, עם אופנוע KTM Adventure 390, שקראתי לו "השפרירית", יצאתי להקיף את כרתים.
יום ראשון: יוצאים מהרקליון בדרך לכפר יווני (140 ק"מ)
התוכנית הייתה פשוטה – לקחת כל פנייה שמאלה שאפשר, וכך לגרד את קו החוף של האי עם כיוון השעון. רכבתי מזרחה על הכביש הישן שמקביל לחוף, השמיים היו כחולים ובהירים, מזג אוויר מושלם. חלפתי על פני חרסוניסוס ומאליה, ומאזור הכפר סיסי עליתי אל תוך הגבעות המרכיבות את המדרונות הצפוניים של רכס הרי הדיקטים הנודעים, שפסגתם הגבוהה ביותר היא 2,148 מטר - חבל ארץ שלם שמכוסה כרמי זיתים.
חלפתי על פני אילונדה ואי המצורעים, ומשם למרינה של אגיוס ניקולאוס. משם חברתי לבחור ישראלי בשם ברק שעבר לאי לפני חמש שנים. הוא עזב את עבודתו כמחנך אנתרופוסופי, קנה כרם זיתים בשולי הכפר פכיה עמוס (Pachia Ammos) והקים שם את "פרדסיה" – שילוב של הוסטל, בית הבראה ומרכז חינוך ויצירה. בין עצי הזיתים שוכנות בקתות אירוח בעיצובים שונים. אותי מיקמו בבית עץ שבנוי על צמרת זית עתיק הצופה אל הים. האווירה במקום מכילה ומקבלת, והאנשים מרחבי העולם שפגשתי היו לבביים ובעלי נתינה רבה. חלקם שהו במקום כמה שבועות, כל אחד הגיע מסיבותיו שלו, אך עבור כולם הייתה פרדסיה בית רחוק מהבית, חבורה שיצרה קהילה קטנה ותומכת.
מפת המסע - מהרקליון מזרחה. כך הקפתי את כרתים:
יום שני: בחזרה למיתולוגיה ורוחות עזות (220 ק"מ)
עצרתי בכפר מוכלוס (Mochlos), שמוקף שרידים ארכיאולוגיים מרשימים מתקופת התרבות המינואית (בערך 2,700–1,450 לפני הספירה). המינואים, ששלטו בכרתים בתקופת הברונזה, הפכו את האי לצומת מסחר מרכזי של העולם הקדום בזכות מיקומו האסטרטגי בין אירופה, אסיה ואפריקה. רבים רואים בכרתים את אחד המקומות הראשונים שבהם התפתחה הציוויליזציה האירופית. המינואים פיתחו כתב (המכונה "כתב ליניארי A"), אמנות ייחודית וסיפורים מיתולוגיים ששורשיהם השפיעו על התרבות היוונית המאוחרת.
השם "מינואים" נגזר משמו של מינוס, המלך המיתולוגי שנחשב בנם של זאוס ואירופה. לפי המסורת מינוס שלט באי, ושמו קשור לסיפורים מפורסמים כמו זה על המינוטאורוס והלבירינת. גם הרי הדיקטים שבכרתים נחשבים, על פי המיתולוגיה, למקום הולדתו של זאוס, מלך האלים.
מגלי האבנים ושרידי הקירות רכבתי מזרחה, עצרתי בסיטיה והצטיידתי בקפה ובורקס תרד. המשכתי לחוף ואי (Vai) שסמוך לקייפ סידרוס, הנקודה הצפון-מזרחית ביותר של האי. פירוש המילה "ואי" ביוונית הוא עץ דקל, ואכן במקום צומח יער הדקלים הטבעי הגדול ביותר באירופה – כ-250 דונם.
משם המשכתי ברכיבה דרומה, משתדל לקחת כל פנייה שמאלה, כך שאהיה כמה שיותר קרוב לים, אך לכרתים בעלת הטופוגרפיה ההררית יש רצועות חוף שלמות שהגישה אליהן אפשרית רק דרך הים. בקטע זה רכס הטריפטי יוצר צוקים ומדרונות תלולים שיורדים בחדות למים. הדרך הרחיקה אותי מעט, אך מפיתול לפיתול יכולתי להבחין בים מבצבץ. הדרך מעלפת, וריח המסיק עטף אותי.
הגעתי לגודוראס (Goudouras), הנקודה הדרום-מזרחית של האי, והמשכתי לגרד את קו החוף מערבה עד לאירפטרה (Ierapetra), שם תכננתי ללון. שמעתי על רוחות הדרום באי שמגיעות ל-50 קמ"ש, ואכן בקטע הדרך הזה השפרירית היטלטלה כמו עפיפון מצד לצד, חוצה נתיבים ללא שליטה. מזל שלא היו מכוניות מסביב. ניסיתי בכל כוחי לייצב אותה. כמה קילומטרים לפני אירפטרה הרוח נרגעה, וחזרה להיות מלטפת ונעימה.
יום שלישי: רק אני, האופנוע והנשרים שמלווים אותי (130 ק"מ)
רכבתי מערבה, הכחול של הים השלים את האופק משמאל, והשמיים חיפו עליי בשלווה תכולה ללא ענן אחד. בכפר מירטוס עצרתי לקפה ובורקס תרד, וקצת אחרי הכפר צוצוראס (tsoutsouros), השמאלה של הדרך הפך מכביש אספלט סלול לדרך עפר מחוצצת שעולה באינסוף פיתולים אל תוך רכס הרי האסטורוסיה. מדרונות ההרים נטולי עצים, חשופים תדיר לקרינת השמש. רק שיחים חומים צהבהבים דמויי כריות ריפדו את סדקי הטרשים. עדרי כבשים רועים בכל שלוחה ועמק, ותנועתם כאילו חרשה משעולים רבים הנראים כרשת טווּיה בצלעי ההרים.
שעות רכבתי לבדי בדרך העפר המפותלת. לא ידעתי בדיוק היכן אני, הקליטה הייתה משובשת, השפרירית כאילו עפה, שטה בקלילות את הדרך. החזה מתרחב, מתמלא אוויר, מרגיש את טבעת החנק המזרח-תיכונית משתחררת ממני. המשכתי לרכוב מעלה לכיוון פסגת ההר קופינאס (1,231 מטר), ושם למרגלותיו, לפתע, כאילו ציפתה לי להקת נשרים, כ-18 במספר, שהשיקו את כנפיהם והמריאו באחת אל השמיים. הם ליוו אותי במעופם קילומטרים רבים, כאילו צופים בי, דואים מעליי ומצדדיי, משחקים עם משבי הרוח.
בדקות האור האחרונות הגעתי לכפר לנטאס (lentas), הידוע גם בכינוי "המושבה הגרמנית של כרתים" - כפרון קטן הממוקם לחופו של מפרץ קסום, התחום מצידו האחד על ידי אחת משלוחות רכס האסטורוסיה, ומצידו האחר בגבעה דמויית אריה המביט דרומה.
יום רביעי: מקשת כפולה למבול (90 ק"מ)
התעוררתי מוקדם בבוקר מפיצוצי רעמים, יצאתי למרפסת וראיתי מולי קשת כפולה. האם זה סימן טוב? נזכרתי במה שיאניס, הבעלים של סוכנות השכרת האופנועים, אמר לי: "תראה, מזג האוויר בימים הקרובים אמור להיות טוב, אך חודש נובמבר זו העונה שהגשמים כבר היו אמורים להגיע ולהתחיל. בנוסף, תחזיות באי הן לא צפויות, בגלל שהאי מוקף בים אתה לא יודע מאיפה הגשם יבוא עליך. אני ממליץ לך, אם כן יֵרד הגשם הראשון, לא לרכוב יומיים - הכבישים הופכים כאן להחלקה על קרח".
המילים הדהדו בראשי, והמתנתי כשעתיים כדי לוודא שהגשם הוא טפטוף מקומי ולא היורה. יצאתי לדרך, מאחל לעצמי שהשמיים יהיו בהירים. חציתי לצד השני של רכס האסטורוסיה, וכשלושה קילומטרים לפני העיירה טימבאקי הופיע מולי וילון שחור וכבד. חשבתי שאספיק להגיע לטימבאקי, אך עוד לפני שסיימתי לחשוב את המחשבה הזו הווילון השחור כיסה אותי, היום הפך ללילה ברגע, מכת רוח עזה חבטה בקסדתי ובשנייה נרטבתי כולי מכף רגל ועד ראש.
אחרי כמה מאות מטרים מצאתי מחסה תחת סככה של תחנת דלק. נכנסתי אל תוך חנות התחנה כמו כלבלב רטוב, מטפטף שלוליות במקום שמשמש גם סלון ביתם של בעלי התחנה, עמנואל, שהביט בי בחיוך. הוא ואשתו הכינו לי קפה וסייעו לי לייבש את הבגדים עד כמה שאפשר. כשהגשם נרגע הוא הראה לי בגאווה את חלקת עצי הזית המשפחתית. "אתה הבאת לנו את הגשם", הוא אמר לי, "חיכינו לך חודשיים". נפרדתי מבני הזוג בתקווה שלא ארטב שוב, אך כמה קילומטרים אחרי הכפר אגיה גליני, בשוליים הדרומיים של רכס אידיה, הגיח לפתע ענן שחור נוסף ותוך רגע נשטפתי שוב.
נותרו לי 18 ק"מ עד לגג היבש והמקלחת החמה של מלון הדירות בטריופטרה (Triopetra). הרגשתי כאילו פוסידון בכבודו ובעצמו יוצא מתוך הים וממטיר עליי מאות אלפי קלשונים עוקצניים דמויי טיפות. הדרך הסלולה על צוק במקביל לחוף נעשתה לנהר שוצף, מפלס המים החומים עבר את פדל ההילוכים. המגפיים שלי התמלאו מים, רכבתי בזהירות על השפרירית הנאמנה, משתדל לא לאבד יציבות. בכוחותיי האחרונים הגעתי למלון הדירות. תחושת הודיה הציפה אותי.
יום חמישי: לרכוב על אדי דלק (230 ק"מ)
קמתי וראיתי מעט עננים בשמים, שתיתי קפה, ארזתי את חפציי לשפרירית והמתנתי עד שהשמיים יתבהרו. כרתים מורכבת מחמישה רכסי הרים - בארבעה מתוכם כבר רכבתי, ורכס ההרים הלבנים הוא האחרון שנותר לי. זהו הרכס השני בגובהו לאחר רכס אידיה, ופסגתו מתנשאת לגובה של 2,453 מטר. חלקו הדרומי של הרכס אינו ניתן לחצייה מהיבשה, מפני שהוא מחורץ בקניונים עמוקים ומשופעים שיורדים בדרמטיות אל הים. המפורסם שבהם הוא קניון סמאריה (Samaria). הדבר מייצר רצועת חוף של כ-40 קילומטר ללא גישה מהיבשה. בעונת התיירות פועלות מעבורות יומיות שמפליגות לכמה כפרי חוף מנותקי כביש, כגון אגיה רומלי ולאוטרו.
הקפתי את ההרים הלבנים מצפון, השמאלה של הדרך הרחיק אותי מהים והביא אותי כמעט עד לחאניה, ומשם דרך המורדות הצפוניים והמערביים של הרכס דרומה אל העיירה פלאוחורה (Palaiochora), הממוקמת בקצה הדרום-מערבי של האי. דרך ארוכה ומפותלת שבה מגזגזים בין גובה פני הים ועד לגובה של 1,200 מטר מעליו. הגוף מרגיש כמו תרמומטר, עם כל שינוי בגובה כך מדד הקור משתנה.
השמיים התבהרו, ובקטע הרכיבה שבין טריופטרה לחורה ספקיון (Hora Sfakion) חלפתי על פני עשר קשתות. מרגיש איך איריס, אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית, מלווה אותי וממחישה לי אושר מהו, בוקר של ברכה. מחורה ספקיון רכבתי צפונה, חוצה את המדרונות המזרחיים של הרכס. גוש עננים בגוון אפרפר גלש מפסגת ההר כלפי מטה, ויצר מעליי מעין תקרת ערפל במרחק של כשני מטרים מעל ראשי. התפאורה הזו ליוותה אותי מספר דקות, פשוט קסם.
עוד שעתיים עד שאגיע לפלאוחורה, השמש שקעה ושמתי לב שמד הדלק בלוח השעונים מהבהב, אני רוכב על אדים. השפרירית נעצרה באחד הכפרים, התהלכתי על הכביש הראשי, אין תחנת דלק, נכנסתי לבית קפה שבו ישבו כמה מתושבי הכפר ושאלתי כיצד ניתן לארגן דלק. בלי להסס קם אדם, נכנס לרכב שלו ונסע להביא לי דלק. כשחזר רציתי לשלם לו, אך הוא סירב לקחת כל תשלום. "בחור ישראלי יקר, תרכב לשלום", הוא אמר לי.
יום שישי: הפרידה מהשפרירית (277 ק"מ)
רכבתי מעלה ואז מטה לכיוון חוף אלפוניסי, אחד מעשרת החופים היפים בעולם, כך נאמר לי. שני מפרצונים רדודים הנחצים על ידי שרטוני סלע, גבעות החול הלבן-ורוד חודרות מהיבשה אל תוך לגונות שקטות שצבען טורקיז מהפנט. עצרתי בחוף להפסקת קפה ובורקס תרד והמשכתי צפונה, עולה ויורד ומתפתל בדרכים חצי-סלולות שחוצות שלוחות הרים מוריקים.
ככל שנעים מהנקודה הצפון-מערבית של האי לכיוון הנקודה הדרום-מזרחית, כך כמות המשקעים קטנה. הדבר מתבטא באופן ברור בנוף - הצד המערבי ירוק יותר מהמזרחי, מכיוון שהוא קרוב יותר לאירופה. לאחר כשעת רכיבה הגעתי לחאניה. איך שחניתי את השפרירית סמוך לנמל הוונציאני הצטערתי שאין לי פה לפחות שלושה ימים. העיר יפהפייה, הישן משולב בחדש באופן מיטבי.
משחר ההיסטוריה, הנמל של חאניה שימש נקודה אסטרטגית בנתיבי המסחר הימיים של הים התיכון. בעיר שכנה קהילה יהודית עתיקה ומכובדת, ששרידה היחיד כיום הוא בית הכנסת "עץ החיים". בית הכנסת, ששוקם בשנות ה-90 של המאה הקודמת ושופץ בשנים האחרונות, משמש כיום כאתר מורשת תרבותית ומנוהל על ידי ארגון גרמני.
בשנת 1944, בתקופת הכיבוש הנאצי של האי, נעצרו כל יהודי חאניה והועלו על סיפונה של האונייה "טאנאיס". הם נועדו להישלח למחנות ההשמדה, אך האונייה הוטבעה סמוך לחופי כרתים על ידי צוללת בריטית – ככל הנראה מתוך טעות בזיהוי. כל נוסעי האונייה, בהם חברי הקהילה היהודית, נספו באירוע זה. כך בא לסיומו רצף היסטורי של למעלה מ-2,600 שנה של קיום יהודי בכרתים.
הדבר המיוחד ביותר בכרתים - מעבר להיסטוריה, לנופים, לאוכל, למוזיקה ולים הצלול - זה האנשים. בהם החוויה, הכריתיים הם טובי לב ומכניסי אורחים, נדיבים ואדיבים
חזרתי לשפרירית והמשכתי לרכוב מערבה, שומר על הפניות שמאלה. חלפתי דרך רתימנו, הגרסה הצנועה של חאניה, כמה קילומטרים לפני שהגעתי לנמל התעופה של הרקליון, כדי להחזיר את השפרירית, שברתי ימינה כדי לפגוש את רוני אורן, מדריך טיולים בכרתים, שהכין אותי למסע.
בשדה התעופה, כשפרקתי את הציוד, הבטתי על השפרירית, עירומה ומאובקת. הודיתי לה על הימים שהיא איזנה אותי, אילצה אותי להיות יציב בתוך מציאות שחולפת סביב במהירות, גם בשיטפון שוצף, גם ברוחות עזות, באספלט ובעפר, בחום וביורה, בערפל ובראות. היא הציבה לי מראה ששיקפה לי את החולשות שלי והכריחה אותי להתחזק, ולהיות יציב ומאוזן.
הדבר המיוחד ביותר בכרתים - מעבר להיסטוריה, לנופים, לאוכל, למוזיקה ולים הצלול - זה האנשים. בהם החוויה, הכריתיים הם טובי לב ומכניסי אורחים, נדיבים ואדיבים.
עלות המסע: 1,500 אירו לשבוע, כולל טיסות, שכירת אופנוע ולינות במחירים של כ-50 אירו ללילה. דניאל יהונתן ג'ינו, גיאוגרף, מתכנן ערים ומורה דרך.
