השבוע קבינט הקורונה הוציא את איטליה (לצד מדינות נוספות) מרשימת המדינות האדומות לכתומות. לאור העובדה המשמחת הזו, חזרתי לטיול החורפי האחרון שעשיתי, רגע לפני שהמילה אומיקרון נכנסה לחיינו. האם האזור מתאים כיעד חורף? ויותר חשוב: האם אפשרי לטייל בו בצורה מעמיקה ומפנקת ב-8,000 שקלים, הכול כולל הכול? התשובות בצורת שמונה ימים בדרום-מזרח איטליה - לפניכם.
מכירים את זה שפתאום קופץ לכם מבצע של חברת לואו-קוסט ברשת: טיסה ב-37 אירו לכרטיס טיסה? זה מן מחיר מוזר שישר עושה חשק לעלות על מטוס, לא משנה לאן. זה גם גורם לרגע להשוות בין משכורות נהגי האוטובוסים לאלו של הטייסים, השוואה מעט מטרידה. אבל אני כמובן לא נותנת לזה לעצור אותי מלקפוץ על המציאה. בסוף זה כבר יותר זול מלהישאר בבית(!).
פתחתי גוגל מפות כדי להבין איפה זה בארי, המקום שבו נוחתים באיטליה. אחרי ששותפתי למסע, הלוא היא בתי בת ה-17 שתתגלה בהמשך גם כמנהלת הכספים בטיול ואנוכי, מצאנו שמדובר בעיירה יפהפיה על הים האדריאטי עם הרבה מה לעשות, לראות ולטעום בה (כולל סניף אחד של זארה, איך לא) רכשנו את כרטיסי הטיסה.
כמה שילמנו? במקום 132 שקלים הכרטיסים עלו 425 שקלים לאחר הוספת מזוודות (שמונה ימים! איפה נשים את כל המעילים והנעליים?). וכך, מפה לשם הנערה שלי ואני נוחתות בעקב של המגף האיטלקי ומתחילות בתחקיר שלנו - האם אפשר לטייל בתקציב ועדיין להתפנק, כולל טיסות, ביטוחים, לינה, אוכל טעים, רכב מושכר, דלק, אתרים, כרטיס סים ואפילו עלות חנייה בנתב"ג?
ד"ש לסנטה קלאוס המקורי ומפגש עם מעדן האלים
כבר ביום הראשון גילינו שהדרום של איטליה לא יודע שהוא תיירותי ולכן נשאר אותנטי. כך שצא שהסתובבנו בין איטלקים "אמיתיים", שקונים ארטישוק טרי מאיש אחד שמגיע לסמטה עם ארגזים על טוסטוס. מקומיים שאוכלים פסטה מסוג שלא הכרנו שנקראת אורקייטה. חומר גלם שהזקנות המקומיות מגלגלות כשהן ישובות מול פתח הבית שלהן בעיר העתיקה וצועקות אחת על השנייה בטון שלא ברורממנו אם הן רבות או מחליפות מתכונים.
ביום השני לטיול עמדנו במרחק שלושה מטרים מעצמותיו של סנטה קלאוס האמיתי (הקדוש ניקולאס). מסתבר שהוא קבור במרתף של הכנסייה הוותיקה בליבה של העיר העתיקה בבארי. ביום הזה גם אכלנו את המאפה הטעים (אנדר סטייטמנט) שנקרא PASTICCIOTTO. שווה לטוס לכאן רק בשביל לאכול את מעדן האלים הזה שעולה אירו וחצי ברשת בתי קפה שנקראת MARTINUCCI. מדובר בבצק פריך שמתפצפץ בפה וממולא בכל מיני דברים מעוררי אושר ובכי מאושר. ההמלצה שלי הוא זה במילוי ריקוטה וקרם פיסטוק.
ביום השלישי קלטנו שחבל פוליה, החבל הדרום-אטילקי שבו נמצאת בארי, הוא גם החבל שמייצר הכי הרבה שמן זית בכל איטליה. כשתי מעריצות של זמן זית (עם בלסאמי ופוקאצ'ה טרייה ליד) לא יכולנו שלא לבדוק את המקום מקרוב. רק כשנסענו לצד מטעי הזיתים בחבל, קיבלנו תמונה של בתי קברות של אלפי עצים מיובשים.
וירוס קטלני חדר לפה לפני כמה שנים מדרום אמריקה והמית אלפי עצי זית, רובם בני מאות שנים. מדהים היה להיחשף להשפעה של וירוס קטן שיצר אסון כלכלי למשפחות שאיבדו הכל בתוך מספר חודשים. נשמע מוכר?
מצד שני היה מרגש לצפות בהתחדשות של מטעים ירוקים ורעננים כי האיטלקים לא פראיירים ולא יתנו לנגיף דרום אמריקני להרוס להם. עוד דבר שהבנו על האיטלקים זה שהם מאוד אוהבים את הסיאסטה שלהם וממש לא מעניין אותם תיירים ועניינים, כך שהרוב המוחלט של בתי העסק נסגרים בשעה 13:00 ונפתחים שוב רק ב-17:00. מסעדות נסגרות ב-15:00 ונפתחות שוב ב-18:00.
מפה לשם יוצא שבמשך שלוש שעות ביום המקום הופך לאזור רפאים, סטייל יום כיפור בבני ברק. בתוך כך, מעולם לא עשיתי כל כך הרבה שנ"צים כמו בנסיעה הזאת, כך שאין תלונות.
לישון בטרולי ולהתרגש מהחלק היהודי כאן
ביום הרביעי טיילנו בין מקבץ עיירות לבנות וכפרים פוטוגניים בקטע מוגזם, בגוונים בהירים שיכולים להיות תפאורה מושלמת לצילומי חתונה. בסוף היום מצאנו את עצמנו בעיירה אלברובלו ובה אסופה של מאות בתי טרולי (לא המזוודה הקטנה) שנבנו במאה ה-14. כל הבתים נבנו ללא שימוש במלט, כדי שהאריסים בעלי הקרקע יוכלו לפרק אותם בן לילה במידה שהדיירים לא שילמו מיסים כראוי. יש לבעלי הדירות בתל אביב עוד מה ללמוד (או שלא).
ביום החמישי הגענו לעיר לצ'ה, השישית בגודלה במחוז. שם גילינו את הסיפור היהודי המפואר של קהילות בנות מאות שנים ששגשגו בדרום איטליה לאחר גירוש ספרד. מצאנו מוזיאון יהודי בליבה של לצ'ה, שהוקם על ידי משפחות איטלקיות נוצריות שהחליטו לתת ביטוי לחלק היהודי בהיסטוריה של העיר. במאמץ משותף הם קנו את המבנה, שלפני 500 שנה היה מקווה ובית כנסת, ושחזרו אותו לתפארת.
בהמשך היום נחשפנו לסיפור מחנות העקורים: מחנות המעבר של עשרות אלפי יהודים, שורדי שואה, שמצאו מפלט של מספר שנים בדרום איטליה, שם המתינו לשחרורה של ישראל מהמנדט הבריטי. למדנו על עלייה בלתי לגאלית שהונהגה על ידי אישה אחת: עדה סירני. ואז גם נסענו במיוחד למגדלור אחד, בנקודה הדרומית ביותר באיטליה, שהשאיר על הבת שלי חותם רגשי עמוק לאחר שראתה אותו מקרוב.
ביום השישי הגענו ל"מאסריות" - MASSERIA: חוות ישנות שהוסבו, תוך כבוד לעיצוב המקורי שלהן, למלונות יוקרה ייחודיים. המאסריות פזורות בחלקים שונים של עקב המגף, חלקן ברמה של חמישה כוכבים וחלקן פחות, כך או כך מדובר בחוויית לינה שתוסיף נדבך מופלא לטיול שלכם.
ביום הזה גם גילינו שליטר דלק באיטליה עולה רק 4.8 שקלים.
ביום השביעי נותרנו נפעמות, מזמזמות שירי-עם איטלקיים וסוחבות שלושה קילו יותר במותניים, כי המסעדות פה פשוט מעולות והמחירים זולים ב-40% מהארץ.
איפה התארחנו וכמה שילמנו?
בבארי לנו ב-B&B בלב העיר העתיקה בשם Palazzo Calò. קיבלנו לופט עם חדר שינה בגלריה וחלון לסמטאות בנות מאות שנים. עלות הלינה כולל ארוחת בוקר ללילה היא 450 שקלים.
בעיירה אלברובלו ישנו לילה אחד בבית טרולי שנבנה במאה ה-14 בליבה של סמטה בת 650 שנה. המקום נקרא Dimore e antichi mestieri ושילמנו 280 שקלים ללילה.
בעיר לצ'ה העברנו שני לילות ב-Torre del Parco מבצר שהחל דרכו ב-1419 כארמון שנבנה עבור נסיכה נפוליאנית. שילמנו 245 שקלים ללילה ובבוקר הוגשה לנו ארוחת בוקר באולם האבירים. לחלוטין הרגשנו נסיכות.
בעיר אוריה שבחבל אפוליה עצרנו ללילה בחוות אגוזים (מאסרייה) שהוסבה למלון קסום עם מסעדת שף מופלאה. המקום נקרא Masseria Palombara ובו שילמנו 320 ששקלים ללילה כולל ארוחת בוקר מול אח בוערת במבנה אבן עתיק.
בעיר מונופולי הסמוכה לבארי ישנו לילה אחד ב-Bellavista. מלון B&B בלב העיר העתיקה, על קו המים, עם בריכת גג מול שמש שזורחת מהים ומחממת את הלב. שילמנו 320 שקלים וזה כלל ארוחת בוקר מפנקת שהגיעה עד החדר.
אוכל אוכל אוכל
האוכל פה, כיאה לחלק הדל ביותר ביבשת, מכונה "אוכל של עניים", והוא מהטעימים ביותר במגף כולו. הפוקצ'ריות כאן מוכרות פיסות גן עדן קולינריות באירו וחצי. מעולם חמישה שקלים לא היו מנחמים כל כך.
הפודיז, שאוהבים שהאוכל שלהם לא רק ייכנס בצורה טעימה לבטן אלא גם יעלה בצורה פוטוגנית לסטורי, יפרחו כאן. אנחנו נחשפנו למנות שהיו גם טעימות וגם יפות, כמו שרק שפים שמכבדים את חומרי הגלם שלהם ומחמיאים לסטנדרט האיטלקי יכולים להוציא.
תשלומים על הוצאות נוספות
רכב מושכר: עלה לנו 1,504 שקלים לכל התקופה עם ביטוחים מלאים (כולל ביטול השתתפות עצמית).
כרטי סים מקומי של 30 ג'יגה עלה 72 שקלים.
דלק: 163 שקלים לכל המסלול הארוך שעשינו!
לסיכום: שילמנו סך הכל 7,224 שקלים, הכול כולל הכול.
טיפים קטנים לסיום
מי שנוחת בבארי - חשוב לדעת שנוחתים בשדה קטן. אם מדובר בשעת לילה מאוחרת - הזמינו מונית מראש. כמו כן, אין צורך לטרוח עם השכרת רכב אם נוחתים אחרי 20:00 כי הכל סגור ואין מי שימסור לכם אותו.
בתי כנסת, מוזיאונים קטנים בעיירות וכפרים - חשוב להתקשר קודם ולתאם ביקור במידה שרוצים להיכנס פנימה.
לסיכום, גזברית הטיול בת ה-17 שלי למדה שיעור חשוב ביותר בניהול כלכלי, עלות מול תועלת, הבנת משאבים וחילופי מט"ח. היא נכנסה לתפקיד כל כך ברצינות עד שבאחד הערבים היא לא הסכימה שנאכל שני קינוחים כי זה היה גורר חריגה תקציבית.
ה"עונה" מסתיימת רשמית בסוף ספטמבר. למרות זאת גילינו יעד חורף חדש שהתאים לנו מאוד - גם מבחינת מזג אוויר וגם בשל העובדה שרוב הזמן היינו כמעט לבד על הכבישים הכפריים. יש בזה תחושה מעט מוזרה אם אוהבים עומס. לנו זה עבד מצויין.
