דוד (שם בדוי), הרפתקן ישראלי בן 50, רווק בעל דרכון זר, חזר בחודש שעבר מביקור נועז בתימן במסגרת התנדבותו בארגון ההומניטרי "רופאים ללא גבולות". בשיחה עם ynet הוא סיפר לנו על חוויות מארץ האויב המסוכנת, שאליה אסור כמובן לישראלים להיכנס.
המסע לתימן
(צילום: דוד (שם בדוי))
"זה היה הביקור החמישי שלי בתימן", סיפר דוד. "אני נוסע כמובן עם דרכון זר ובזהות בדויה, כי זו הדרך היחידה להיכנס וגם לצאת משם בחיים. אני חוזר לתימן פעם אחר פעם כי תמיד סקרנה אותי המנטליות של האנשים שם - מצד אחד יש בהם הרבה עקשנות וקושי, ומצד שני המון אופטימיות. אני מכיר את המנטליות הזו כי עבדתי בעבר בסומליה, ובג'יבוטי שבקרן אפריקה, וכמעט בכל המקומות האלה אתה פוגש אנשים עם אותה עקשנות, אותה פריקת עול, אותה תחושת חופש בלתי מוסברת. זה עניין של תרבות ומנטליות שמרתקת אותי".
דוד, אדמיניסטרטור רפואי שמתמחה בהפעלת בתי חולים שדה, סיפר כי הוסיף לשליחות המקצועית גם סיור של שבוע בתימן. "רציתי לראות מקרוב איך מטפלים בפליטים הרבים שמגיעים מצפון תימן, אלו שחוצים את הגבול ומנסים לשרוד", סיפר. "מעבר לזה, תימן היא פשוט מקום יוצא דופן, זה לא רק מה שרואים בחדשות - הפיכות, מלחמות ושינויים פוליטיים. מדובר במדינה שעברה תהפוכות מרתקות. תחשוב על זה - קומוניזם, פיצולים, איחודים מחדש.
"יש שם גם ארכיטקטורה שאין בשום מקום אחר בעולם, הלבוש המסורתי המיוחד עם הפיגיון, וההיסטוריה - הכול ייחודי כל כך. זה מקום שבו אתה מרגיש כאילו נכנסת לחצר האחורית הכי נידחת של חצי האי ערב. השהות שם היא חוויה בלתי נשכחת, כשאתה מסתובב במדינה כזאת, אתה מבין שהיא מעבר למה שאפשר לתאר במילים. זו מדינה עם אנשים קשוחים, נופים עוצרי נשימה, ותחושה כאילו חזרת אחורה בזמן לתקופה אחרת לגמרי".
כשדוד מתחיל לדבר על תימן קשה לעצור אותו. "זו אחת המדינה הכי עניות בליגה הערבית, אבל החוויה היא מעוררת השראה", אמר. "זה עולם רביעי. האנשים שם חיים בתנאים קשים מאוד, והלכלוך ברחובות מראה עד כמה המצב מורכב. ובכל זאת, לא הרגשנו בעיות של היגיינה באזורים שבהם גרנו ואכלנו. בתימן כולם מסתובבים עם נשק אוטומטי וצריך להתרגל לזה, למעט אזור החוף שנמצא בשליטה סעודית, וחיילים מאיחוד האמירויות אספו שם את הנשק הרב מהתושבים".
תימן המסתורית, השוכנת בדרום חצי האי ערב, היא מדינה רוויית עימותים פנימיים והשפעות גיאופוליטיות חיצוניות. המדינה מחולקת מבחינה פנימית לשבטים, עדות ואזורים בעלי שליטה מקומית חזקה, דבר שהקשה על גיבוש זהות לאומית אחידה לאורך השנים. מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב-2015, תימן מפוצלת בין כוחות שונים: החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, שולטים בצפון המדינה ובבירה צנעא. מנגד, הממשלה המוכרת בינלאומית זוכה לתמיכת הקואליציה הסעודית, אך שליטתה מוגבלת לאזורים בדרום ובמזרח.
בדרום פועלת גם תנועה בדלנית משמעותית, המועצה הדרומית המעברית (STC), השואפת להקים מחדש את המדינה הדרומית שהתפרקה עם האיחוד ב-1990. האזורים המזרחיים נשלטים בעיקר על ידי שבטים חמושים, ולעיתים משמשים מקלט לארגוני טרור כמו אל-קאעידה והמדינה האיסלאמית. חלוקות אלו משקפות לא רק את הפערים הפוליטיים, אלא גם את המגוון התרבותי והאתני העשיר של תימן – עושר שהופך אותה למרתקת וייחודית, אך גם לבלתי נגישה כמעט עבור מטיילים בתקופה הנוכחית.
"הטיול האחרון שלי התחיל בנמל התעופה סעיון (Sayun Airport), שם נחתתי מדובאי", סיפר דוד. "ציון, או כמו שהמקומיים קוראים לה היום 'סעיון', היא עיר מעניינת מאוד. יש שם הרבה היסטוריה, אבל זו לא עיר גדולה או מודרנית כמו שאנחנו רגילים. על אף שהם ינסו להכחיש, יש לשם העתיק של העיר הזאת 'ציון' עבר מסקרן. אני נחתתי שם בגלל שהיא משמשת נקודת גישה מרכזית לאזורים הדרומיים של תימן. משם המשכתי דרומה, לכיוון החוף".
סַעְיוּן, עיר היסטורית במחוז חד'רמוות שבמזרח תימן, מפורסמת בארמונות החימר המרשימים שלה, ובראשם ארמון הסולטאן אל-כתירי. בתקופה האסלאמית שימשה סעיון מוקד דתי ומסחרי חשוב בזכות מיקומה על דרכי המסחר. בתקופה המודרנית השתלבה בתימן העצמאית, תוך שמירה על אופייה המסורתי והתרבותי. כיום היא נודעת בזכות הארכיטקטורה הייחודית שלה, המשלבת אלמנטים מסורתיים של בנייה מחימר, ובשדה התעופה האזורי שלה, המשרת טיסות מוגבלות, בעיקר למדינות שכנות במפרץ.
"עברנו דרך הכפרים הקטנים שבדרך, הם נראים כאילו הזמן עצר בהם", סיפר דוד. "הבתים שם בנויים מבוץ, מעוטרים בעבודות עץ יפות, והאנשים חיים בצניעות רבה. לאורך הדרך עצרנו כמה פעמים לשוחח עם המקומיים, הם תמיד היו מסבירי פנים, על אף למרות התנאים הקשים שהם חיים בהם".
"מהחוף המשכנו לכיוון מוקאלה (Mukalla). זה אזור מיוחד מאוד, עם נופים מרהיבים של קניונים טבעיים וואדיות. אני זוכר שבאחד העמקים ראינו כפר קטן עם בתים שהשתלבו בצורה מושלמת בנוף. זה היה כמו להיכנס לגלויה. האנשים שם משתמשים בטכניקות מסורתיות כדי לבנות ולעבד את האדמה, והכול נעשה בקצב שונה לחלוטין ממה שאנחנו רגילים.
"בסופו של דבר המסלול הוביל אותנו לגבול ההומניטרי, זה אזור שבו חיים פליטים שברחו מצפון תימן בגלל המלחמות והעוני. המחנות שם פשוטים מאוד - אוהלים, מתקנים מאולתרים, אנשים שמנסים לשרוד יום אחרי יום. דיברתי עם משפחות שסיפרו לי על הדרך הקשה שעברו כדי להגיע לשם, זה היה מרגש מאוד".
דוד הדגיש כי במהלך כל הטיול היה תחת זהות בדויה. "זה לא מקום שקל להגיע אליו, בטח לא לישראלי. הייתי חייב לנוע בזהירות, אבל גם זה תרם לחוויה", סיפר. "זה נתן לי הזדמנות להיכנס לעומק הדברים ולראות את המצב דרך העיניים של המקומיים".
מה אוכלים בטיול בתימן, ג'חנון?
"אכלתי הרבה בשר גמל, זה טעם שונה, מזכיר בשר בקר, אבל עשיר יותר ובריא יותר. אם לא היו אומרים לי שזה גמל, הייתי בטוח שזה בקר משובח. המלאווח היה מדהים, פריך מבחוץ ורך מבפנים, עם מעט טעם מלוח ומיוחד ואולי בגלל זה קוראים לו מלאווח כי במקור הוא מלוח. גם הקובנה הייתה טעימה מאוד, אבל חיפשתי ג'חנון ולא מצאתי. כנראה שהוא לא נפוץ באזורים שבהם טיילתי".
איך הסחוג התימני המקורי?
"זה היה חריף ברמות שאני לא מכיר, כמעט נשרפה לי הלשון, זו חוויה למי שמוכן להתמודד עם עוצמת הטעמים. האוכל בתימן טעים והוא חלק מהתרבות ומהחיים של המקומיים".
יש אסלות בתימן?
"בבתי המלון שבהם התארחתי השירותים היו מסוג 'בול פגיעה'. במקום אסלה רגילה, יש פשוט חור ברצפה. אם אתה מתעקש, בחלק מהמקומות אפשר אולי למצוא חדרים עם אסלה מערבית, אבל רוב הזמן הסתפקתי במה שיש, וזה בהחלט חלק מהחוויה. בהתחלה זה היה מוזר, אבל מהר מאוד התרגלתי והבנתי שזה אפילו מועיל לחיזוק שרירי הרגליים. זה גם יותר בריא מבחינת תנוחת הגוף, ויש תחושה של ניקיון יסודי יותר, במיוחד כשהכל מלווה במים לניקוי. זה אולי נשמע מוזר למי שלא התנסה בזה, אבל בסוף זה עוד אלמנט שמכניס אותך לאורח החיים המקומי. כשטיילתי באפריקה ובמזרח התיכון, השירותים האלה היו די נפוצים, אז זה לא היה הלם תרבות, זה היה פשוט עוד חלק מהרפתקת הטיול".
המסע כלל גם נגיעה להיסטוריה היהודית בתימן. דוד עבר עם הרכב ממש במקרה ליד הכפר קטן ומפורסם בקרב עולי תימן. "עברתי ליד הכפר שרע", סיפר. "המקומיים עדיין קוראים לו בשמות שונים - 'שרע' או 'שרעבי' - אבל ברור לכולם שהשורשים של הכפר הם יהודיים. זה היה מרגש לדעת שאני עומד במקום שממנו הגיעו כל כך הרבה משפחות יהודיות לישראל".
לדבריו, הכפר המפורסם שבו נולד הרש"ש (רבי שלום שרעבי), המקובל התימני הגדול שנחשב לאחת הדמויות המרכזיות בקבלה, נראה כמו תמונה אותנטית מהעבר. "הבתים עשויים בוץ, עומדים במרחקים קרובים זה לזה, ממש כמו פעם ומשווים לכפר מראה ציורי ועתיק. אבל כשמסתכלים מקרוב מבינים שהכל שופץ לאורך השנים. קירות שזכו לשכבות חדשות של טיח, והסימנים שהיו אופייניים ליהודים כמו מזוזות או חריטות – נעלמו.
"כיוון שטיילתי בזהות בדויה בארץ שמאוד מסוכנת לישראלים, נזהרתי מלהביע עניין בכפר כדי לא לעורר חשד. מדהים לחשוב שמהכפר הזה יצאו אנשים שהמשיכו את חייהם בישראל, אבל גם עצוב לראות איך השורשים הפיזיים של התרבות היהודית נמחקו עם הזמן".
אחד הרגעים המיוחדים של דוד במהלך הטיול היה כאשר גילה שהכפר היהודי לשעבר קרוב מאוד לכפר שבו נולד אביו של המגה טרוריסט אוסאמה בן לאדן. "זה נתן לי פרספקטיבה", סיפר. "מצד אחד מקום שייצר תרבות יהודית עשירה וייחודית, ומצד שני אזור שהפך לחלק מרכזי בהיסטוריה העולמית המודרנית בצורה שונה כל כך. הביקור בכפר שרעבי היה עבורי לא רק חוויה היסטורית, אלא גם חיבור אישי למורשת של יהודי תימן. זה הזכיר לי איך שורשים תרבותיים יכולים להיות עמוקים, גם אם הסימנים הפיזיים כמעט ונעלמו".
מה המקום הכי יפה בתימן?
"האי סוקוטרה, כמובן, זהו אי של קסם ובדידות. זה עולם אחר. לפני כמה שנים טסתי מאבו-דאבי בטיסה ישירה וכשהגעתי הרגשתי כאילו נכנסתי לעולם דמיוני, אי עם דיונות חול עצומות, קניונים עמוקים, ואדיות ציוריים וכפרים קטנים ומנותקים".
באי קיימת צמחייה ייחודית, והמסקרן שבהם הוא עץ דם הדרקון. "העצים האלה פשוט מדהימים. הם נראים כאילו הם צומחים הפוך, כמו מטריות ענקיות. השרף האדום שלהם משמש לתרופות, צבעים ועבודות עץ. ישנתי בקמפינג, לפעמים בשמורת טבע, לפעמים בכפר קטן, ולפעמים ממש ליד החוף. זה אחד המקומות הבטוחים בעולם לתיירים, והרגשתי חופשי לגמרי. יש שם דיונות חול ענקיות, חופים בתוליים שלא נגמרים, ומי טורקיז צלולים כל כך שאתה יכול לראות את הקרקעית. כל טיול שם מרגיש כמו חזרה לעידן שבו העולם היה פשוט יותר. אין שם תיירות יוקרה, הכל פשוט. המלונות בסיסיים מאוד, והתחבורה מוגבלת. אבל זה בדיוק מה שהופך את סוקוטרה למקום מיוחד. זה מקום שנראה כאילו הזמן עמד בו מלכת. הטבע, האנשים, השקט – כל אלה יוצרים חוויה שאי אפשר לשכוח. הייתי חוזר לשם שוב ושוב".
דוד שיתף אותנו גם ברשמיו מהשיחות שקיים עם המקומיים בתימן על ישראל, תחום שעניין אותו במיוחד. "בדרום תימן היחס לישראל מורכב", הסביר. "יש סקרנות רבה יותר מאשר שנאה. כשדיברתי עם מקומיים הרגשתי שיש פער גדול בין מה שהם שומעים בתקשורת לבין מה שהם באמת יודעים על ישראל. הם לא מבינים את כל הפרטים, אבל ברור שיש הבדל עבורם בין ישראל כמדינה לבין המושג של יהודים באופן כללי.
"כשמדברים על יהודי תימן יש תחושה של נוסטלגיה או כבוד מסוים, אולי בגלל ההיסטוריה המשותפת. אבל כשמזכירים את ישראל היחס משתנה, במיוחד בקרב הדור הצעיר, שעליו השפעת התעמולה האנטי-ישראלית חזקה יותר. הם רואים בנו לא פעם אויבים או כמי ששותפים לקונספירציות בינלאומיות".
עם זאת, דוד מדגיש שלא מדובר בשנאה עיוורת. "יש גם אנשים שאומרים שהם רוצים לדעת יותר, לשמוע ממקור ראשון. עבורם, ישראל היא מקום רחוק ומסקרן, לא רק סמל פוליטי. זה לא כמו במקומות אחרים בעולם הערבי, שבהם השנאה יוקדת יותר. זה שילוב של בורות, תעמולה, וסקרנות. בסופו של דבר יש עם מי לדבר, אבל זה דורש הרבה זהירות והבנה של ההקשר הפוליטי והתרבותי המקומי".
יומן מסע בתימן / מאת: דוד (שם בדוי)
ארץ חצרמוות: הפרובינציות התנ"כיות נושקות זו לזו – תרשיש ואופיר לצד שבא, האפריקנית והאסייתית. חצי האי ערב חמד את שבא, או שהיא חמדה אותו – הגבול ביניהם כמעט מתמוסס, למעט הכרישים והפיראטים במצרי באב אל-מנדב. שבא בערב קרובה לחצרמוות, דמות מקראית הנחשבת לאחת מאבות האנושות, על אף השם המוזר. חצרמוות גובלת בארץ צופר (ד'ופאר), שמזוהה כארץ איוב – שם לפי המסורת הוא קבור. מול אזורים אלו, בצד השני של המפרץ, שוכנת אופירה – הנמל המוכר מהספינות שיצאו מעציון גבר אל אופיר. שדה התעופה בשארם א-שייח עדיין נושא את שמה, "אופירה".
תימן, מדינה שבה אומץ ועקשנות משתלבים לעיתים עם חוכמה, מסוגלים לשנות הרים ואף אנשים. אך כאשר הם מתערבבים בטיפשות, בורות, שחיתות ושמרנות קיצונית – קורים אסונות. התימנים אינם טיפשים, אך החברה ספוגה בשטיפת מוח דתית ובמבנים חברתיים שמרניים. החברה התימנית מחולקת לקסטות ולחמולות, עם טריטוריות מוגדרות ונוקשות. חיתונים בין קהילות נחשבים משימה עילאית, ורמת הגזענות מבוססת על מקום מגורים וקהילת המוצא.
היחס לכובשים הסעודים והאמירתים נע בין משטמה ("שיצאו, נפתור את בעיותינו לבד") להכרת תודה על הביטחון האישי שהם מספקים. גם היחס לחות'ים מעורב: מצד אחד, הם מביאים גאווה לתימן ומספקים ביטחון מסוים, אך מצד שני, הם קיצוניים ופנאטיים, הרסו תשתיות ואוסרים על חופש הביטוי.
חצרמוות (חד'רמאות), המרכז האנושי והכלכלי של דרום תימן, ממשיכה לשמור על אופיה גם לאחר עידן המדינה הקומוניסטית לשעבר. רבים עדיין מעריצים את הנשיא עלי עבדאללה סאלח, שתרם רבות לתשתיות: כבישים, טיילות, נמלים וקווי חשמל. יופיין של הערים המקומיות, שנבנות בטיט ובעבודת יד, זכה להכרה עולמית בזכות הארכיטקטורה הייחודית שלהן: רבי קומות מבוץ עם קורות עץ עד לגובה 7 קומות.
הגישה הבטוחה ביותר בעבר הייתה מארץ צופר (עומאן), אך כיום הטיסות מגיעות בעיקר מקהיר, לעדן או לסעיון. סעיּון, בירת חצרמוות, היא עיר נעימה עם מוזיאונים משפחתיים, חנויות תכשיטים ייחודיות ושוקי "מחתרת" של עלי גת. בחלקים מסוימים בדרום תימן צריכת גת נחשבת לבושה חברתית, ואנשים מנסים להסתיר את לעיסתם.
