בערב האחרון בביקור הקצר שלי בלונדון זכיתי בפאונד בהתערבות. נכנסנו למסעדה מכובדת, כזו שמזמינים בה מקום מראש, ואני טענתי בתוקף שגם הפעם אף אחד לא יבדוק אם אנחנו מחוסנים. צדקתי. טעמו של הפאונד שהרווחתי היה חמצמץ. או שזה היה פאי הלימון. בלונדון אין קורונה, אני ממש משוכנעת בכך. איך אפשר להאמין שיש, כשהאנדרגראונד מפוצץ, הברים מלאים – וכל כך הרבה אנשים מסתובבים בלי מסכות?
טסתי ללונדון כדי לפגוש את אחי שהיה אמור להגיע לעיר לפסטיבל הענק המסורתי "ג'ינגל בל בול", שמקדים את חג המולד מדי שנה, ומתארחים בו הגדולים שבגדולים. אחי אמור היה להגיע עם ליל נאז איקס, איתו הוא מנגן. מיד כשנחתי קיבלתי את ההודעה שהם לא מגיעים. הקורונה הכריעה אותם. גם קולדפליי, שהיו השם הגדול ביותר להופיע בפסטיבל – ביטלו את ההופעה. הקהל המאוכזב נשאר עם ג'סטין ביבר ואד שירן. וזו הייתה כמעט הפעם האחרונה שבה שמעתי על המגפה העולמית הזו, שהפכה את בריטניה למדינה אדומה רגע אחרי שחזרתי.
מה צריך כדי להיכנס לבריטניה? בדיקה שעשינו בארץ, טופס שנדרשנו למלא – ובדיקה נוספת שנעשית אחרי הנחיתה ובידוד שעליו צריך לשמור עד קבלת תוצאה שלילית. הבדיקה שעשינו בממלכה המאוחדת עלתה הרבה יותר מדי, ודרשה מאיתנו להתחכך בהמונים ברכבת התחתית.
להגיד שלא שברנו בידוד עד שקיבלנו את התוצאות בערבו של אותו יום? עכשיו כשאנחנו בארץ, אני לא יכולה להתחייב על זה. כמונו, ועל זה אני מוכנה להתחייב – כל תייר שהגיע ללונדון באותו יום.
ביקור ב"ווינטר וונדרלנד", היריד השנתי המואר והשמח בהייד פארק היה הרגע הראשון שבו הבנתי שלהסתובב עם מסכה זו אופנה תל אביבית שהלונדונים לא ממהרים לאמץ. בגלל שהפסטיבל כולו נערך בחוץ, נשמר מד הלחץ מהידבקות שלנו על הרף הנמוך, והסתובבנו חופשיים בין רכבות הרים לדוכני בירה. ההבדל היחיד מעונות קודמות, הוא שהיינו צריכים להירשם ליריד מראש. טרחה מועטה, שגם בה נדרשנו אולי לשלם חמישה פאונד, אבל לא לבדוק אם אנחנו מחוסנים או לא. בדיקות מהירות מחוץ לאירועים גדולים? זה קיים רק בחגיגות חנוכה שלנו, לא בחגיגות חג המולד שלהם.
אולי זה הנימוס הבריטי ואולי חוסר אמון, אבל התחושה הכללית היא של התנצלות. הכריזה קוראת לקהל לשים מסכות בתיאטרון העמוס והצפוף? זה יהיה בנוסח הכי לא מרתיע בעולם, וכמובן שעם ההסתייגות "שימו מסכות, אלא אם כן אתם פטורים ממסכה, ואז סליחה באמת שביקשנו". בהתאם, מי שמגיע בלי מסכה, ויש הרבה יותר מדי כאלה, לא יטרחו לעטות אחת. רק מעטים מהם ילכו עם מדבקה על החולצה שעליה נכתב – exempt, ותעיד על הפטור של אותו אדם מכיסוי הפנים.
רק ברכבת התחתית התחלנו להרגיש את אותו קוצר נשימה שנובע לא מהווירוס, אלא מהחשש שאחד מההמונים שמצטופפים בקרון ידביק אותנו בה. בגלל שאנחנו ישראלים, וכבר שנתיים מצויים בפחד משתק מהנגיף, ירדנו לפני התחנה, הכול כדי למנוע מאנשים אחרים לנשום עלינו. ובברים? נכנסה בירה יצאה המסכה. אנשים יעמדו לך על הראש עם הכוסות שלהם, והצחוק שלהם והשכרות שלהם, בעולם שאין בו שום חשש ממחלות.
הבעיה היא שזה מידבק. לא המחלה – השאננות. בשלב מסוים, כשאנחנו רוקדים במועדון מזיע ונטול חלונות, צפופים עם אנשים שאין לנו מושג אם הם מחוסנים כמונו או לא, הרפינו גם אנחנו את המסכות. אני את שלי החזקתי ביד, כאילו לסמן לעולם – אני עדיין מפחדת, אבל גם ככה אני זרה, כמה חריגה אני רוצה להרגיש אם אהיה היחידה במועדון ששמה על עצמי מסכה? ולא, אין הגזמה במילה "יחידה". לא היה אדם אחד מבין מאות הרוקדים שכיסה את פניו באותו ערב.
הפער בין הפושים שאנחנו מקבלים מהארץ, לבין המציאות שנראית כל כך אחרת – מבלבל. המספרים מדברים בעד עצמם, אבל הרחובות כל כך שוקקים, ואוקספורד סטריט כל כך מפוצץ, ויש כל כך הרבה תורים בפרימארק, שמשהו בתודעה פשוט משתבש. מישהו כאן מפספס משהו, ויותר סביר שאלה הבריטים.
רק ביקור בגלריית סאצ'י, שבו מוצגת תערוכה של בוגרי בתי ספר לאמנות, חשף את הפצע שהבריטים סוחבים איתם. אותו פצע שיש לנו, של חודשים ארוכים של סגר ובדידות. האמנות שיצרו הסטודנטים כל כך עצובה ומדכאת, שזו התזכורת היחידה שאת מה שאנחנו חווינו – חוו גם הם. הפעם המחנק שתפס אותי היה זה של הפחד הזה מתקופות ארוכות של שקט מוחלט ברחובות וסגירת העולם. זה היה הרגע היחיד שבו האסקפיזם שכל כך מיהרנו לאמץ חמק לנו מבין האצבעות אל האמת הכואבת.
תעודת המתחסן שהורדתי לפני הטיסה לא הוצגה אפילו פעם אחת בחמישה ימים שבהם הייתי בלונדון. אף אחד לא שאל אותי אם אני מחוסנת, ובשיחות חולין הגענו יותר מהר לדבר על ביבי ובנט מאשר על האומיקרון. בתל אביב עוד נשארו נימי סגר, עוד אפשר להרגיש שקרה כאן משהו. לונדון? היא חזרה לחיים מלאים או להכחשה מוחלטת.
