עבור התייר הישראלי הממוצע, יפן היא גן עדן של חוויות קולינריות וטכנולוגיה, מקדשים וגיישות, בתי מרחץ מפוארים, קריוקי וחיי לילה רועשים. אבל יפן האמיתית מסתתרת מחוץ לטוקיו ומחוץ למרכזי הקניות ול"שביל החומוס" הישראלי, אותו מסלול טיולים גנרי שרוב התיירים הישראלים בוחרים לטייל בו ביפן. כדי להכיר את יפן האמיתית והאותנטית צריך לקחת את הזמן ולצאת מהמרחב התיירותי המוכר, אל הפריפריה ואל הרפתקאות שונות ומשונות שהדרך והמזל יובילו אותנו אליהן.
כדי ללמוד על יפן האחרת והאותנטית פנינו לליהיא מאיר, תרמילאית ישראלית בת 22 מבת ים, שמטיילת ביפן כבר חודשיים. בשיחה עם ynet היא שיתפה אותנו בחוויות יוצאות הדופן שלה בארץ השמש העולה.
"אני משוחררת כבר שנתיים. טיילתי ארבעה חודשים באירופה אחרי השחרור, אבל זה לא הספיק לי. חזרתי לארץ, עשיתי קצת כסף, וברגע שחזרתי לטייל הבנתי שאני מאוד נהנית, וזה הולך להיות החיים שלי בזמן הקרוב. אין לי כרגע תוכניות לחזור, יש לי כרטיס חד-כיווני".
"אני כבר חודשיים ביפן. תכננתי להתחיל את הטיול הגדול שלי בדרום אמריקה, אבל מצאתי את עצמי בשדה התעופה של טוקיו. תכננתי חודש והנה אסגור כאן שלושה חודשים, עד סוף הוויזה. יפן מדהימה. יש כאן הכול, ולא רק ערים וטכנולוגיה, אלא גם טבע וכפרים שמרגישים כמו לחזור אלף שנה אחורה בזמן. האנשים כאן הכי נחמדים ואדיבים בעולם, אפילו שהם לא יודעים אנגלית".
מאיר, חובבת טרקים מפרכים ולינת קמפינג בשטח, גילתה כי יפן מלאה במסלולי טיול יפהפיים עם תנאים טובים. "בהתחלה הייתי בטוקיו ומשם הלכתי לנגאנו (Nagano), שזה אזור עם הרבה הרים וטבע. משם הטיול התגלגל. לא היו לי תוכניות מדויקות, שאלתי את הבעלים של האכסניה 'איפה אפשר לטייל עם אוהל בטבע?', הוא סיפר לי על מקום מדהים ונסעתי לשם. תפסתי טרמפים ופגשתי משפחות מקומיות. פעם אחת הבת של אחת המשפחות לקחה אותי לטייל ולחוות את האזור שבו היא גרה. מאוד התחברתי גם לאמא שלה, הם אנשים מאוד טובים ואדיבים".
"יפן היא המדינה הכי בטוחה בעולם לטייל בה, במיוחד לנשים. המקומיים כל כך נחמדים ומסבירי פנים. אפילו כשפגשתי אנשים שלא דיברו אנגלית, החיבור היה מיידי. כולם יודעים להשתמש בגוגל טרנסלייט, אפילו הקשישים"
לא פחדת לטייל לבד?
"מבחינת טרמפים אני עושה את זה הרבה, גם בחו"ל וגם בארץ. זה עניין של תחושת בטן וניסיון. בטיול הזה לא היו לי רגעים של פחד - להיפך, יפן היא המדינה הכי בטוחה בעולם לטייל בה, במיוחד לנשים. המקומיים כל כך נחמדים ומסבירי פנים. אפילו כשפגשתי אנשים שלא דיברו אנגלית, החיבור היה מיידי. כולם יודעים להשתמש בגוגל טרנסלייט, אפילו הקשישים. כולם כאן מאוד טכנולוגיים, והמדינה נוחה מבחינת התמצאות ולוגיסטיקה. הדאגה היחידה שלי הייתה במהלך הטיולים בטבע הפראי. בעיקר הייתי מוטרדת מהדובים שמשוטטים ביערות, אבל זה יותר עניין של להיות זהירה. אפילו כשיצא לי לישון לבד ביער, התחושה הייתה מיוחדת ולא מפחידה".
ליהיא הוסיפה וסיפרה על טרק הנקסנדו (Nakasendo trail), מסלול עתיק של סמוראים שמחבר בין טוקיו לקיוטו. "הטרק הזה הפך לסוג של עלייה לרגל, כמו קמינו דה סנטיאגו בספרד או שביל חוצה ישראל. ברגע שנכנסים ליערות היפניים יש תחושה של שממה - שקט מוחלט. העצים גבוהים ברמות ואתה מרגיש קטן. כמו שמצופה מטרק יפני, היה מאוד מסודר. למרות הבוץ והגשם הנעליים שלי לא התלכלכו אפילו פעם אחת, כי הולכים בדרך מרוצפת. היפנים עושים הכול כדי שיהיה לך נוח בטבע. חלק מהמקטעים בטרק הנקסנדו הם מאוד תיירותיים ומלאים באמריקנים, אבל עדיין מרגישים את האותנטיות, ויש מקטעים שלמים שהולכים לבד ביער עם אזהרת דובים. בגלל הדובים המשוטטים, היפנים הציבו בכל כמה מטרים עמוד עם פעמון, ואם מגיע דוב צריך לצלצל בפעמון שאמור להבריח אותו. באופן אישי לא יצא לי להיתקל בדובים ביער".
"אמא שלי בחרדות כל יום אבל היא התרגלה, אין לה ברירה. אני שולחת לה הודעה פעם ביום שאני חיה, ואני גם משתפת באינסטגרם ובטיקטוק כמעט כל מה שאני עושה, אז הרשיתי לאמא לעקוב אחריי".
ההורים דואגים?
אמא שלי בחרדות כל יום אבל היא התרגלה, אין לה ברירה. אני שולחת לה הודעה פעם ביום שאני חיה, ואני גם משתפת באינסטגרם ובטיקטוק כמעט כל מה שאני עושה, אז הרשיתי לאמא לעקוב אחריי".
איפה את עכשיו?
"אני עובדת באכסניה בעיר אוסקה תמורת מגורים. אני עושה משמרות של חמש שעות פעמיים-שלוש בשבוע, וזה משאיר לי הרבה זמן לטייל ולעשות דברים נוספים. למשל, אני עושה בייביסיטר לילדים קטנים של זוג ישראלים שפגשתי במקרה, וגם ארגנתי מסיבת יום עצמאות בבר ישראלי באוסקה, מסיבה ממש מוצלחת, שהפכה למסורת של שישי צהריים עם אוכל ישראלי ומוזיקה ישראלית".
יש בר ישראלי באוסקה?
"מתברר שכן, שמו Rudy’s club - Osaka, מצאתי אותו ממש במקרה ובאים אליו רק יפנים. במהלך השהות באוסקה הכרתי ישראלים שעובדים כאן כבר שנים, חלקם התחילו עם העגלות והתחתנו עם יפניות. באחד הימים החלטתי לארגן מסיבת יום עצמאות באוסקה. הכרתי בעל בר ישראלי שנשוי ליפנית, ויש לו בר של אוכל ישראלי. הוא בכלל לא ידע מה זה אומר לחגוג יום עצמאות. אז אמרתי לו, 'יובל, בא לי לחגוג, בוא נעשה מסיבה'. הוא אמר לי 'יאללה, תעשי מה שבא לך'. מפה לשם, הגיעו 40 איש לבר הקטן ועשינו חאפלה אמיתית, כאילו אנחנו בישראל. היה כיף מטורף. אוסקה זה בת ים של יפן. היפנים כאן הרבה יותר שכונה, פתוחים וחברותיים".
מה המקום הכי שווה שאת ממליצה עליו ביפן מחוץ ל"שביל החומוס" של הישראלים?
"אני הכי ממליצה על האי סאדו (Sado island). זה אי קטן וחמוד עם חופים מדהימים והרבה טבע, הרים ועיירות דייגים קטנות ועתיקות. עשיתי שם לילה אחד באוהל על החוף ועוד כמה לילות באכסניה. זול שם, והאי מבוסס כמעט כולו על תיירות פנים.
"לא סבלתי את טוקיו. זאת פשוט עיר קרה ומנוכרת. התחושה הכללית היא של דיכאון, אנשים מרגישים כמו רובוטים. מרגיש שאתה יכול למות ברחוב ואף אחד לא ישים לב. למרות זאת, פגשתי אנשים נהדרים".
מהי המסעדה הכי שווה שמצאת?
"במסעדת ראמן באוסקה אכלתי את הראמן הכי טעים בחיים שלי. כל מי שלקחתי לשם אמר את אותו דבר. המרק הקרמי, האטריות והבשר המעולים. הם פתוחים עד שש בבוקר, וזה מדהים. עולה 20 שקל, ומי שמגיע לאזור אוסקה חייב לנסות את המרק הזה. לא תצטערו".
מהו התקציב של תרמילאית אחרי צבא שמטיילת ביפן?
"לילה בהוסטל בחדר משותף עולה בממוצע בין 50 ל-70 שקל. ארוחה במסעדת ראמן ממוצעת עולה כ-25 שקל, ובירה בבר עולה כ-17 שקל. תחבורה ציבורית במטרו עולה כחמישה שקלים לנסיעה אחת. בדרך כלל תיירים ישראלים ביפן מוציאים כ-7,000 שקל בחודש. אני תרמילאית שלא משלמת הרבה על לינה וישנה הרבה פעמים באוהל, ואוכלת בסבן-אילבן, אז אני מוציאה הרבה פחות. עכשיו כשאני גרה כבר חודש באוסקה ולא משלמת על מגורים, הוצאתי בסביבות 1,500 שקל לחודש".
שמעת על התקרית של המלון בקיוטו שסירב לארח תייר ישראלי?
"כן, הייתי בהלם, לא נתקלתי בשום אנטישמיות ביפן, חוץ מהפגנה אחת של שתי יפניות מבוגרות ודוחות שעמדו עם דגלי פלסטין מחוץ לרכבת בטוקיו. אמרתי להן שאני ישראלית, והן אמרו לי 'סטופ אפרטהייד, סטופ ג'נוסייד'. ישר הוצאתי את דגל ישראל, שאני תמיד מטיילת איתו בתיק, וצילמתי הכול. אני מאוד בקטע של הסברה, מטיילת עם דגל ומסתובבת עם שרשרת מגן דוד שקניתי במיוחד לטיול, וכמובן עם דיסקית של החטופים. אני אומרת שיש שני סוגים של היפנים: אלה שמתים על ישראל ואלה שאין להם מושג לגבי ישראל".
בחודש הבא ליהיא תסיים את החלק היפני של הטיול והיא מתכננת להמשיך, אך עדיין לא החליטה לאן: "הטיול הזה הוא עניין של חופש. אני עושה מה שבא לי, עם מי שבא לי, ואם לא טוב לי במקום מסוים, אני פשוט ממשיכה הלאה. אין לי תאריך חזרה, והחיים מרגישים חופשיים לחלוטין. אני לא מרגישה תחושת פומו (פחד מהחמצה – א"ק), כי אני יודעת שהעולם יחכה לי. אני עושה רק מה שמעניין אותי".
