תמיד חלמתי לצאת לטיול ארוך עם כל המשפחה, לחוות יחד את הטבע, את השקט, את הביחד, בחוויה ארוכה ועמוסת חושים שתכלול הכל מהכל. מתברר שהיה צריך מגפה עולמית כדי שהדר זוגתי תהרהר בקול רם, "אולי באמת הגיע הזמן שנצא לטיול ארוך". מרגע שהמשפט הזה הדהד בחלל הבית, את כדור השלג הזה כבר אי אפשר היה לעצור. ההחלטה התקבלה רק כמה שבועות לפני שיצאנו לטיול עצמו. לא תכננו כלום, שום מסלול, רק חשבנו איפה כדאי להתחיל, אפילו לא הקדשנו זמן למחשבה איך לטייל. עם תרמיל על הגב? במלונות? בתחבורה ציבורית? ברכב או בקרוואן?
נעים להכיר, אני עינב וזוגתי הדר חיים בהוד השרון עם שלושת ילדינו - נופר בת 11, מנור בת 6, ומיתר בן 3 וחצי. בהתייעצות בינינו ובשיתוף הילדים החלטנו מראש לטייל למשך שנה, כך שהילדים יפסידו שנת לימודים אחת. התכנון הראשוני היה "לזרום" ללא תכנון ארוך טווח, לאן שתיקח אותנו הרוח. החלטנו להתחיל ביעד מוכר ומשם להמשיך הלאה. אז החלטנו לטייל באלסקה, שם ביקרתי בעבר, לחוש את כוחות טבע, את המרחבים העצומים והפראיים של החופש, כל זאת לצד כבישים מסודרים, שילוט ברור, שפה מוכרת ושירותי רפואה מתקדמים.
בירור קצר של מחיר שכירות של רכבים וגם זמינות הבהיר לנו שפספסנו את המועד לצאת ברכב לאלסקה במהלך חודש יולי, אז החלטנו לרכוש קרוואן. חשבנו שטיול קרוואן זו אופציה טובה שתאפשר לנו לא להיות תלויים בזמינות של בתי מלון או דירות, בתקופה שבה העולם עמוס בתיירים. אך לא מצאנו (מרחוק באמצעות האינטרנט) קרוואן לרכישה באלסקה. כל סוחרי הרכבים אליהם פנינו כתבו שפספסנו את המועד ונזכרנו מאוחר מדי. אז ירדנו דרומה בחיפושים, והמקום הצפוני ביותר שמצאנו ב-48 המדינות התחתונות בארה"ב, היה במדינת וושינגטון.
החלטנו "לכבוש" את העולם מסיאטל, זה באמת לא מחייב שיהיה סביב העולם, זאת סתם כותרת יפה. אך פתאום כשיש זמן כה ארוך, זה ממש מרגיש כאילו "העולם שלנו" ונוכל לסובב את הגלובוס ולהחליט מה שבא לנו, איך שבא לנו, ומתי שבא לנו, זו באמת תחושה אמיתית של חופש. אז סובבנו וירטואלית, ועם התחושה הזו יצאנו לדרך.
איך מתחילים?
את המסע התחלנו בסגירת כל הפינות והבירוקרטיה בארץ, שזה בהגדרה האנטיתזה של חופש. לקראת סוף חודש יוני הקדשנו את הזמן לאריזה, תכנונים, התרגשות, לחץ, פרידות מחברים ומשפחה, מחשבות, סידורים ועוד ועוד בירוקרטיה. ויזות, דרכונים, מטבע חוץ, ביטוח בריאות, תכנון תקציב, מה לוקחים? איך אורזים? ובכל זאת, ההרגשה בסוף כל יום הייתה: "מה זה משנה, בעוד חודש נהיה על המטוס לטרוף את העולם!".
את תחילת חודש יולי והחופש הגדול של הילדים בילינו במכירת הרהיטים הגדולים בבית ומסירת ביגוד נעליים, משחקים עודפים. את שאר הבית ארזנו לארגזים והוא אופסן בחדר יחיד. לשדה התעופה הגענו באמצעות מונית עמוסה בתיקים, בחששות ואף עם תחושה של עקצוץ בלב שנפרדים מהפקקים של כבישי ישראל. שדה התעופה בן גוריון היה עמוס, ובהחלט כפי שהומלץ באותה עת בתקשורת, כדאי היה להגיע לשם לפחות ארבע שעות לפני הטיסה. לתור להחתמת הדרכונים הגענו לאחר שלוש שעות, שבהן עברנו מתור לתור, בכל פעם משתאים מחדש משיאי האורך של נחשי התורים המשתרכים בנמל התעופה. מבן גוריון לדובאי, ומשם לסיאטל בשתי טיסות - סך הכל 17 שעות באוויר והמתנה של חמש שעות בדובאי.
גם מסע של 10 אלף מייל מתחיל בצעד אחד
עייפים ורצוצים יצאנו משדה התעופה למונית שלקחה אותנו למוטל דרכים בעיר אוורט שבוושינגטון. למחרת בבוקר כבר התייצבנו לרכוש ולאסוף את הקרוואן, לאחר הסבר מקיף על כל המערכות של הקרוואן - מצברים, מיכל גז למילוי פרופאן, חיבורי חשמל, משאבת מים, מקלחת, שירותים, כיריים, מושבים, חגורות בטיחות, מיטות, ניקוז מים אפורים, מים שחורים או נוזלי גוף כפי שנוהגים לכנות אותם כאן. בנוסף, הצצנו למנוע, בדקנו שמן ומים, לחץ אוויר בגלגלים, רעננו כללי נהיגה, ואף ערכנו מבחן לסיבובים רחבים ימינה ושמאלה. הקרוואן הוא מסוג מוטורהום, כלומר ה"בית" מחובר לרכב מסוג פורד. אורכו 30 רגל (9.1 מטר), זה ארוך מאוד, במיוחד למישהו שבישראל נוהג על יונדאי i10.
בימים הראשונים עסקנו בסידורים, קניות והצטיידות ובעיקר במלחמה בג'ט לג, הילדים נרדמו בכל יום בשעות הערב במושבי בטיחות ללא מקלחת (אותה השלמנו בבוקר), והם כמובן התעוררו בין 02:00 ל-03:00 לפנות בוקר בכל יום. מילאנו את המקרר באוכל ואת הקרוואן בציוד החסר (כלי מטבח, מצעים, שמיכות). רכשנו כרטיס סים מקומי לאחד ממכשירי הסלולר. את הלילות הראשונים בילינו בחניוני קרוואנים יפים, לצד אגמי ברווזים ומדשאות ירוקות. עם חיבור מלא - למים, חשמל וניקוז, זה נקרא Full Hook Up. גילינו שהעבודה סביב הקרוואן לוקחת רק דקות ספורות בכל יום. מזג האוויר בצפון מדינת וושינגטון נהדר. מנהלת חניון קרוואנים אמרה "זה מזג האוויר הקבוע בקיץ, זה סוד שמור במדינת וושינגטון, אחרת כולם יגיעו לכאן".
החיים הם הרפתקה נועזת, לדעתי המילה תעוזה מתארת בצורה הטובה ביותר את ההחלטה שלנו לצאת. הרי גם מסע של 10 אלף מייל מתחיל בצעד אחד, הנה התחלנו לצעוד.
צפונה או מזרחה?
צפון אמריקה היא יבשת ענקית אותה חולקות קנדה וארצות הברית, שתיהן ענקיות ואפשר לטייל כאן חיים שלמים ולא לראות את הכל. בשבילי, להגיע לכאן לטיול לא מתוכנן בקרוואן, זה כמו לקחת ילד ללונה פארק אינסופי, ללא תורים, וללא מגבלות. השמיים הם הגבול, אבל יש גבולות נוספים. אנחנו כאן כמשפחה ניסינו להכתיב כללים - ארוחות מסודרות, מגבלה לשעות נסיעה בכל יום, לעצור לפני שמחשיך. אנו גם מנסים להעסיק את הילדים בנסיעה, ולא באמצעות מסכי טלפון או טאבלט. זה טוב ככללים מנחים, זה לא תמיד עובד. אנחנו עדיין לומדים, ומנסים לערב את הילדים כמה שיותר, מתבוננים ומחפשים בעל חיים בנסיעה, גינות משחקים בנוסף למסלולי טיול, אפילו מהמרים אילו בעלי חיים נפגוש בכל יום בצידי הדרכים.
כייוון שהתחלנו במדינת וושינגטון במקום באלסקה, החלטנו לבנות את הטיול מבלי למהר באופן חסר פרופורציה לאלסקה. החלטנו שנגיע לאלסקה רק בסתיו, ולפני כן נצא ליעדים רבים אחרים. ביקרנו בחצי האי אולימפיק, באיי סן חואן ובאי ונקובר בקנדה. המשכנו מזרחה לעבר הרי הקסקייד, הר ריינייר, הר סנט הלנס, עברנו לאיידהו ולוויומינג, לפארק הלאומי ילוסטון, משם הדרמנו לגרנד טיטון. עלינו צפונה למונטנה לפארק הלאומי גליישר, וצפונה לקנדה, לפארק הצמוד שנקרא ווטרטון. משם המרחק קצר להרי הרוקי הקנדיים. כשסיימנו עם ההרים המושלגים ואגמי הטורקיז המרהיבים של הרי הרוקי, התחלנו לעלות צפונה דרך הפרובינציות בריטיש קולומביה ויוקון לכיוון אלסקה.
נכנסנו לאלסקה ויצאנו לקנדה, שלוש פעמים לפני הכניסה למרכז אלסקה. ישנם ישובים בודדים במעבר הפנימי של אלסקה הזולג דרומה, וגובל בקנדה.
מה היעד?
בעצם לאורך המסע שלנו (אנחנו כבר חצי שנה בדרכים), הקפדנו לשאוף ליעדים כלליים, ולא יעדים גיאוגרפיים. כלומר השאיפה היא לראות בעלי חיים מסוימים, לצפות בתופעות טבע, ללמוד על ההיסטוריה של המקום, ופחות "דחוף" לנו להגיע ליעדים ספציפיים. את בעלי החיים והטופוגרפיה לא ממש מעניין שנקבע גבול בין יוקון בקנדה ואלסקה בארצות הברית. זה מקנה חופש פעולה גדול, וכך אנו מצליחים להתנהל ולשנות מסלול והחלטות באופן תדיר. אנו בעצם לא ממש יודעים היכן נישן בכל לילה, לרוב אנו מחליטים על המקום רק באותו ערב, וכאשר מזג האוויר מאתגר, אנו מחפשים יעדים עם מזג אוויר שמתאים לנו, וכך עוברים ממקום למקום, או נשארים זמן רב יותר במקום מסוים. גם ידענו מראש שביקור באלסקה במהלך הסתיו, שונה מטיול קלאסי בקיץ (לצד חסרונות של מקומות סגורים, ואולי מזג אוויר בעייתי, ישנם יתרונות רבים, כמו כבישים ריקים, מיעוט יתושים וגם זמינות בכל יעד).
השמיים האירו לנו פנים
אחד היעדים החשובים, היה לצפות בזוהר הקוטב, בזמן פעילות גיאומגנטית עוצמתית. על מנת לצפות בזוהר הקוטב יש להיות במקום ובזמן הנכון. המקום הנכון הוא רצועת ואן אלן, זו רצועה הנמצאת דרומית לקוטב (במקרה שלנו בצפון), והיא מכסה את כל יוקון, רצינו למצוא אתר יפה מבחינת צילום, שבו יהיה קל לראות שמיים פתוחים בסביבת הקרוואן, ולא נצטרך לדאוג מדובים המסתובבים בקרבת מקום בלילה חשוך. בנוסף, יש למצוא מקום ללא אורות עיר, ויש כאלה מספיק באזור יוקון. בלילות, שבהם הייתה תחזית לפעילות גיאמוגנטית עוצמתית ברמה 6 (בסולם של 1 עד 9), התאמצנו למצוא שמיים נקיים מעננות, כיוון שזוהר הקוטב מתרחש הרבה מעלינו, מעל העננים, בלילות מעוננים לא ניתן לחזות בו. אז עקבנו אחר רדאר מזג אוויר, ואפילו הורדנו טבלאות כיסוי עננים. המאמץ השתלם, צפינו בזוהר הצפון במלוא תפארתו, עם הילדים, כעשרה לילות במצטבר. בחוץ קר מאוד, לעיתים מתחת לאפס, הילדים התרגשו ונשארו ערים. האורות נראים כקשת ענקית באזור צפון, ובעוצמות חזקות כמו כתר מואר ממש מעל ראשינו, כשהמופע מתעצם, אפשר אף לראות את הבעות הפנים הנלהבות של הילדים.
בית הספר של החיים
אנו לומדים בכל יום דברים חדשים על תופעות גיאולוגיות רבות, על מזג אוויר, תופעות טבע ובעלי חיים. בילוסטון צפינו בבעלי חיים רבים, בעדרי ביזונים, לצד פעילות גיאותרמית. המתנו בסבלנות כדי לצפות בגייזרים מתפרצים, קיטור המתרומם לגובה עשרות מטרים, במרכזו של הר געש קדום, הנמצא בתנועה מתמדת בין רעידות אדמה ותזוזת לוחות טקטוניים. באלסקה טיילנו לצד קרחונים אדירים, כמו נהרות שקפאו מלכת, אך נעים בקצב אחר. למדנו על נסיגת קרחונים ותנועתם. על הצבעים השונים בקרח (לבן, כחול, הפסים השחורים), על השפעתם בעיצוב העמקים וצבעי אגמי הטורקיז. למדנו מהם הגורמים לגאות ושפל. התבוננו בשקיעות וזריחות מרהיבות, הרגשנו כיצד הימים מתקצרים עם הקיץ המתחלף לסתיו, כמו גם צבעי העצים והשלכת. צפינו באורורה בוריאליס (זוהר הקוטב) וגם בליקוי ירח מלא.
40 צפייה בגלריה
דיונות החול הגבוהות בצפון אמריקה בפארק הלאומי גרייט סנדס בקולורדו
(צילום: עינב ברזני)
למדנו על סוגים שונים של דגי סלמון, על מאבקם בזרמי המים, ותנועתם מהים למעלה נהרות ומפלים, שכוח לא מוסבר קורא להם לשוב למקום בו בקעו מהביצה. ביקרנו במדגרות דגי סלמון המשחררות מאות מיליוני דגיגים בכל שנה למים. למדנו על סוגים רבים של בעלי חיים, על דובים שחורים ודובי גריזלי חומים ועל ההבדלים ביניהם (רמז – הצבע דווקא מבלבל), על סוגים רבים של איילים, וכיצד מבדילים ביניהם באמצעות הקרניים, כיצד הלוטרות שומרות על חום גופן במים הקפואים סביב אלסקה. צפינו במשפחות רבות של לווייתנים קטלנים, למדנו לזהות זכרים, נקבות וגורים על פי סנפיר הגב. ראינו כיצד לווייתנים גדולי סנפיר צדים דגי הרינג. למדנו על ה"בהלה לזהב" באלסקה וביוקון, תקופה מעוררת השראה שבה אנשים עזבו את כל המוכר להם, ופנו לדרך מאתגרת, לא נודעת, לעיתים בלתי אפשרית.
הילדים מאחור
עברנו ימים שלמים בלי אינטרנט, אימיילים, יוטיוב, וואטסאפ או פייסבוק. בפארקים לאומיים על פי רוב אין קליטה סלולרית כלל. כאילו מישהו ניתק לנו את הפלאג באמצע החיים. לפעמים זהו שינוי לטובה כמובן, אך מקשה לתכנן את הטיול וגם לילדים זה לא פשוט. נסיעות ארוכות הן משעממות לילדים, מצאנו שמשחקי "ארץ עיר" בעל פה מפיגים את השעמום ומפחיתים את כמות המריבות מאחור.
בנוסף, מרכזי מבקרים הם מקום נפלא לילדים, המילים הראשונות של הקטנים באנגלית היו Visitor Center מרכזי המבקרים מושקעים מאוד, כמו מוזיאון לילדים, עם אפשרות לצפות, לגעת וללמוד. הריינג'רים מאוד רוצים שילדים ילמדו על שימור הטבע וחשיבות בעלי החיים. יש פעילויות רבות מותאמות לילדים, חוברות עם יצירה וצביעה, וגם שאלות באנגלית על החי והצומח בפארק. עם השלמת החוברות, הילדים יכולים לחזור למרכזי המבקרים עם החוברות, והם מקבלים פרס קטן, או תעודת פקח צעיר. זה נפלא וגם עוזר בלימוד אנגלית.
בכל יום אנחנו מנסים לזהות בעלי חיים בכבישים. ראינו בעלי חיים רבים בפארקים הלאומיים ובצידי הדרכים. דובים חומים ושחורים, שועלים, אריות הרים, איילי קורא, איילים קנדיים, קאריבו, סנאים, זיהינו סכרים של בונים בנהרות. אנו מהמרים בתחילת כל יום, אילו בעלי חיים נצליח למצוא, כאשר מוצאים דובים, אנו מסכמים את היום, כ"יום דוב" ואם הצלחנו לראות מוס, זהו יום מוסלם, אם המוס נמצא במקווה במים (והוא לח), הרי זה יום מוס-לח!
כבר הסתיו עכשיו
הסתיו כבר כאן, אף אחד לא חסך פה בצבעים ירוק, צהוב, אדום ולבן, לצד אגמי טורקיז ושמיים כחולים. פעם סיפרו לי שהעולם הוא כמו ספר פתוח, מי שלא מטייל בו, נשאר כל הזמן באותו הדף. אז החלטנו לקרוא עוד כמה פרקים בספר. כדי להקיף את כדור הארץ, יש לעבור כמעט 40 אלף ק"מ. אז התחלנו בקרוואן, כמו צב עם הבית על הגב. היום אנחנו כבר תרמילאים, ונשמח לשתף אתכם בחוויות הנדודים שלנו.
"והדרך עודנה נפקחת לאורך, וענן בשמיו ואילן בגשמיו, מצפים עוד לך עובר אורח", כתב אלתרמן לפני 85 שנה. הדרך קראה לנו ואנו נעתרנו, תכף נשוב.
המלצות ותובנות
חינוך: כאשר החלטנו לצאת הודענו למנהלת בית הספר, למורים, לגננת, ולמנהלת מכון המחוננים. כולם פירגנו מאוד. אנחנו מנסים להקדיש זמן ללימודים של שפה, חשבון ואנגלית, וכמובן גיאוגרפיה, היסטוריה והמון על הטבע כחלק מהטיול.
חניוני קרוואנים: אנחנו נעים בעיקר לפי מזג האוויר, וישנים כמעט בכל לילה במה שנקרא "וויילד קמפ", לא בחניון קרוואנים רשמי וללא חיבורים למים או חשמל (המערכות בקרוואן כמו מקרר, כיריים, גז, מים ממשיכות לפעול בלילה). זה מקנה לנו גמישות מרבית.
עלויות: כיוון שרכשנו את הקרוואן, ההוצאות שלנו בצפון אמריקה הן בעיקר אוכל ודלק. אך יש לקחת בחשבון שהקרוואן "שותה" דלק.
אתם מוזמנים לשאול אותנו שאלות נוספות בתגובות - ונשמח לענות כמיטב יכולתנו.
עינב ברזני הוא צלם, טייל, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, מרצה ומנחה חוגי ילדים בנושא קיימות וטבע. אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלו, ולעקוב אחרי בלוג המסע ודף הפייסבוק "לקצה העולם עינב ברזני".
