אוהד הנווד מטפס על הקילימנג'רו באפריקה - רגע לפני שהיא נסגרה
(צילום: אוהד נבון ומקס דמטר, עריכה: תמר אברם)
יצאתי יחד עם חבורת הרפתקנים לטפס את הקילימנג'רו, ההר הכי גבוה באפריקה. לטפס את ההר העוצמתי הזה, המתנשא לגובה 5,895 מטרים בלב-ליבה של אפריקה זו חוויה קשה מאוד אבל גם מתגמלת בטירוף. החוסר בחמצן גורם לסחרחורות וקשיים בנשימה, הקור מגיע למינוס עשר מעלות והתת-מודע צף למעלה ודרש מכל אחד מאיתנו להתמודד עם עצמו האמיתי. אבל כל אלה מתגמדים כשמגיעים לפסגה ונושמים את האוויר מהנקודה הכי גבוהה באפריקה, בזריחה צבעונית במיוחד.
נחתנו בעיר המרכזית של טנזניה, ארושה, אחרי קונקשן ארוך באתיופיה. זו העיר ממנה יוצאים לטיולי ספארי ולטרקים למיניהם, כשהארוך והמפורסם שבהם הוא הקילימנג'רו.
העיר עצמה מהממת ביופיה. יש בה שווקים מקומיים, מסיבות וחיי לילה אפריקאים אותנטיים וגם סופרמרקטים ומסעדות מערביות' כולל אפילו פיצה האט. העמסנו פחמימות, הצטיידנו בחטיפי אנרגיה והלכנו לישון מוקדם כדי לצבור כוחות ליום הראשון של הטרק למחרת. נפגשנו עם ארסטוס המדריך, חבר יקר שכבר הדריך אותי בעבר. הוא עשה לנו מסדר ציוד כדי לוודא שהציוד שהבאנו מספיק טוב בשביל הטיפוס, ומי שלא רצה לקנות או להביא מהבית יכל לשכור ממנו ציוד הולם. אני ממליץ לכם לשכור לפחות שק שינה ומעיל – אלה דברים חשובים מאוד אבל הם יקרים וכבדים אז להשכיר אותם יעשה לכם ראש שקט.
היום הראשון התחיל בנסיעה של כשלוש שעות עד שהגענו לשער הכניסה לטרק. חיכינו שארסטוס יסיים לרשום אותנו מול הרשויות המקומיות, התקבצנו לתמונה קבוצתית ויצאנו לדרך.
ביום הראשון ידענו שהולכים בתוך יער גשם אבל ממש לא ציפינו למבול שאנחנו הולכים לקבל. העצים בבסיסו של ההר גבוהים מאוד, עד כדי כך שהם סוג של קולעים את העננים בתוך היער שגשום ברוב ימות השנה. לא היינו מספיק מוכנים לזה ונרטבנו כהוגן, למקס הצלם של הכתבה אפילו נרטב הטלפון הנייד והוא נהרס. הגענו למחנה רטובים אך נרגשים.
קמנו בשעה 6 בבוקר לשמיים בהירים ומעודדים ביותר לעומת היום הקודם, תלינו את כל הבגדים הרטובים להתייבש בשמש ואכלנו ארוחת בוקר. אחד הדברים הכיפיים בטרק הוא התנאים הגבוהים, כלומר כן ישנים באוהלים שזה לא טריוויאלי לכל אחד אבל מצד שני הצוות מפנק עם קפה לאוהל על הבוקר, מבשל ארוחות טובות ומנחמות, וכמובן הפורטרים (סבלים) שסוחבים את הציוד, כך שאת הצעידה עצמה עשינו עם תיק גב קטן, מים וז'קט.
אסור להיות גיבורים מול מחלת גבהים
היום השני הוא הקל ביותר בטרק, בין ארבע לחמש שעות הליכה, ובסוף יוצאים מהיער ואז הנוף נפתח לרווחה עם תצפיות מהממות על הסוואנות של אפריקה. הגענו מוקדם למחנה, אכלנו ארוחת צהריים טובה ויצאנו להליכה קלילה בלי התיקים כדי לחוות את תוואי השטח המיוחד שמביא איתו השביל בגבהים הללו.
בימים השלישי והרביעי העניינים כבר יותר קשים. מלבד זה שהבוקר השלישי נפתח בארוחת בוקר במחנה הכי יפה בטרק כשפסגת הקילימנג'רו המושלגת ברקע, הגבהים כבר מתחילים להקשות על ההליכה והקור הולך ומתגבר. מקטעים שלמים של הליכה על שלג, לרוב בתוך ענן שבקושי מאפשר לראות משהו וככל שעולים בגובה החמצן באטמוספירה מדלל, מה שגורם לסחרחורות, כאבי ראש ובחילות.
אסור להיות גיבורים מול מחלת גבהים וחובה לצעוד לאט, לנשום עמוק, לשתות הרבה מים ובכללי לתת לגוף את מעטפת התנאים שהוא זקוק. כך או כך קחו איתכם כדורים נגד מחלת גבהים, שיהיה בתיק גם אם לא תשתמשו, אני לוקח וממליץ מאוד.
לקראת אחר הצהריים של היום הרביעי, אחרי יום קשוח של הליכה בעלייה תלולה עם ברד כבד שירד עלינו, הגענו למחנה מתרגשים בטירוף לקראת הישורת האחרונה של הטיפוס שמתבצעת באותו הלילה. אכלנו ארוחת ערב גדולה והלכנו לישון עד חצות כשכל רגע בתוך האוהל מרגיש כמו ברכה מאלוהים.
דמעות בגובה של 6,000 מטרים
יאללה הרגע לו חיכינו הגיע, קמנו בחצות, התארגנו זריז ויצאנו לטפס לפסגה המשוגעת בגובה 5,895 מטרים מעל פני הים. מכירים את זה שאתם מכינים את עצמכם למשהו בכל הכוח ובסוף הוא לא מוגזם כמו שחשבתם? אז ככה היה בתחילת הלילה. התלבשנו טוב אז לא היה קר מידי, לקחתי כדור נגד מחלת גבהים אז לא כאב לי הראש יותר מידי, והטיפוס היה ממש בסדר.
לאט לאט התקדמנו, צועדים אחד אחרי השני במסלול הצר, פנסים על הראשים באווירה דרמתית ומיוחדת ופתאום אני קולט שמתפוצץ לי הראש וכל דפיקת לב מרגישה כמו פטיש שמנחיתים לי על הקודקוד של הראש. הטמפרטורות צנחו, הרוח התגברה, וממש רציתי כבר שהשמש תזרח ותחמם אותנו.
אחרי שבע שעות של הליכה במצב הזה סופסוף זה קרה: השמש הגיחה מעל פני האדמה והאירה את השמים בצבעים מיוחדים של סגול, ורוד וכתום - כמו שניתן לראות רק בגובה של כמעט 6,000 מטרים. הנוף היה כל כך מרגש, עד דמעות. מרגיש שאחרי ארבעה ימים וחצי של הליכה פשוט הרווחנו את מה שהתאמצנו עבורו ואין סיפוק גדול מזה.
הדרך לפסגה מלאה בקרחונים שנותנים תחושה כאילו השתגרנו מאפריקה ישירות לאנטרקטיקה. התחבקנו כולנו, שמחנו, וירדנו במורדות ההר התלול במשך עוד יום וחצי.
תחושת ניצחון שנשארת גם שבועות אחרי
תשמעו, אני עושה די הרבה טרקים בחיים, חלקים קלים יותר חלקים קשים יותר, אבל לקילימנג'רו יש אופי מסוים שאין כמעט בשום מקום אחר בעולם. השילוב בין האקלים של יבשת אפריקה לגבהים המאסיביים והקרחונים שבפסגה גורמים לכל יום להראות שונה מהאחר, כשכל כמה מאות מטרים תוואי השטח והצמחייה משתנים כמעט לגמרי.
הטיפוס הקשה שנגמר בזריחה מדהימה חודר עמוק לנשמה, משמח את הלב ונותן תחושת נצחון חזקה שנשארת איתי גם שבועות לאחר מכן. החוויה הייתה עוצמתית יותר בזכות ארסטוס המדריך המקצועי שדאג לכל פרט קטן, מקס דמטר הצלם והשותף לטיולים והחבר'ה היקרים שיצאתי איתם – אתם אדירים ואני גאה בנו מאוד!
נתראה במסע הבא שלי – חיפוש אחר אורקות בנורבגיה!
