החופשה המשפחתית שלנו באיטליה
(צילום ועריכה: אסף קוזין)
באיטליה ידענו שאנחנו רוצים לטייל כבר הרבה שנים, ומהרגע שהפכנו להורים הרצון הזה רק התגבר. "היא יעד מעולה לילדים", זו הייתה אולי התגובה השכיחה ביותר שקיבלנו בזמן ההתייעצויות.
אבל איטליה זו מילה גדולה. האם כדאי לטייל באזור אגם גארדה בצפון שידוע כ"גן עדן" למשפחות, עם פארקי שעשועים והרבה אגמים? או שאולי דווקא בחבל אמלפי שבדרום עם החופים היפים והפיצות הידועות של נאפולי? ומה עם רומא? איך אפשר בלי הבירה?
הדיל שהציל וסייע בבחירת היעד האיטלקי
ההחלטה הייתה קשה עד כמעט לכדי החלפת יעד. אבל אז הוא הגיע - הדיל שהציל (את הדילמה). פרסומת שקפצה באחד מאתרי הזמנת הטיסות גילתה שאפשר לטוס במחירים סבירים מאוד לבולוניה שבצפון המדינה. ומה יש לעשות בבולוניה עם ילד קטן? לשכור רכב ולנסוע לאחד מחבלי הארץ המפורסמים והיפים בעולם, הלוא הוא טוסקנה. וכך, בהינף הקלקת עכבר – סגרנו טיסה עם החברה היחידה שמטיסה, נכון להיום, ישירות מהארץ לבולוניה.
באיטליה ביקרתי חמש פעמים בחיי אך מעולם לא הצלחתי להביא את עצמי לטוסקנה. זהו יעד שנמצא זמן רב מדי בוויש ליסט שלי שאף פעם לא מומש. השאלה שעלתה היא האם יש להורים ולפעוט מה לחפש במחוז המשכר והיפה הזה - שידוע בעיקר ביקביו ובנופיו ופחות באטרקציותיו לקטנים.
"אם אתם בעניין של להתרווח אחר הצהריים באיזו וילה עם בקבוק יין לצידכם ולתת לקטן לרוץ במרחבים בלי דאגות – זה המקום בשבילכם", אמר לי מכר שביקר אינספור פעמים באיטליה וגם יודע דבר או שניים על תיירות ותעופה. ובכן, הרהרתי ביני לבין עצמי, איזה זוג הורים שפוי לא ירצה דבר כזה בחופשה? לתת לילד להתרוצץ בטבע הפתוח בלי לרדוף אחריו ומצד שני – בקבוק יין? לקחתי!
איך מגיעים לטוסקנה?
את הטיסה הזמנו ישירות באתר ריינאייר בעלות 300 דולר לאדם. נכון, אפשר להשיג כרטיסים גם בהרבה פחות, עד לכדי מחיר נסיעה באוטובוס, אבל מאחר שאנחנו נוסעים עם ילד קטן הוספנו בערך כל תוספת אפשרית. החל מבחירת מושבים מראש, שלוש פעמים מזוודה גדולה ותיק עלייה למטוס לשני הכיוונים ועד שש ארוחות - שכוללות חטיף, מנה חמה ושתייה - שלוש לכל כיוון, מה שהתברר כהחלטה מצוינת. וגם כרטיס פריוריטי - שנותן עלייה מוקדמת למטוס ותור מקוצר, עליו אפשר לוותר.
חשוב לציין שאל חבל טוסקנה אפשר להגיע גם מרומא, ממנה מדובר בין שעתיים לשלוש שעות נסיעה ומהעיר הגדולה שנחשבת לבירת טוסקנה - פירנצה. אך נכון להיום לא חודשו עדיין הטיסות הישירות אליה מישראל. הבחירה להגיע דרך בולוניה נבעה עקב המרחק הקצר יותר ממנה לטוסקנה (שעה וחצי בכביש אגרה) וגם כי שעות הטיסות היו נוחות יותר מאשר לרומא.
הטיסה מנתב"ג לבולוניה ארכה שלוש שעות ו-45 דקות, זמן סביר עם פעוט בן שנתיים וחצי שאיבד סבלנות בדיוק עם נגיעת הגלגלים בקרקע. זאת כל עוד דואגים לציוד הנדרש מראש: משחקי יצירה, צעצועים כלומר מכוניות וטרקטורים, אוכל מגוון ואל לנו לשכוח את המושיעים הקדושים ברגעים הקריטיים באמת: הטאבלט והאוזניות שמותאמים לילדים. כי מה שקורה בטיסות - נשאר בטיסות (ואולי גולש קצת לחיים שאחרי).
הנחיתה הייתה בשעת לילה מאוחרת לכן לקחנו מלון קרוב מאוד לשדה, נקי ונוח. מה שהקל עלינו למחרת בבוקר לחזור לשדה על מנת לאסוף את הרכב השכור שהזמנו מבעוד מועד.
טעות נפוצה מספר 1: לא להזמין ביטוח רכב בארץ. בדלפק תמיד ינסו (וגם יצליחו) לשכנע אתכם שהביטוח לא מספיק וצריך להוסיף. טעות אולי פחות נפוצה מספר 2: לא להביא רישיון בינלאומי. הרישיון הישראלי - גם אם הוא כתוב באנגלית - לא תקף לתושבים שמחוץ לאיחוד האירופי. לא בכל מקום באירופה בודקים ומקפידים על כך (דוגמת יוון, קפריסין ועוד), באיטליה – כן.
שתי טעויות אלו גרמו לנו לשלם כפול ממה ששילמנו מראש על הזמנת הרכב. כלומר במקום 350 דולר (כולל כסא תינוק) נאלצנו להוסיף כמעט את אותו הסכום על הביטוח המקיף, זאת משום שלכאורה לא באנו עם הרישיון הבינלאומי, לא רכשנו ביטוח מספק בארץ ועוד שלל סיבות שכבר עייפנו מלנסות להבין.
וכך, אחרי דין ודברים לא לגמרי הגיוניים שכמעט וחרבו את התחלת הטיול, הצטיידנו בכריך פריך, קפה איטלקי מעורר ומצב רוח מחודש ויצאנו לדרך - בונג'ורנו טוסקנה!
כפרים מימי הביניים והגלידה "הטובה בעולם"
התחנה הראשונה בחבל הארץ הפוטוגני הזה, ובפוטוגני הכוונה לכך שמישהו שכח לכבות את הפילטר של הצבעים הבוהקים, התחילה בסן ג'ימיניאנו (San Gimignano). עיירה שגם קיבלה את התואר המחייב – המקום עם הגלידה הטעימה בעולם.
העיירה, שהיא סוג של פרבר לעיר סיינה, ענתה בדיוק על הצרכים הראשוניים של זוג וילד אחרי טיסת לילה והתחלה קשוחה. טיול באוויר הצלול על ראש ההר עם נוף שפתח את הריאות ואת הנפש. סמטאות צרות מקושטות פרחים ובתים שנראים לקוחים מציור, כשהכל מוקף בחומות שנבנו בימי הביניים (מראה שיחזור על עצמו הרבה באזור) עם ריחות של סבונים ולימון מצד אחד ופיצות וחמון מצד שני.
מסעדה קטנה סיפקה את הסחורה בדמות אפרול שפריץ, פיצה ופסטה, ובעלי המקום שכאילו נלקח היישר מההגדרה המילונית למונח "איטלקי". עם אנגלית שבורה וחצי חיוך הוא הצליח לקלוע בדיוק למה שביקשנו (שיהיה פשוט וטעים) ומסביב - אווירה שאותה בדיוק דמיינתי כשהמילה טוסקנה עלתה בראשי.
לקינוח – הגיעה הגלידה. שאכן הייתה טעימה במיוחד, האם הכי בעולם? לא בטוח. בדיעבד מסתבר שיש עוד לפחות שתי עיירות באיטליה שטוענות לאותו הכתר. אפשר להבין.
איפה ישנים ואוכלים כאן?
את טוסקנה אפשר לעשות בכמה אופנים: או לבחור מקום לינה אחד, יחסית באמצע החבל הלא קטן הזה, וממנו לצאת כל פעם לטיול יומי - שזה טיול כוכב. או לישון בכמה עיירות כדי לחסוך זמני נסיעה ממקום הלינה ליעדים מדי יום וכך לחוות עוד מקומות - לא רק ביום. אנחנו בחרנו באופציה השנייה.
מסן ג'ימיניאנו המשכנו לתחנה השנייה ולנקודת הלינה הראשונה בטוסקנה - וילה קורינה (Villa Curina). מעין אחוזה באזור הספר של העיר סיינה. המקום מאכלס בתוכו גם מלון עם מספר מצומצם של חדרים - כולם במבנה אבן מסורתי מבחוץ אך מחודש מבפנים (כולל מעלית), מסעדה חיצונית למלון שבה אפשר ורצוי לאכול ארוחת ערב, מדשאות ומרחבים, בריכה גדולה, בר ליד הבריכה שפועל עד הערב, ביתן ספא קטן ובעיקר אינסוף של נוף בשלל צבעי הירוק שאי אפשר להפסיק לבהות בו.
צוות המקום קיבל אותנו בשמחה, לעיתים אף מוגזמת, אבל זה היה נעים. אחרי זמן מה במקום, שבו הצלחנו כמעט להתרגל למה שהעיניים רואות ולהירגע עם הצילומים, הגענו למסעדה עם הנוף הפוטוגני הזה שבעצם לא מפסיק להפעים ולגרום לשלוף את הנייד. פלוס העובדה שהשמש שוקעת כאן באזור שמונה וחצי בערב, וכך אכלנו ארוחה (כמעט רומנטית) לצד שקיעה וילד אנרגטי שמצא מעט רוגע בצלחת הפרמז'ן ואינסוף הלחמים שהוגשו לשולחן.
החיסרון היחיד אך הלא קטן שמצאנו במקום הוא שהוא עומד לבדו. הווילה לא נמצאת בתוך כפר או קרוב לישוב כלשהו. כלומר אם רוצים לטייל בשעות הערב בעיירה בסביבה יש לקחת בחשבון שהדרכים מאוד מפותלות ולעיתים גם צרות, הן גם עוברות לרוב בין יערות וחורשות עם ירידות ועליות תלולות.
כך שבלילה השני כאשר רצינו לגוון ולאכול בעיירה שנמצאת כחצי שעת נסיעה משם, זה עלה לנו (או רק לי) בהסדרת הנשימה פעם בכמה דקות בזמן הנסיעה. לא בלתי אפשרי ובסוף זה גם התברר כשווה את זה אבל כדאי לדעת על כך מראש.
המקום הוא למעשה יקב של משפחה עשירה מפירנצה שפתחה עם השנים גם מסעדה משובחת, עם צוות שמספק שירות ברמה גבוהה מאוד, אוכל שלקח את המנות האיטלקיות למקום אחר לגמרי ונוף של פסגת הר שהוא למעשה גולת הכותרת כאן. המסעדה נקראת Osteria Perano Frescobaldi ונמצאת בעיירה Gaiole in Chianti.
מחיר לינה בווילה קורינה: 280 אירו לשני לילות כולל ארוחת בוקר.
הפוטוגנית של הטיול - פיינצה
היום השני הוקדש לעיירה פיינצה (Pienza). זה השלב שכבר לא נעים להשתמש שוב במילה פוטוגני, אבל אין דרך אחרת לתאר את המקום. ובכל זאת אנסה.
עם כך, מדובר בעיירה שגם היא נבנתה בימי הביניים (אמרנו שזה יחזור על עצמו), גם הפעם היא ניצבת על ראש ההר (ענייני אסטרגטיה כנימובן) שניצב בין עמקים ירוקים וגבעות מוריקות. ביניהם ניתן לראות אינסוף מרבדים של כרמים שמכניסים הרבה סימטריה בתוך הרצף הפראי של הטבע, שורות עצי ברוש שמובילות שבילי חצץ אל וילות מרוחקות ובכללי, עיירה שמספקת אווירה של חופש אמיתי והרגשת החיים הטובים.
לצהריים עצרנו במקום שהיה בעבר מנזר גדול והוסב למלון ומסעדה עם הנוף הכי טוב בפיינצה, שמו: Relais Il Chiostro Di Pienza. מלבד האפרול שפריץ שכנראה שקול למים מהברז באיטליה, המחירים לא היו זולים עבור מנות די קטנות, אבל ידוע שעל נוף – משלמים.
גם כאן נטעמה גלידה משובחת. בכל זאת, מישהו צריך לעבור בין העיירות ולטעום גלידה גלידה על מנת לקבוע איפה באמת היא הכי טעימה.
בתי האבן העתיקים עם התריסים הירוקים על בסיס מרצפות האבן החלקלקות, אינסוף האדניות והפרחים שמציצים מכל פינה והאנשים העליזים שמדברים בין המרפסות, רק מוסיפים להתאהבות במקום, אך בדיוק ברגע זה הזמן (כלומר הפיהוק הגדול של הקטן) מראה שצריך לעבור הלאה.
טיפ חשוב: בכל אותן עיירות באזור כמו ברוב הערים הגדולות באיטליה, מומלץ ולפעמים גם חובה להחנות את הרכב בחניונים ייעודיים שנמצאים מחוץ לחומות שמראות על הכניסה לחלק (היותר) עתיק במקום, שכן בפנים לא ניתן להחנות ולעיתים גם לא לנסוע עם רכב שהוא לא של תושבי המקום.
טיול עם ילד בן שנתיים הוא מרגש ומפתיע אבל גם אומר שהרבה מהתכנון לאו דווקא יתבצע. וכך בהחלטה זריזה הוחלט לוותר על עיירה נוספת ולחזור חזרה לווילה. אולי הפסדנו עוד מקום לראות אבל הרווחנו זמן בריכה ומנוחה באורן של קרני השמש הנעימות שנשארו עד יחסית מאוחר.
אחת מבירות טוסקנה - סיינה
למחרת הגענו לעיר ששמה היפה הולך פניה – סיינה. עיר עם הרבה היסטוריה ומבנים אייקונים ומרשימים. גם כאן יש להחנות את הרכב בחניון מחוץ לעיר העתיקה שנמצאת במעלה ההר המאוד (מאוד) תלול.
אנחנו חנינו בחניון ברחוב Via di Esterna Fontebranda בעלות שישה אירו לשלוש שעות. יש מעלית מתוך החניון שתעלה אתכם קצת יותר גבוה, אך את החלק התלול באמת אלו הרגליים שלכם שיצטרכו לעשות. תחשבו על הטירמיסו שנמצא בסוף העלייה – זה עוזר.
על סיינה עצמה אין הרבה מה להמליץ מבחינת מקומות שחובה לראות. כי בסוף כל הרחובות הקטנים יובילו לכיכר המרכזית פיאצה דל קאמפו (Piazza Del Campo), סביבה פרוסים בתי קפה רבים ודומים. מקום נהדר לתת לילד להתרוצץ בו ולהאזין לקולות הפעמונים הבוקעים מהכנסיות באזור.
סיינה ידועה במרוצי הסוסים שנערכים בה שנים רבות ועד היום. ומרכזה העתיק אף הוכרז כאתר למורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
ברחובות שעוטפים את הכיכר נמצאות חנויות הלבשה, הנעלה, צעצועים ומזכרות. חלקן של רשתות מוכרות וחלקן מקומיות. ביניהן משובצות מסעדות חמודות מראה, נסו להגיע אל אלו שפחות בולטות בפינות הנסתרות יותר.
יין, יין ועוד קצת יין: העיירות של קיאנטי
המקום הבא שבו בחרנו ללון נמצא סמוך לעיירה גרבה (Greve in Chianti) שבאזור קיאנטי (כן, היין המפורסם הוא מכאן). המקום הוא למעשה יקב שעם השנים בעליו החליט לפתוח בו כמה חדרים לאורחים והוא נקרא ויטיציו (VITICCIO).
הדרך הלא סלולה והכן תלולה אליו לא עושה חיים קלים לגלגלי הרכב ולקיבה אך ההגעה שוב גורמת לפה להישמט מטה ולשכוח מכל מה שקרה עד לאותו רגע.
בית אבן יפהפה צמוד לכרמים רחבים ומבני אבן נוספים שמשמשים את היקב עצמו. בין המבנים מדשאות, שתי בריכות גדולות, גינת שעשועים קטנה ופינות רביצה ששוב מאלצות לצלם בלי סוף.
החדרים עצמן הם מעין דירות – חלק עם מטבח וכיור וחלקן בלי. העיצוב כאן מעט פחות חדיש וקצת יותר אותנטי לעומת המקום הקודם.
גם כאן המקום ניצב די לבדו ומבודד מיתר המבנים שעל ההר אך הירידה לעיירה גרבה הסמוכה, אורכת ברכב לא יותר משלוש דקות – יתרון גדול. בעיקר מאחר שלא מוגשת כאן ארוחת בוקר ויש להיערך מראש או לרדת ישר לקפה ומאפה בעיירה מטה.
ואגב קפה, להבדיל כמעט מכל כפר או עיירה אירופית שהורגלתי לראות במשך השנים, כאן את בתי הקפה המקומיים מחליפים ברי יין. את חנויות המכולת הקטנות מחליפות חנויות למכירת יין ואת המוזיאון המקומי על איך היסטוריית הכפר מחליף, מניחה שכבר אפשר לנחש – מוזיאון יין.
מחיר לינה בוויטיציו: 294 אירו לשני לילות, לא כולל ארוחת בוקר.
למחרת עשינו את פעמינו לשתי עיירות יפות גם הן בקיאנטי, וגם הן לא פחות יפות מהקודמות: פנזאנו (Panzano) וראדה (Rada). אל ראדה, כמו גם לעיירות אחרות וככל שהן יותר גבוהות - מה טוב, מגיעים רוכבי אופניים אמיצים/משוגעים מכל רחבי אירופה. וכך, לאחר מאמץ בלתי סביר להגיע בדיווש עיקש למרכז הכפר שבמעלה ההר, הם לחלוטין יכולים להרשות לעצמם לאכול את הבגט עם הפרושטו ללא צל של רגשות אשם. להבדיל מאנשים אחרים...
הפסקת צהריים מומלצת במיוחד, כי באמת שהרבה זמן לא אכלנו משהו, היא בעיירה נוספת בשם מדונה די פייטרקופה (Madonna di Pietracupa) ושמה – "לה לוסנדה די פייטרקופה" (La Locanda di Pietracupa). מדובר במסעדת מישלן אבל לא מהסוג המפונפן מדי ובצהריים אף עוד פחות.
ניתן לבחור בארוחת טעימות שלא תשאיר אף אדם רעב תמורת כ-60 אירו לאדם או במנות מהתפריט. כך או כך המחיר יהיה שווה ערך למסעדה טובה בתל אביב וכנראה אף פחות.
אגב, השפית של המסעדה מוניקה, חובבת ישראלים ותשמח גם לתת עצה או שתיים בהקשר לטיול שלכם באזור.
מחיר שתי ארוחות טעימות (שכללו שמונה מנות וקינוח), שתייה קלה לשלושה סועדים, שתי שתייה חמה ושתי כוסות יין: 142 אירו (כ-500 שקלים).
תחנה אחרונה בהחלט: בולוניה
את הדרך חזרה לבולוניה עשינו על אותו כביש מהיר שהיה בהלוך. כביש גדוש במנהרות ארוכות סלולות בתוך הרים ומינוס פקקים, אפילו בשעות הבוקר.
את הרכב החלטנו להשאיר מחוץ לסיפור והחזרנו אותו לשדה התעופה עם הגעתנו חזרה. זאת גם בשל העובדה שהשדה נמצא קרוב מאוד לעיר, מרחק רבע שעה נסיעה.
וכך יכולנו לבחור במלון שנמצא ממש במרכז בולוניה בלי לדאוג לחנייה. המלון הוא על שדרות העצמאות של העיר - Via dell'Indipendenza. שם גם נמצאת "שדרת הקניות" עם החנויות הגדולות והמוכרות. בסוף השדרה נמצאת הכיכר המרכזית פיאצה מג'ורה (Piazza Magiora). כך שלינה באזור הזה מקרבת את כל ההיילייטס של העיר לבין עשר דקות לרבע שעת הליכה לכל מקום.
24 צפייה בגלריה
הרחובות במרכז העיר בנויים כשמשני צידי הכביש אכסדראות המספקות הגנה מהשמש/מהגשם ובעיקר הרבה יופי לעוברים ולשבים
(צילום: שירי הדר)
עיר גדולה על פניו לא המקום הכי מתאים לטיול עם פעוטות, לכן הוקדשו לה "רק" יומיים וחצי, בדיעבד הם הספיקו בדיוק. העגלה עזרה כאן מאוד וגם העצירות התכופות בבתי הקפה והגלידריות הרבות. המזרקות, אמני הרחוב עם בועות הסבון ורכבת התיירים עשו את העבודה עבור כולנו ביום הראשון בעיר.
יום למחרת מצאנו פארק שבולט בגודלו וביופיו, צמוד לחומות העיר העתיקה מהצד החיצוני שלהן, שמו "גני מרגריטה" (Giardini Margherita). שם היה אפשר לתת לו לרוץ ליד האגם הגדול והמזרקה שבתוכו, לצפות בצבים ובציפורים, לעבור למתקן הקרוסלה הגדול מהצד השני או לגינת המשחקים שלידו. בזמן שאנו לוגמים קפה קר או מים כלומר אפרול שפריץ.
לא לוותר על מסעדה טובה שמציעה את מנת העיר - בולונז מקומי, דוגמת המסעדה אוסטריה דל'אורסה (Osteria dell'Orsa) ועל רחובות המסעדות והברים הצפופים שמתחבאים מאחורי פיאצה מג'ורה המרכזית.
מחיר שתי מנות גדולות של בולונוז, פעמיים שתייה קלה וקינוח: 40 אירו (כ-140 שקלים).
מחיר המלון במרכז בולוניה לשני לילות כולל ארוחת בוקר: 321 אירו.
וזהו, כך עבר לו שבוע איטלקי עם שניים פלוס אחד, שחיפשו מרחבים יפים ואוויר נקי ומצאו הרבה מעבר.
