איכשהו, סלוניקי וצפון יוון אף פעם לא היו ברשימת היעדים שאני שואף לבקר בהם. לא יודע להסביר את זה. אני אוהב בעיקר טבע ונופים, ומשום מה חשבתי שהאזור לא יוכל לספק את הסחורה. אז חשבתי. ביקור של שבוע שמשאיר הרבה טעם של עוד הוכיח לי שטעיתי, ובגדול. זהו אזור מושלם, קרוב וזול למי שמחפש להתנתק קצת מהיומיום ולנשום טבע אמיתי, נופים מדהימים, אוכל מצוין ואנשים טובים ומכניסי אורחים. בנוסף, זהו יעד מושלם לחורף (לחובבי טיולים וטבע, אולי גם סקי) ולקיץ (ים, ים ועוד ים).
אז מאיפה מתחילים? סלוניקי נראתה כנקודת פתיחה טובה לטיול. שפע טיסות זולות וריכוז של חברות השכרת רכב הפכו את ההחלטה לקלה מאוד. מסלוניקי בנינו מסלול מעגלי שהסתיים בעיר לטיסה חזרה. יש אנשים שמבלים שבוע רק בסלוניקי, ואולי הם צודקים – אנחנו בכל מקרה לא נשארנו מספיק זמן כדי לגלות את קסמי העיר. נחיתה, איסוף רכב, עצירה קצרה לארוחת בוקר בשוק קפאני בלב התיירותי של העיר, ונסיעה קצרה ונוחה של כשעה וחצי מביאה אותנו לאזור הראשון שבו בחרנו לטייל – הר אולימפוס.
הנהיגה ביוון היא חוויה לא מאוד מורכבת, ובדרך כלל השילוט באנגלית הוא טוב מאוד. לפעמים צריך קצת לאלתר, אבל זה בהחלט לא נורא. סלוניקי עצמה היא עיר גדולה וסואנת עם פקקים שאנחנו מכירים היטב מהארץ, אבל ברגע שאתה יוצא מהעיר הנסיעה זורמת וקולחת. בהרבה מאוד מקומות אפשר לבחור בין נסיעה מהירה יותר בכביש אגרה לבין נסיעה איטית וארוכה יותר בכבישים קטנים ונופיים יותר.
כדאי לשלב – נסיעות מנהלתיות ארוכות עשינו בכבישי אגרה כדי לקצר את הזמן, ובאזורים שרצינו יותר לחקור העדפנו כבישים קטנים. בכל מקרה, כדאי לשמור את כל העודף שמקבלים במטבעות במקום זמין ברכב כדי לשלם באמצעותו בעמדות בכבישי האגרה – בדרך כלל מדובר בסכומים שנעים בין חצי אירו לשני אירו, ולפעמים יש כמה מקטעים נפרדים בתשלום על אותו הכביש. אגב כסף – כמעט בכל מקום אפשר לשלם באשראי, כך שאין צורך ביותר מדי מזומנים (אירו כמובן).
כמה פעמים בחיים שמעתם את הביטוי "להיות על האולימפוס"? פחות משעה וחצי נסיעה מסלוניקי, ואנחנו ממש למרגלות ההר המפורסם הזה. האולימפוס הוא ההר הגבוה ביוון ומגיע לגובה 2,917 מטר. הפסגה הגבוהה מכוסה שלג עד לחודשים מאי/יוני בדרך כלל. בחלק התחתון של ההר ישנם הרבה מאוד מסלולי טיול בדרגות שונות המובילים למפלים ולמעיינות שנובעים בכל פינה, חלקם עתירי סיפורים מהמיתולוגיה היוונית העשירה. באזורים הגבוהים יותר מומלץ לטייל עם מדריך, והשבילים מוגדרים ברמות קושי גבוהות ומומלצים בעיקר לחובבי טרקים מנוסים, שמגיעים לכאן מכל העולם על מנת להעפיל לפסגת ההר.
את הלילה שלנו באולימפוס העברנו בכפר Litochoro, שהוא כנראה הבסיס הנוח ביותר לטיול בפארק. מהכביש הראשי בפארק נשקפים נופים לפסגות הגבוהות של ההר, הכביש שמטפס לעבר החלק הגבוה יותר של ההר יוצא ממש ממנו, ויש כמה שבילי הליכה נחמדים שמתחילים ממש מתוך הכפר. בנוסף, הכפר עתיר מסעדות (מעולות!) ואפשרויות לינה מגוונות. לטיול באולימפוס התלווה בונוס מיוחד כשבעלת המלון הקטן והמקסים שבו לנו סיפרה לנו על קרנבל שמתקיים בכפר סמוך, וכך מצאנו את עצמנו באמצע "פורים יווני", עם מסיבת תחפושות מטורפת ומושקעת בהשתתפות כל תושבי האזור.
אז לאן כבר אפשר לעלות אחרי שמבקרים באולימפוס? מתברר שאפשר. נסיעה קלה של שעתיים מביאה אותנו ליעד שנחשב לאחד מפלאי תבל – מנזרי מטאורה ("מעל השמיים"). מדובר באזור עוצר נשימה של צוקים משוננים, שעל פסגותיהם נבנו מנזרים מסוגים שונים על ידי נזירים שברחו מרדיפות לאורך השנים וחיפשו מקום מבודד וקל להגנה. הנזירים גרו בתחילה במערות ובכוכי סלע, ובהדרגה החלו לבנות מנזרים במקומות שנראים בלתי אפשריים.
סולמות ארוכים אפשרו את העלייה למנזרים עצמם, ובשעת הצורך נמשכו הסולמות כלפי מעלה והותירו את המבנה מנותק, ללא יכולת להגיע אליו. עם השנים (ובתקופות בטוחות יותר לנזירים) החליפו מדרגות אבן אינסופיות את הסולמות, וכך מתאפשר עד היום למבקרים לקבל הצצה לאורח החיים הנזירי במנזרים עצמם. אותם אלים יווניים שהביאו אותנו לקרנבל התחפושות באולימפוס בירכו אותנו ביום חורפי וערפילי במיוחד, וכך זכינו לתצוגת תכלית מרשימה של המנזרים, כשהם נראים לגמרי תלויים באוויר.
בסך הכול נבנו במטאורה 20 מנזרים, שחלק מהם מיועדים לנזירות בלבד. מבין כולם, שישה פתוחים כיום למבקרים. כביש נופי מקשר בין כולם, והדרך מתפתלת בין תצפיות עוצרות נשימה. אנחנו בחרנו כבסיס לטיול במטאורה את העיירה קלאבאקה (Kalabaka) – גם כאן מצאנו מגוון אפשרויות לינה, רחוב ראשי נחמד עם שלל חנויות מיוחדות, ובעיקר אוכל מצוין (כולל מסעדה שבה המלצר הראשי מזהה אותנו ומזמין בעברית צחה לאכול ממולאים). הנוף הדרמטי של מטאורה עם המנזרים והצוקים הפך אותה ליעד אטרקטיבי מיוחד להפקות טלוויזיה וקולנוע גדולות, וצולמו כאן בין היתר סצנות שלמות מ"משחקי הכס" ומסרט ג'יימס בונד "לעיניך בלבד".
אני חייב להודות שאת השם "מצובו" (Metsovo) לא שמעתי מימיי עד לימים שבהם בניתי את תוכנית הנסיעה לצפון יוון. אחרי ששם הכפר הקטן הזה עלה בפעם המי-יודע-כמה בשיחות עם חברים ובאתרי אינטרנט, הבנתי שנהיה חייבים לעצור שם. במרחק נסיעה של שעה בלבד ממטאורה, הכפר נמצא באזור המכונה "שווייץ של יוון", כשהוא מוקף מכל עבר בשרשרת הרי הפינדוס – הרים המתנשאים לגובה של מעל 2,600 מטר, ומאכלסים כמה מאתרי הסקי הפופולריים ביותר ביוון.
מהכפר הקטן בעל הבתים עם הגגות האדומים יוצאים כמה מסלולי הליכה רגליים – אנחנו בחרנו ב"מסלול הדובים" (Ursa Trail), שעובר דרך יער קסום, מטפס במעלה מדרון עם תצפיות עוצרות נשימה לכל כיוון ומגיע בסופו לאתר סקי נטוש בסוף העונה. דובים לא ראינו, אבל הנופים בהחלט שווים את המאמץ. הרחוב הראשי של הכפר מלא מסעדות וחנויות מזכרות למי שבעניין, והאווירה קסומה.
אחרי כל המסלולים, מגיע לנו איזה פינוק לגוף ולנפש. נסיעה של שעתיים ממצובו מביאה אותנו לפוזאר (Pozar), גן עדן אמיתי שבו מעיינות חמים פוגשים מפלים בנהר קפוא. האתר עצמו מסודר ביותר, המבקרים בוחרים בריכה שאליה ירצו להיכנס (חיצונית או פנימית), משלמים סכום סמלי ביותר שמקנה להם גם תא קטן לשמירת החפצים, ולמים. בנוסף יש אפשרויות לבריכה פרטית, טיפולי מסז' ואחרים. אנחנו בחרנו בבריכה חיצונית, עם מים בצבע טורקיז ובטמפרטורה נוחה של 37 מעלות.
לצד הבריכה מפל שוצף עם מים קרים, והטבלנים האמיצים יותר עוברים מזה לזה - ממים חמים לקרים ובחזרה. תענוג אמיתי, מומלץ בחום (ובעיקר בקור, כמו זה שהיה במרץ כשאנחנו ביקרנו שם). חצי שעה מפוזאר נמצאת העיירה אדסה (Edessa) – עיירה בגודל בינוני עם מבחר מסעדות גדול, ואטרקציה מרכזית של פארק מפלים גדול שנמצא ממש בלב העיר. הפארק כולל כמה מפלים שמתנקזים למפל אחד גדול, בתי קפה וטברנות.
מאדסה אפשר לחזור לסלוניקי בנסיעה נוחה שנמשכת פחות משעה. חובבי טבע ונופים יכולים להמשיך קצת דרומה – כאן השירותים לתיירים קצת פחות מפותחים, אבל האווירה אותנטית והתושבים מסבירי פנים. הנסיעה עוברת ליד אגם Djoran, שמחולק במרכזו בין יוון לרפובליקה של צפון מקדוניה. לפעמים אנחנו כל כך מרוכזים בסכסוכים ובאתגרים שלנו, עד שאין לנו מושג מה קורה במקומות לא מאוד רחוקים. מתברר שלפני 30 שנה מקדוניה התנתקה מיוגוסלביה והכריזה על עצמאותה, כשהיא משתמשת בסמלים יווניים מובהקים – ובעיקר השם שמגיע מאלכסנדר מוקדון, "אלכסנדר הגדול", מגדולי המנהיגים בעת העתיקה.
יוון דרשה מהמוקדונים שישנו את שם המדינה, ובין היתר מנעה את הצטרפותה לברית נאט"ו. הסכסוך הסתיים רשמית בשנת 2018, עם שינוי השם ל"רפובליקה של צפון מקדוניה", אבל האיבה והכעס עדיין ניכרים בשיחות עם תושבים בצד היווני של האגם. לאורך הגדה הצפונית מראות כמעט סוריאליסטיים של בתים ועצים שנמצאים ממש בתוך המים – תולדה של שאיבת יתר בשנות בצורת, בנייה ונטיעות בחלק שנחשב מיובש ואז חזרה של גשמים בכמויות גדולות.
ממשיכים מזרחה ומגיעים לאגם קרקיני (Kerkini), אחד היעדים הנחשקים בעולם לחובבי טבע ולצלמי ציפורים. באגם חיים או עוברים למעלה מ-300 זני ציפורים, אבל האטרקציה הגדולה היא מושבה של שקנאים דלמטיים. מדובר בשקנאי הגדול בעולם, שמוטת כנפיו מגיעה עד לאורך של שלושה מטרים. מין זה נמצא בסכנת הכחדה, וכמה מאות פרטים מגיעים לאגם קרקיני מדי חורף. ניתן לראות את השקנאים מהחוף או כשהם עפים ממעל (כמו גם פלמינגו וציפורים רבות נוספות), אבל אפשר להגיע בסירות עץ מיוחדות לקרבה גדולה יותר שמאפשרת מבט מקרוב מאוד בציפור הגדולה הזו – כמו גם הזדמנויות צילום פחות שגרתיות. אנחנו ישנים במלון משפחתי קטנטן באחד הכפרים על שפת האגם, ורוב האורחים האחרים הם ממש כמונו – חובבי וצלמי טבע מכל העולם שמגיעים לחזות בשקנאים לפני שהם נפרדים, ויחזרו רק בחורף הבא.
שעה וחצי מאגם קרקיני ואנחנו כבר בשדה התעופה בסלוניקי, מוכנים לטיסה חזרה לארץ. קשה להאמין שבמרחק כל כך קטן (שעתיים טיסה) מחכה עולם כל כך עשיר וכל כך נגיש. פגשנו מדינה ידידותית, אוהבת ישראלים, זולה מאוד ובעיקר יפה. יש כאן אזורים שלמים שלא ביקרנו בהם הפעם מפאת קוצר הזמן (צומרקה, זגוריה, פיליון ועוד) – אין ברירה, נצטרך לחזור.
