צפו: טיול יוצא דופן באיסלנד
(צילום: יריב כץ, עריכת וידיאו: עמרי צוינגל)
כפריק של סדרות סקנדינביות ושל עיצוב סקנדינבי, כשראיתי טיסת קונקשן זולה לאיסלנד לחגיגות סילבסטר 2023, לא התלבטתי ומיד קניתי. לאחר שגיליתי שיש באיסלנד שלוש שעות אור ביום בלבד בדצמבר-ינואר, החלטנו לדחות את הנסיעה לאפריל (בתוספת תשלום), שבו יש כבר 14 שעות אור ביום אבל עדיין אנחנו במרחק שנות אור מהמולת התיירים של שיא הקיץ.
באפריל הטמפרטורות באיסלנד נעות בין מינוס 1 לפלוס 7, ורוב הזמן יורד גשם. לכן ארזנו יותר מ-20 ק"ג של מעילים חמים, בגדים תרמיים וחליפות גשם. בדלפק הצ'ק אִין בנתב"ג וידאתי שעל המזוודה הוצמד התג הנכון - רייקיאוויק, אבל כשנחתנו גילינו שהמזוודות נשארו בפרנקפורט, שם היה הקונקשן.
"תקבלו את המזוודות בעוד שלושה ימים למלון שתהיו בו", אמרו לנו, ונתנו "ערכת הישרדות" - גופייה לבנה ענקית, לא תרמית, מברשת שיער משונה ודיאודורנט מיניאטורי. אחרי ביקורת הדרכונים הווירטואלית (אף אחד לא בודק דרכון בכניסה וביציאה מאיסלנד, כחלק מאמנת שנגן), גילינו, באחת בלילה, שגם נציג חברת ההשכרה כבר לא חיכה לנו עם האוטו. לפי הביטוי שאומר ש"לשבור רגל" בהתחלה זה סימן להצלחה בהמשך, הבנו שאנחנו בדרך לטיול פצצה.
היינו עם הבגדים שלגופנו בלבד, שמתאימים יותר לטיול בפריז מאשר לטרקים באיסלנד, ושלושה ימים טיילנו עם טרולי קטן וכיבסנו בערב בכיור את הגופיות התרמיות שהיו לגופנו, ושהתייבשו על הרדיאטור בפחות משעה. נראה לי שאאמץ את השיטה גם בעתיד (אני לא בטוח לגבי ענת).
ביומיום בארץ אני לא אוכל לפני 11 בבוקר. כאן בשמונה בבוקר הגישו במזנון של המלון דגים מעושנים וכבושים, שאילצו אותי לגייס מחשבה יצירתית: כיוון שלא הספקתי להזיז את השעון שלוש שעות אחורה לפי השעון המקומי, והוא הראה עדיין את השעה בארץ - 11:00, נפתרה הבעיה. אנחנו מתיישבים לאכול ופותחים את האפליקציה בעברית שהורדנו מחברת איסלנד אחרת, שממנה הזמנו את הטיול, כדי לראות את התוכנית, הוראות הניווט והאטרקציות המתוכננות.
לשמונת הימים שהקצבנו לטיול, כולל יומיים ברייקיאוויק (לא כולל יומיים של טיסות וקונקשן), קיבלנו תוכנית מפורטת לטיול במערב ובדרום איסלנד הכוללת את כל סוגי הנוף והאטרקציות העיקריים - שדות לבה, קרחונים, מפלים, פיורדים, חופי חול שחור ומרחצאות חמים. להקפה מלאה של האי בכביש הטבעת, כביש מס' 1, נדרשים כעשרה ימים בקיץ ויותר מ־20 ימים בחורף וזה יותר מהזמן שעמד לרשותנו. יש האומרים שחוויית הטיול באיסלנד אינה מלאה ללא ביקור גם במרכז האי, אולם לשם כך צריך רכב ייעודי שיכול לצלוח נהרות ושלג, וזה טיול למתקדמים. אנחנו פעם ראשונה, וגם רוצים לנהוג לבד.
טבילת אש
ביום הראשון מתוכנן מסלול נהיגה של 285 ק"מ בכביש מס' 1 מרייקיאוויק, שלחופו המערבי של האי, בכיוון צפון. הנוף בדרך פראי וקודר, כמו בסדרת הטלוויזיה "לכודים". הרי הגעש המושלגים, בתוך מדבר ארקטי מכוסה אפר וולקני בצבעים של אפור ושחור, עוצרים נשימה ביופיים. הדרך מתעקלת לאורך הפיורד ב-50 גוונים של אפור, ואין כמעט עצים, רק חוות מבודדות לאורך הדרך. אין שלטי פרסומת, אין גם שולי דרך, ובכל עצירה ספונטנית אנחנו חוסמים את הנתיב.
פונים ימינה מכביש הטבעת בדרך למפל גלימור (glymur). הטרק למפל אמור לארוך כארבע שעות. בבוץ ובגשם, לבושים בג'ינס ויוניקלו, אנחנו צועדים לצד מטיילים שמצוידים במכנסי טרק מבד גורטקס נושם, נעלי הרים ומעילי גשם צבעוניים. בשלב מסוים אנחנו מחליטים לקצר ולהסתפק בלראות את המפל מרחוק. המפל מרשים, בגובה 200 מטר, אבל כדי לראות את כל גובהו צריך להתקרב עד אליו. חזרנו לאוטו. מזל שיש חימום גם לכיסאות ולהגה.
ממשיכים בנהיגה, עוצרים כל חמש דקות לצלם. כשהזמנו את הטיול ביקשתי מחברת הטיולים להכניס למסלול בריכה חמה בכל יום. מגיעים לראשונה - בריכת הספא הטבעית קראומה (krauma). בכל המרחצאות באיסלנד אפשר לשכור בגדי ים, מגבות וחלוקים. ככל שבחוץ קר יותר (כ־3 מעלות בתחילת אפריל), הטבילה במים החמים מענגת יותר. הבריכות מחולקות לפי טמפרטורת המים - 38 מעלות, 40 מעלות, וגם בריכת 6 מעלות, שאליה נכנס בנונשלנטיות ילד איסלנדי כבן 10, טבל כמה רגעים מבלי להוציא הגה, לא כל שכן צרחת אימים, וחזר למים החמים.
החלטתי לנסות: לא עצרתי במדרגות למרות הכאב מהמים הקפואים, והמשכתי פנימה, שוקע עד צוואר. הקור הצורב מילט צרחה מפי וזינקתי מיד החוצה בריצה לבריכה החמה. שווה. אני שוקל להירשם לסדנה של טבילה במי קרח בשיטת וים הוף.
חוזרים לרייקיאוויק. לפי גוגל מפות, הדרך חזרה חוצה את מימי המפרץ, אבל אני לא רואה שום גשר באופק. כשהתקרבנו, הבחנו בכניסה למנהרה שנמשכת 7.5 ק"מ מתחת למים. אם היינו קוראים מראש היינו יודעים שהמנהרה, שבנייתה הסתיימה ב-2018, היא הכביש היחיד בתשלום באיסלנד, ויש לשלם מראש באינטרנט או לקבל קנס במייל. אני מחכה לקנס.
בימים הבאים נסענו כ-250 ק"מ כל יום, מתרחקים וחוזרים לכביש הטבעת, מדלגים בין מפלים, גייזרים, קרחונים, הרי געש, מישורי לבה שחורה, שדות מרעה צהובים, גשרים שחוצים נהרות, אגמים קפואים וכפרי דייגים. מי שמדמיין אסקימואים בסירות קאנו מתבלבל עם גרינלנד כנראה. אמנם לאיסלנדים רבים יש עיניים מלוכסנות כמו לביורק, אבל הם לא אסקימואים וגם לא גרים באיגלו, אלא בבתים בסגנון נורדי שבנויים מבטון, בדרך כלל עם גג שטוח, חלונות גדולים, וקווים מודרניים נקיים המתאימים יותר לירחוני עיצוב מאשר לכתבי עת אנתרופולוגיים. רוב קירות הבתים מצופים פח גלילי צבעוני, אבל נתקלנו גם בציפוי השפריץ המוכר. ואת הדגים לא תולים לייבוש ברוח, אלא מעבדים במפעלים מודרניים באזורי תעשייה.
בנסיעה דרומה הנוף משתנה, אבל הדרמה נשארת. האגמים וחלק מהנהרות עדיין קפואים. גושי קרח ענקיים צפים ונדחקים בעיקולי הנהרות הפחות קפואים. 6 מעלות, לא כל כך קר, מתאים ליוניקלו. המזוודות עם הציוד שרכשנו באלפי שקלים בדקטלון טרם הגיעו מפרנקפורט, ואנחנו ממשיכים ב"הישרדות" הפרטית שלנו באיסלנד.
השנה צופים כאן מספר שיא של תיירים בקיץ. את הקדימון אפשר להרגיש באתר הגייזר strokkur: החניון הענקי מלא, חנות המזכרות והמסעדה עמוסות. הגייזר עצמו מתחשב ככל האפשר בתורי התיירים, ומפריח לאוויר בפיצוץ מצחיק זרם קיטור כל שלוש דקות.
את היום השני סיימנו בטבילה בלגונה הסודית (secret lagoon) שבכפר פלודיר (fludir), שהיא לא כל כך סודית והייתה מלאה בתיירים. הצפיפות לא הפריעה, והתענגנו על המים החמים. אפשר לקבל מצופים ולצוף בעיניים עצומות. אפשר גם לנעוץ מבט בקבוצות התיירים השונות - אמריקאים ברובם, אבל גם הודים, סינים, בריטים וספרדים - ולהתפעל ממנעד הלאומים הרחב בבריכה הקטנה.
שלא ייקח אתכם גל
ביום השלישי אנחנו נוסעים לצוק דירהולאי (dyrholaey) והחוף השחור. בגוגל מאפס יש 6,895 תמונות של קשת הסלע (מערת חוף בצורת קשת) ושל הצוקים בדירהולאי, אבל אף אחת מהן לא מכינה אתכם לדבר האמיתי. הקשת עצומה, וצופים בה מפסגת המצוק שלרגלי המגדלור, שהשביל המקיף אותו נושק לתהום ורק גדר סמלית מפרידה בינינו לבין נפילה מגובה 120 מטרים. השמים והסלעים מלאים עופות ים מצווחים, ולמטה החול השחור. עברנו מסדרת טלוויזיה בלשית באיסלנד לסצנה דרמטית ב"משחקי הכס".
בצד השני של המצוק נמצא החוף השחור האייקוני, שנקרא reynisfjara. החול שחור נפרס לאורך קילומטרים, אבל רק בנקודה אחת יש כביש שמגיע קרוב לים לחוף מוסדר. בכניסה לחוף רמזור, שמתריע על מצב הים: אור ירוק - סכנה מועטה; צהוב - סכנה בינונית; אדום – גבוהה. הסכנה אינה למתרחצים, כי אסור בשום פנים להיכנס למים, אלא למטיילים על החוף, שעלולים להיסחף לים במפתיע על ידי גלי ענק. מומלץ לכל מי שמגיע לחוף שלא להפנות את הגב למים, להיות ערניים כל הזמן ולהישאר במרחק של כ-30 מטרים מקו המים.
למרות ששלד של מטוס צבאי ישן לא נשמע אטרקטיבי לישראלים כמונו, שרגילים לשרידי מלחמה בכל חורשה או תל, בכל זאת, תמונה שלו, מואר באורות הזוהר הצפוני, שתדירותם גבוהה בעיקר בחורף, כבשה את ליבי והחלטנו לעצור בסולהימסנדור (Sólheimasandur), באטרקציה שהוגדרה דרמטית ויפה במיוחד: שברי מטוס די-סי 3, שנחת נחיתת אונס על חוף הים ב-1973 לאחר שנגמר לו הדלק.
במקום יש חניון מסודר, וביציאה ממנו אוטובוס 4X4 שמציע הסעה עד למטוס. חלפנו בהליכה קלילה ובלגלוג מתנשא על פני מפעיל האוטובוס המשועמם, והוא אפילו לא ניסה לעניין אותנו בשירותיו. מבט לכיוון הים חשף שביל ישר שחוצה מישור עצום של חול שחור, שעליו צועדים בטורים ארוכים עשרות אנשים בשני הכיוונים, כמו שורות של נמלים עמלניות. יצאנו לעבר השביל. לאט-לאט תוך כדי הצעידה החל חשש קל מקנן בלבי כשעדיין לא ראינו את שלד המטוס באופק. אחרי כשעה של צעידה נמרצת, כשגשם מתחיל לרדת (אנחנו עם ג'ינס ויוניקלו, רק מזכיר), המרץ התחיל להישחק וגם המורל. בשלב הזה עניין אותנו רק דבר אחד: לא לפספס את האוטובוס חזרה לחניון, שנוסע פעם בשעה ולא פעם אין בו מקום לכולם. הספקנו להגיע עד למרחק 100 מטרים מהמטוס. זה הספיק כדי להתרשם מהמראה הסוריאליסטי, של שברי מטוס לבנים באמצע מדבר חול שחור על רקע האוקיינוס.
זינקנו לאוטובוס. מחיר הכרטיס: 4,000 קרונות. אלו היו 100 השקלים הכי מוצדקים ששילמתי בחיי. אל תחמיצו את האטרקציה.
בערב חיכו לנו המזוודות במלון. עכשיו אפשר לצאת לפעילות אקסטרימית אמיתית.
לטפס עם גרזן
11% משטחה של איסלנד הם קרחונים, וסולהיימיוקול (solheimajokull glacier) הוא הרביעי בגודלו. קשה מאוד לבטא את השמות האיסלנדיים, והמדריך הספרדי שלנו באטרקציה, המכונה "הליכה על קרחון", ממליץ לבטא את שם הקרחון "so I ate my yogurt". אורכו של הקרחון 8 ק"מ ורוחבו מעל 2 ק"מ, והוא נראה כגוש קרח בוהק. רק כשמתקרבים מבחינים בשכבות השחורות שבתוך הקרח, שנוצרו מהתפרצויות געשיות לאורך השנים, וכשמתקרבים עוד קצת מבחינים במטיילים חובשי קסדות שצועדים עליו בטורים מסודרים.
פעילות הטיפוס "האתגרית" על הקרחון היא דווקא קלילה, דרך מדרגות חצובות בקרח. את מעילי הגשם השארנו באוטו לטובת מעילי טיפוס ומגפי הליכה עם קרמפונים שקיבלנו במקום, בנוסף לגרזן קרח כאילו היינו במשלחת לאוורסט. אין אפשרות לטייל לבד על הקרחון, בגלל סכנת נפילה לסדקים ולבורות עמוקים בקרח. גרזן הקרח טוב בעיקר לתמונות או כדי להישען עליו כשלוגמים מים ישירות מהקרחון הנמס, כמו שהדגים המדריך שלנו, ומיד עבר בינינו וצילם כל אחד בפעולה.
מצידו השני של הקרחון, עשר דקות נסיעה, נמצא אגם fjallsarlon, שהזמנו בו שיט. למרות שהאגם היה קפוא, מפעילי האטרקציה שברו מבעוד מועד שביל בקרח שאיפשר שיט קצר. כדי למשוך זמן ולהצדיק את המחיר, המדריך הפולני משיט אותנו ממש לאט ולא מפסיק לדבר לשנייה. בסוף גם קיבלנו הנחה במחיר. גם כאן הולבשנו במעילי ימאים ובחגורות הצלה שמצטלמים נהדר. המדריכים, הנהגים, השייטים ויתר העובדים הם פולנים, יוונים ואחרים, רק לא מהזן הנדיר באיסלנד — איסלנדים.
ביום החמישי נסענו דרומה לטיול בחצי האי רייקאנס ובטבעת הזהב, שנמצאים קרוב לרייקיאוויק, והם יפים אבל נחסוך כאן את התיאור שלהם, כי הם עוד מאותו הדבר. ביום השישי חזרנו צפונה לכיוון העמק המעשן (Reykjadalur): טרק קצר למעיין של מים רותחים המתערבבים עם מי נחל קפואים למיקס בטמפרטורה המאפשרת רחצה נעימה באמצע הטבע הפראי. לפני שהגענו זה נחשב בעינינו אחת מגולות הכותרת של הטיול. אבל כבר ביציאה מהאוטו הכתה בפנינו רוח חזקה ועצומה, שהמשיכה והתחזקה עם כל מטר שצעדנו בעלייה, עד שהרגשנו שאי-אפשר להתקדם יותר, וכמעט התעופפנו בחזרה לאוטו. בערב התברר מהדיווחים בתקשורת, ששדה התעופה הבינלאומי בקפלאביק, לא רחוק משם, נסגר בגלל הרוח, ועשרות טיסות בוטלו.
חזרה לרייקיאוויק. העיר קומפקטית, נעימה וידידותית, עם כמה אטרקציות ארכיטקטוניות ובראשן כנסיית הדלגרים שנראית כמו מעבורת חלל על כן שיגור. הגענו אליה בבוקר חג הפסחא. משפחות המתינו במבואה ובגן המשחקים הצמוד תוך התעלמות מהגשם המטפטף. ככה זה כשאתה "מחכה לקיץ מאז 1926" – מלות הסלוגן של מותג ביגוד חורף מקומי. אחרי הכנסייה המשכנו כמובן לקניות (מזל שכשחזרנו לארץ עוד ירד גשם והספקנו ללבוש את המעילים המהממים לפני בוא החמסין).
בערב האחרון בילינו ב-sky lagoon שברייקיאוויק - בריכה בסגנון אינפיניטי על שפת הים. אפשר לרכוש כרטיסים לבריכה בלבד, או לבריכה בתוספת כניסה לריטואל שבעת הצעדים - שכולל סאונה יבשה, מעבר דרך שפריצים קרים לחדר אדים, ומלח למריחה על הגוף. כרטיס לריטואל המלא כולל גם משקה ראשון בבר, שחבוי בתוך מערה קטנה במרכז הבריכה. בדלפק הקבלה מזהירים מראש: כל אחד יכול להזמין עד שלושה משקאות. הם לא רוצים שם שיכורים. המים בבריכה הקרה הם בטמפרטורה של 12 מעלות. טבלתי שלוש פעמים. קטן עליי.
