מיד אחרי הנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי של בוקרשט על שם הנרי קואנדה, עלינו על הרכב ושמנו פעמינו צפון-מערבה לכיוון העיר סיביו. נסענו דרך מרחבים שנפתחו עוד ועוד, חושפים שדות וגבעות נמוכות. הדבר הראשון שמשך את העין היו עצים לבנים שופעים שנפגוש לכל אורך הנסיעה – פריחה אביבית יפהפייה של דובדבנים ושזיפים. כך התחיל מסע הצילום לאזור הכפרי והחבוי של רומניה.
כשהדרך החלה להתפתל לאורך נהר האולט, הרעב התעורר. טיילים מנוסים יודעים שהדבר הטוב לעשות הוא לשאול את הנהג איפה הוא אוהב לאכול. קלאודיו שמח לכוון אותנו אל פונדק נהגי משאיות שוקק, ותוך דקות זכינו להתענג בפעם הראשונה, ובהחלט לא האחרונה, על הקבב הרומני המפורסם ועל הממליגה המפורסמת לא פחות.
סיור רגלי בעיר העתיקה, המנומנמת אך הקסומה, של סיביו הכניס אותנו ישר לעניינים – סמטאות מתפתלות, כיכרות נדיבות, ושוק דוכנים פוטוגני שהרחיב לנו את הלב עם דבש לבן מושלם. שמחים וטובי לב, כשתמונות מוצלחות ראשונות כבר בכרטיסי הצילום - יצאנו מהעיר מזרחה, למפגש מרתק, הכי בלאדי, עם משפחה צוענית ססגונית שבה לכל הגברים קוראים אמיל. אחרי שתיעדנו אותם אוספים תפוחי אדמה בחלקת האדמה הקטנה, ועובדים בריקוע כלי נחושת, נענינו בשמחה להזמנה להיכנס לבית האולטרה-צבעוני להרמת כוסית צוויקה, ליקר שזיפים, שחיממה אותנו ברגע.
בערב הגענו לעיר קלוז'-נאפוקה שבצפון מערב רומניה. מוקדם בבוקר יצאנו לחקור את העיר העתיקה, משלבים צילומים אורבניים, השתקפויות, וסצינה בלתי נשכחת של מוכרת נרקיסים עם לקוח מזדמן. משם דילגנו למערב העיר, לשוק פשפשים מטורלל שפתוח רק בימי שבת ובו מצאנו הכל, ממחט ועד משאית קטנה. כצלם ותיק אתה יודע שאתה במקום הנכון כשהמקומיים מסתכלים עליך במבט של, "מה יש לך לחפש פה?". בשפת הסימנים תקשרנו עם מוכרים ועוברי אורח ססגוניים שהזכירו דמויות מסרטים והתמסרו ברצון למצלמה. עם סיום הביקור בשוק יצאנו למרחב הכפרי המרהיב בדרך צפונה, וכמו שאנחנו אוהבים במיוחד – לשפע מפגשים אקראיים על הדרך עם צוענים, רועי צאן, וכרכרות סוסים של פעם.
באחת העיירות המנומנמות עצרנו לטעום סברינה ועוגת שכבות, במה שנראה כמו סניף קפולסקי המקומי. הדרך התפתלה במעלה ההר, כשהטמפרטורה צונחת במהירות והשלג מתחיל להיערם על הכביש, עד ש... נתקענו. הגברים-גברים נתנו יד והמיניבוס חולץ בזמן שהבנות עומדות בצד ומתעדות (לא פחות חשוב).
מעקף של שעה וחצי הביא אותנו לעיר סיגט שעל גבול אוקראינה. קשה לדמיין שקילומטרים ספורים מהמקום הכה-פסטורלי הזה מתחוללת לחימה, אך מי כמונו, ישראלים, מורגלים בחיים בלב דיסוננס שכזה. סיגט, עיר בחבל מרמורש, אולי פחות מוכרת לתייר הישראלי, אך יש לה ייחוס יהודי מובהק – לפני מלחמת העולם השנייה כמעט 40% מתושביה היו יהודים. הבולט ביניהם, אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, שנולד בעיר. בית ילדותו הוסב למוזיאון על חייו ומורשתו ועל יהדות מרמורש בכלל.
סגרנו את היום עם ארוחת ערב רועשת במיוחד, עם קבוצת מקומיים שחגגו יומולדת. וזהו, אחרי כמה כוסות צוויקה שזיפים - אני לא וכר יותר כלום.
למרות שכבר היינו בעיצומו של חודש אפריל, מזג האוויר בסיגט היה קר משמעותית מהאביב שלו ציפינו. עם טמפרטורות נמוכות וזרזיף בלתי פוסק, נסענו לבית הקברות המיוחד בספאנצה שהיה מרתק וגם קורע מצחוק, לא נעים להודות. הסיפור הוא שלפני עשרות שנים בחור מקומי החליט שאין צורך לקחת את המוות יותר מדי ברצינות, ופתח במסורת של שילוב ציורים וקישוטים על המצבות. חלק מהציורים מתארים את סיבת המוות - תאונה, שתיה מופרזת, ואפילו מכת ברק, וחלק אחר מספר על הנפטר ומקצועו בחיים. הגדיל לעשות אחד שכתב: "פה קבורה חמותי היקרה. אם היא היתה חיה עוד שלושה ימים, כנראה שאני פה במקומה. בבקשה אל תרעישו, כדי שלא תעירו אותה".
לאחר מכן שינינו אווירה בביקור מרגש בבית העלמין היהודי, הממוקם לא רחוק משם, שבו נקברו למנוחת עולמים קרובי המשפחה של אחת הצלמות. המקום נראה כמו סט מסרט על תחילת המאה שעברה, עם צריפים מטים ליפול, בין עצים עירומים, ומצבות עקומות המכוסות בעשבים יבשים, עליהן חרוטים בכתב ישן פרטי הנפטרים.
בשעות הצהריים עצרנו לסדנת הכנת ממליגה טריה ומפנקת עם אילונה הנהדרת שהכירה לנו את אחורי הקלעים של חווה רומנית, עם מעשנה גדושה בנקניקיות, ומטבח חיצוני שבו מכינים תבשילים לא כשרים-בעליל, מאפים, ושרי שעושה נעים נעים בלב. עם בטן מלאה ושיר בלב, המשכנו לביקור במנזר מרשים ליד בארסאנה Bârsana, שהמבנים שלו עשויים מעץ בלבד, וסיכמנו את היום עם צילומים בכפרי האזור היפהפיים, שכמו קפאו בזמן לפני עשרות שנים, ומפגשים ספונטנים עם מקומיים שפתחו לנו את ביתם ואת ליבם.
ביום החמישי למסע קמנו למזג אוויר בהיר וצלול עם טמרטורה של אפס מעלות, ויצאנו לדרך המרהיבה שבין סיגט לסיגישוארה. הדרך התפתלה במעלה מעבר הרים מושלג ופוטוגני, מעברו נפתחו עמקים ירוקים-חומים אינסופיים. גולת הכותרת של הבוקר הייתה עצירה במשק משפחתי שיושב ממש על גדת הנחל. אבות המשפחה השכילו להטות פלג מהנהר הקרוב, ולהשתמש במים באמצעות מערכת חכמה של מחסומים, גלגלים ומיכל אגירה לצרכים מגוונים - טחינת גרגירי תירס לקמח, הפעלת מכונות לטיפול בצמר כבשים, והשיא - "מכונת כביסה" עתיקה שבה שוטפים המקומיים את המחצלות והשטיחים שהביאו מהבית. לשמחתנו הרבה, כנראה באווירת חג הפסח, זוג חביב הגיע כדי לבצע את התהליך המלא.
תובנת ביניים - אחרי כמה כוסיות פאלינקה, על 50% האלכוהול שלה, התרנגולים בחצר נראים ענקיים במיוחד.
לסיגישוארה היפהפייה הגענו לקראת ערב ומיד טיפסנו לעיר העתיקה, לסיבוב בסמטאות וצילומי אור-צל, חזיתות יפהפיות, ועצי דובדבן שפורחים במלוא עוצמתם, עד אשר השמש שקעה.
שמיים בהירים קיבלו אותנו למחרת בסיגישוארה, ומיד יצאנו בכביש המתפתל דרום-מזרחה לכיוון ברשוב. את הבוקר הקדשנו לביקור מרתק בבתי צוענים בכפרים הפזורים לאורך הדרך. המראות של הדלות והחיים הכה-בסיסיים, אינם פשוטים, אבל מצטלמים טוב. בתים שנצבעו בצבעים עזים מבפנים ומבחוץ, וחצרות תוססות, בהן חיים בשלווה הרמונית חזירים, סוסים ותרנגולות, הזכירו סטים מסרטים של אמיר קוסטוריצה. נסיעה מפנקת בכרכרות עץ סיימה את הביקור שלנו במקום.
ירדנו לכביש צדדי מפותל, החוצה שדות ויערות, מתוך הבנה שזו תהיה דרך מעניינת יותר מהכביש המהיר. לא חלף זמן רב, ומעבר לסיבוב הופיעו עגלון זקן ובנו, שהיו בדרך לאיסוף עצים ביער, ודיגמנו לנו סצינת Off Road מושלמת. עם התיאבון שנפתח, עצרנו לארוחה נהדרת בחווה לגידול פורלים, ומשם לברשוב התוססת, לסיור אורבני אחרון.
ביום השביעי והאחרון למסע נסענו מברשוב לבראן הסמוכה לתצפית על טירת "דרקולה". הקשבנו להמלצות, והסתפקנו בצילומים של הטירה מבחוץ. את הזמן שנותר, העדפנו להשקיע בהליכה פסטורלית בדרך הראשית של הכפר סימון ששוכן בעמק צר בין ההרים, ובביקור בשוק מקומי, צבעוני ואטרקטיבי.
אחרי עצירה אחרונה במעבר ההרים המושלג Paraul Rece, הדרך לשדה התעופה של בוקרשט, ומשם בטיסה קצרה הביתה, זרמה בנעימים.
רפי קורן הוא מורה לצילום בעל ניסיון רב בהדרכת קורסים, הרצאות וסדנאות בארץ ובעולם. אתם מזומנים לבקר באתר האינטרנט שלו ולעקוב אחריו בפייסבוק ובאינסטגרם.
