5 צפייה בגלריה
הבינה מה הקשר בין גלות בבל לשביל החומוס. נוגה ספיר בהודו בפעם השנייה
(צילום: נוגה ספיר)
השנה היא 1993. אני משוחררת טרייה מצה"ל, מגשימה חלום וטסה להודו. במהלך 12 שעות טיסת הקונקשן עם אל על דרך איטליה, אני אוספת המלצות מישראלים על גסטהאוסים ומסעדות. בשיחת הטלפון הראשונה להורים, שעלתה כמחיר הטיסה ונערכה בצעקות בשל קשיי קליטה, אני מודיעה להם שהם יכולים להיות רגועים. אני מוקפת בישראלים, אוכלת חומוס טוב, גם פלאפל ואפילו שקשוקה. ההודים מסבירי פנים, חלקם מדברים עברית ואפילו לשיריו של שלמה ארצי נותנים פה כבוד. בבר המקומי בגואה יושבים קבוצות אמריקאים, אוסטרלים ויפנים, אבל ההודים מאשרים שהישראלים הכי בולטים בנוכחותם.
25 שנה אחרי ושש שעות אחרי שלקחתי כדור שינה, אני נוחתת בדלהי. הפעם אני מגיעה מצוידת מראש עם מפת "שביל החומוס" ועצות אונליין למכביר מקבוצות הפייסבוק של ישראלים המטיילים בהודו, המשמשות בין היתר למציאת כפכפים, תיקים ומטיילים אבודים. "שביל החומוס" של הודו מסייע לנחיתה רכה למטיילים מתחילים, שם הם רואים שלטים בעברית, גסטהאוסים של ישראלים והודים שמדברים עברית. גם באוכל המוגש להם אפשר להרגיש בבית.
גם עכשיו כמו אז, אני משתוקקת להכיר תרבות אחרת, לטעום מאכלים אחרים, לשמוע שפה זרה ובעיקר לברוח. לברוח מהצרות במדינה, מהמשפחה, מהחברים ובאופן כללי מהישראלים, להרגיש חופש אמיתי. מסתבר שכמוני, רוב המטיילים הישראלים, ביניהם תרמילאי "הטיול הגדול" אחר צבא ומטיילים לתקופה קצרה, מבקשים להשתחרר מאותם מעגלים. מחקר שפרסמה שמחאי בספר "השביל הזה מתחיל מכאן", מעיד כי הציפייה מה"מסע" בהודו כוללת הפרה של הרגלים ישנים, בחינה מחודשת של הקריטריונים החברתיים המקובלים, הכרת "האחר" ותרבותו ובעיקר התנתקות מהמוכר.
אולם מחקרים לחוד ומציאות לחוד. כעשרים וארבע מובלעות ישראליות שקיבלו את הכינוי "שביל החומוס" פרוסות ברחבי הודו, מאוכלסות בתושבים ישראלים שהפכו את הודו למקום מושבם הקבוע ובמטיילים ישראלים שעוברים ושבים ביניהן. ניכר כי עברית הפכה לשפה הראשונה של המקומיים, החומוס, הפלאפל והשקשוקה למאכלים הלאומיים; ותיירים שמעולם לא ביקרו בישראל עלולים לטעות שפסח ואפילו המימונה הם חגים לאומיים של ילידי המקום. בניגוד ללאומים אחרים שנוהגים לטייל יחד בקבוצות קטנות, מתגודדים הישראלים במקום אחד ומגשימים את אמרת הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".
זה לא במקרה. החברה הישראלית היא חברת מהגרים, וככל חברת מהגרים יצרה אתוס של התיישבות וכיבוש הספר ששורשיו הם בתרבות היחד. ה"חברה ישראלית" מתאפיינת כחברה קולקטיביסטית, צפופה ומשפחתית. זה לא חדש, ואת המאפיינים הללו אפשר למצוא כבר בקהילות היהודיות בגלות. הקהילה היא התארגנות מקומית של הציבור היהודי האופיינית לעם ישראל עוד מימי הבית השני שאפשרה את המשך קיומם של חיים יהודים בכל ארצות הגולה.
הזהות הקולקטיבית היהודית-דתית התקיימה הודות להקמת שכונות מיוחדות של יהודים אשר כונו "גטאות", שהעניקו להם תחושת שייכות, הגנה ובטחון בין זרים. שימוש דומה במילה "גטו" עושה הפסיכולוג נחי אלון, במאמרה של שפרן כשהוא מתאר את חיי התרמילאים הישראלים בהודו ובמזרח הרחוק בכלל. הוא מצביע על כך שהם מתאכסנים באותן אכסניות, אוכלים באותן מסעדות, אינם מתקשרים כמעט עם איש זולתם ונוהגים לחגוג את חגי ישראל וערבי שבת יחדיו ברשת בתי חב"ד, שמונה כיום כעשרים שלוחות בהודו.
נראה כי הישראלים ממשיכים לשאת בתוכם את הזר הנודד מתוך היותם שייכים לעם של מהגרים. דפוסי הישרדות קדומים של חיי קהילה שמושרשים בעם היהודי כתוצאה מאלפיים שנות גלות אינם משתנים גם אחרי שניים או שלושה דורות של "חילוניות". הם מתעוררים בנו כשאנו מגיעים למקום זר וגורמים לנו לשחזר דפוסי התנהגות הישרדותיים. יש שיאמרו שהדבר נובע מזיכרון קולקטיבי משותף, וגם מזיכרון גנטי משותף, כפי שהתגלה במחקר שנעשה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ניו יורק.
ובינתיים בזמן שבני "האומה הישראלית השואפת להבליע את עצמה בגופות אחרים וביחד עם זה להישאר בריה בפני עצמה", כדבריו של ביאליק, ממשיכים הישראלים לאכלס את המובלעות בהודו. ובעוד ישראלי אחד יוצא ואחר בא, "רצה" בהודו בדיחה ותיקה שקשורה באומתנו העתיקה. הודי ניגש לבחור ישראלי בהודו ושואל: "תגיד כמה אתם"? עונה לו הישראלי: "שמונה מיליון", משיב ההודי: "ובישראל?".
ובנימה אופטימית זאת, נותר רק לקוות לעוד שנים רבות ששני הצדדים ימשיכו לצחוק.
נוגה ספיר היא סטודנטית לתואר שני בלימודי תרבות בספיר ומנהלת סל תרבות עירוני בת ים.
