"לעמוד לצד נופים ולחייך לא הייתה אופציה. רציתי לתפוס את התחושה הזאת, את הקונטרסט החד בין האושר של להיות תייר, בערים ובטבע הפתוח, לבין הכאב של המציאות מסביב ותחושת הכליאות של רבים. האירוניה, ההומור והקושי התערבבו. הגוף התחיל לפעול. הטלתי את גופי דומם במקומות ההיסטוריים, נזרקתי על סלעים מול נופים עוצרי נשימה, טמנתי ראשי בחול וצילמתי. עם חצובה קטנה גמישה ושלט בלוטות' ניסיתי לצלם תיירות בזמן קורונה".
כך, בשיחה עם ynet, הסבירה הדס נוימן את הלך הרוח שהוביל אותה לצלם את עצמה בסדרת תמונות יוצאת דופן, כשהיא מוטלת על הקרקע במקומות שונים באירופה.
נוימן, קולנוענית ואמנית ישראלית בת 35 שמתגוררת באמסטרדם, יצאה בחודש שעבר יחד עם שני חברים ושני כלבים לרוד טריפ באירופה. במשך שבועיים וחצי הסתובבה החבורה באתרי תיירות שונים, שבשל מגפת הקורונה האווירה בהם הייתה הפעם שונה לגמרי.
"בתוך כל הכאוס החלטתי להיות תיירת בזמן קורונה", סיפרה נוימן. "בנסיעה ברכב ברחבי אירופה שיחקנו משחק שנקרא: 'באילו גבולות ייתנו לנו להיכנס?'. בקרואטיה ובמונטנגרו נתנו. באיטליה לא. במקומות שכן נתנו לנו להיכנס הייתה תחושה מוזרה של ריק".
נוימן המשיכה וסיפרה: "גם המקומות המתוירים ביותר, כמו למשל דוברובניק בקרואטיה שהפכה בשנים האחרונות למוקד עלייה לרגל של מעריצי סדרת 'משחקי הכס', היו כמעט ריקים והרגישו מנותקים. אנשים המשיכו להצטלם כתיירים מחויכים, ובין לבין עטו מסכות על חיוכים ונכנסו לחנויות המזכרות. זה הצחיק אותי, זה העציב אותי וביחד עם הפיד שלי, המתפוצץ בתמונות מההפגנות מהארץ, הכול נראה משוגע לחלוטין - אז עשיתי מה שאני תמיד עושה במצבים כאלו והתחלתי לצלם".
במהלך הטיול ביקרו נוימן וחבריה בקרואטיה ובמונטנגרו. הם ניסו להיכנס לאיטליה במעבורת מקרואטיה, אך לא נתנו להם לעלות על המעבורת, אז הם עשו אחורה פנה לקרואטיה, ומשם נסעו לסלובניה, לאוסטריה, לשווייץ ולגרמניה, התחנה האחרונה לפני החזרה הביתה לאמסטרדם.
איך אנשים מגיבים לתמונות?
"לרוב, ולשמחתי, אנשים מגיבים במין צחוק שמופתע מעצמו, ואני אסביר: כשאני ניגשת להראות את התמונות אני רואה את הצופה העתידי כבר מכין את ההנהון האדיש של 'אה, יופי, אני הולך/כת לראות אותך ליד נוף בהרי קרואטיה ולהעמיד פנים שאכפת לי', אך ברגע אחד הם מוצאים עצמם מופתעים כשהם צוחקים מהתמונות. זה חשוב לי לקבל את התגובה הראשונית של צחוק, מכיוון שיש בה משהו טבעי ומשחרר, ואחר כך אפשר לעבור לעוד רבדים אם רוצים".
ומה לגבי עוברי האורח במקומות שבהם הצטלמת?
"לרוב הם התבוננו בתמיהה או שבכלל לא שמו לב שאני מצלמת, מכיוון שהיינו רק אני והמצלמה. בזכות השימוש בחצובה גמישה יכולתי לתלות את המצלמה בכל מיני מקומות".
חשבו שקרה לך משהו באמת?
לא ניגשו לבדוק אם באמת מתּי, למשל כששכבתי כמה זמן על הרצפה, אבל בסדר, אני מבינה, קורונה וזה. היו לעיתים סיטואציות קטנות ומקסימות, ששברו איזו רצינות שמתלווה לעוברי אורח רגעיים. התמונה עם האישה המבוגרת למשל: היא מוכרת שהגיעה להקים את הדוכן שלה ליד, היא לא ידעה מילה באנגלית וניסתה להבין מה אני עושה. הסברתי לה עם הידיים והגוף, וכשהבינה פרצה בצחוק והסכימה שאצלם אותה בתוך הפריים".
נוימן, שעושה בימים אלה רזידנסי ולומדת לתואר שני בקולנוע, עובדת עכשיו גם על הפיצ'ר העלילתי הראשון שלה בהפקת פירמה פילמס (שעבורו קיבלה מענק פיתוח מקרן רבינוביץ' לקולנוע). בלימודי התואר השני שלה היא עוסקת במפגש שבין תנועה לנרטיב קולנועי. כך גם בתמונות שהיא צילמה, היא מסבירה, היא מפרקת את האימג'ים התיירותיים השחוקים ומנסה לבנות אותם מחדש, תוך משחק עם תנועה והעמדה מחדש של הגוף. בהמשך היא מתכננת לרכז את התמונות לתערוכה שתעסוק בתיעוד ובהגדרה מחדש של תנועה וסיטואציות במרחב.
"התמונות מתכתבות עם תמונות תיירות מוכרות, ומשתעשעות בתפקיד של גוף התייר/ת בתוכן. הגוף הנשי מוטל, זרוק, מושם ברקעים ההיסטוריים ובנופים הטבעיים, מבקש לתפוס מקום לעצמו, להשתלב ולבלוט בו-זמנית. הגוף משמש כגבול בין פיקציה למציאות, ומטייל בין שתי האסתטיקות הללו. ההתנגשות הזאת היא מה שמעניין אותי. יצירת סיטואציה לא צפויה, אקראית שתשתלב בהעמדה מבוימת, מתוכננת מראש, שתעזור לשאול שאלות על אודות הקשר בין המרחב לגוף הנשי שלי. העיסוק בג'סטות גופניות, נשיות הוא ניסיון לייצר הגדרה של מקום באמצעות הגוף הנשי".
זו לא הפעם הראשונה שנוימן בוחנת את תנועות היומיום ונותנת להן משמעות חדשה. בסרטה הקצר "תוכיחי", בתמיכת קרן גשר, קרן ירושלים ועמותת הכוריאוגרפים, נוימן הפכה את תנועות היומיום של שוק מחנה יהודה בירושלים לריקוד, כפי שניתן לראות בסרטון:
ליצירות נוספות באתר האינטרנט של הדס - הקליקו