אחת ההחלטות הראשונות שעשיתי בתום השירות הצבאי שלי הייתה ההחלטה לעזוב הכול ולהגשים את חלום הילדות שלי - לצאת למסע מסביב לעולם במטרה לפגוש אנשים ושבטים נידחים בקצוות תבל. ההחלטה הזאת הובילה אותי בסופו של דבר לקריירה הנוכחית שלי כצלם תרבויות ומדריך טיולים בכמה מהמקומות המבודדים ביותר בעולם - מיערות הגשם של האמזונס באקוודור ועד להרי האלטאי המושלגים של מערב מונגוליה.
לכל הכתבות של מדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
אחד הדברים האהובים עליי כמדריך טיולים ובמיוחד כצלם דוקומנטרי/תרבויות היא האפשרות להכיר, לצלם וללמוד על החוויה האנושית ממפגשים עם בני אדם שונים, בעלי אורח חיים יוצא דופן, המתגוררים הרחק מן העולם המערבי, שעיצב אותי ואת חלקם הגדול של המטיילים שמצטרפים אליי במסעות שונים ומשונים. בדיוק מהסיבה הזאת בחרתי לבלות מספר חודשים בהרי ההימלאיה, במטרה לחקור חלקים מהרמה הטיבטית.
מבחינתי טיבט תמיד הייתה יעד חלומי - שטח הררי צחיח מוקף פסגות מושלגות, מקדשים עתיקים, בעלי חיים נדירים ושילוב יוצא דופן של זהויות אתניות ודתיות שונות שהיוו מקור השראה לכל כך הרבה ספרים, סרטים ואומנויות מסביב לעולם. אבל כחלק משלב התכנון של המסע שלי, בדיוק כמו כל מטייל אחר המעוניין להגיע אל הרמה הטיבטית, נתקלתי באתגר ייחודי - איך אפשר להגיע אל מדינה שכבר לא קיימת?
ב-1950 ממשלת סין הקומוניסטית, בעזרת כוח צבאי ופוליטי, סיפחה לשטחה את רוב ממלכת טיבט של אותה תקופה, ולכן רוב המטיילים המנסים להגיע אל הרמה הטיבטית נאלצים לעשות זאת דרך סין. אבל ישנן דרכים אחרות להגיע אל הרמה הטיבטית ולהכיר את יושביה - דרכים אשר לדעתי הצנועה, מאפשרות להכיר את טיבט עם מעט מאוד השפעה פוליטית, חברתית וכלכלית של השלטון הסיני נוכחי. למרות אותו סיפוח צבאי שהתרחש ב-1950, רסיסים של ממלכת טיבט (אשר לא סופחו על ידי ממשלת סין) התמזגו לשטחיהן של מדינות שונות באסיה, כגון הודו, נפאל, בהוטן ופקיסטן. כיום, מדינות אלה מאפשרות גישה לאותם חלקים של הרמה בצורה יוצאת דופן, עבור הרפתקנים ומטיילים המחפשים חוויה יותר פתוחה וכנה של התרבות הטיבטית.
כמדריך טיולים, ובמיוחד כצלם תרבויות, אני תמיד מעדיף לבקר באותם רסיסים קסומים דרך צפון הודו - זאת מכיוון שהדרך הזאת מובילה להרבה יותר גיוון תרבותי וגיאוגרפי מדרכים אחרות. אני אשמח לחלוק איתכם חלק מאחד הביקורים האהובים עליי ביותר באזור הזה; בשנת 2019 הדרכתי מסע אל הרמה הטיבטית ואל צפון הודו עם קבוצה קטנה של צלמים וחובבי צילום ישראלים, מטעם חברת Wild Travel. לאחר טיסה קצרה מדלהי נחתנו בעיר לה, בירת מחוז לאדאק - אחד המחוזות הצפוניים ביותר בהודו, אשר חלק ניכר משטחו הוא אחד מאותם רסיסים קסומים של ממלכת טיבט העתיקה.
זה לא דבר פשוט לגוף לנחות ולהסתגל לעיר לה, הנמצאת בגובה של כ-4,000 מטרים מעל לגובה פני הים. לכן בילינו את היום הראשון שלנו עם מעט מאוד פעילות, זאת במטרה לאפשר לעצמנו להתאקלם לגובה הרב ולחוסר החמצן באוויר (וכמובן לאפשר לקיבוצניקים בינינו לנסות להתרגל לאכול אוכל הודי חריף). אבל לפחות כבר מחלון המלון שלנו היה אפשר לראות את פסגות הרי ההימלאיה המושלגות, וסדרה של מנזרים עתיקים ולבנים מנצנצים באופק.
ביום המחרת קמנו מוקדם, הרבה לפני שאפילו קרני השמש התחילו להציץ מעבר לפסגות ההרים. היעד שלנו היה מיוחד במינו, עמק נסתר הנמצא בגבולות מחוז לאדאק ומדינת פקיסטן. רצינו להגיע אל מקום הנקרא "עמק הארי". מדובר בעמק מרוחק, שבו מטיילים שמוכנים לעבור את הדרך ההררית יוכלו לבקר בסדרה של כפרים מבודדים, המאוכלסים על ידי זהויות אתניות אשר לא ניתן לפגוש בשום מקום אחר בעולם.
אף שמדובר בריכוז של מספר זהויות אתניות שונות, המקומיים העניקו להם את השם "השבטים הארים". זאת, לאור העובדה שחלק גדול מהם הם בעלי חזות אתנית דומה לעמים ים-תיכוניים, ערביים ואירופיים. ישנם כמה אנתרופולוגים שמשערים שקיים קשר בין אותם "שבטי ארים" לזהויות שונות שליוו את מסע האגדי של אלכסנדר מוקדון אל הודו, ומסיבות שונות בחרו להישאר באזורים האלה.
במהלך השעה הראשונה נסענו לאורך דרך אספלט פשוטה. הכביש הוביל אותנו כלפי מטה, כמעט 2,000 מטרים נמוך יותר מתחילת המסע שלנו בעיר לה. הרכבים שלנו פנו אל דרך עפר פשוטה יותר, ולאורכה ליווה אותנו נהר קרחונים בצבע טורקיז עז. לאורך אותו שביל עפר עצרנו במגוון של כפרים קטנים שהוקמו לאורך אותה דרך צבאית ובמסעדות קטנות, ומקומיים הציעו לנו אפרסקים מיובשים ואגוזים שאותם גידלו במהלך הקיץ.
הכביש הזה נבנה במיוחד עבור משאיות טובין וכלי רכב צבאיים של ממשלת הודו העוברים בין בסיסים שונים באזור. באופן כללי, הנסיעה מהעיר לה אל העמק הארי לוקחת בערך שלוש-ארבע שעות, והיא חוצה חלק גדול מהנופים היפים ביותר במחוז. מכיוון שידעתי שהקבוצה שלי הייתה מורכבת מחובבי הצילום, בחרנו להקדיש לדרך הזאת יום שלם. אף שיצאנו לדרך עוד לפני הזריחה, לא היה שום סיכוי שנגיע למקום הלינה שלנו בעמק הארי לפני השקיעה.
עם הזריחה יצאנו לחקור את העמק הארי. אף שישנם כפרים רבים באזור, התמקדנו בשני כפרים מרכזיים אשר שמם זהה לשמות הזהויות האתניות המתגוררות בהם - כפר דא וכפר האנו. קל מאוד לזהות את מיקומם של הכפרים הציוריים אלה בנוף הצחיח, וזאת מכיוון שרק סביב הכפרים הללו ניתן לראות צמחייה ירוקה ועצים גבוהים. זאת מפני שחלק גדול מתושבי הכפרים מתקיימים מגידולים חקלאיים של אותם פירות ואגוזים שמקומיים הציעו לנו לקנות לאורך הדרך.
בגלל הריחוק הגדול שלהם משאר המחוז והקרבה לגבול הצבאי בין הודו לפקיסטן, בני הכפרים לא זוכים למבקרים רבים. לכן רוב המפגשים שלהם זכינו כקבוצה היו חמי לב, וכמעט כל מקומי שפגשנו שמח להזמין אותנו אל ביתו לתה, עוגיות ואפרסקים מיובשים.
מעבר לעובדה שבני הכפרים הם ללא ספק שילוב ויזואלי של זהויות אתניות שונות כגון אירופאים, עמים ים-תיכוניים שונים ואפילו טיבטים, אחד האלמנטים הוויזואליים ביותר של תושבי דא והאנו הם הבגדים המסורתיים שלהם, שאותם הם לובשים בחתונות, בפסטיבלים ובעת קבלה של אורחים חשובים מעל לבגדי היומיום שלהם, אשר לרוב מורכבים מצבעי בורדו, שחור ולעיתים גם לבן. תושבי המקום עוטים גלימות מעור עיזים, וסדרה של כלי כסף, פעמונים וחרוזים צבעוניים מקשטת את אזור הצוואר והשיער. בנוסף, כלל הנשים והגברים בוחרים לקשט את ראשם בפרחים שונים, שאותם הם אוספים בקפידה מהאזורים החקלאיים שלהם ושומרים עליהם בביתם למטרות חגיגיות.
לאחד ששתינו מעט תה ובדקנו את חוזק השיניים שלנו מול האפרסקים המיובשים של המשפחה שאירחה אותנו, הם יותר משמחו להציג בפנינו את הבגדים החגיגיים - מה שהוביל לסשן פורטרטים יפהפה ולכמה מהתמונות האהובות עליי מאותו מסע.
הדבר האהוב עליי בביקור בכפרים מרוחקים ומבודדים שכאלה הוא העדר הצורך בתוכנית. ברגע שהגענו לאחד הכפרים התחלנו פשוט להסתובב - לחפש אחר פעילויות שונות בכפר ולהכיר דמויות ייחודיות אשר הציגו את עצמן באופן טבעי בין סמטאות הבתים.
אף שזה עדיין לא נגמר, אפשר כבר לראות את האור בקצה המנהרה בכל הקשור למשבר הקורונה, ואני כבר לא יכול לחכות לרגע שבו ייפתחו השמיים והמסעות האלה יחזרו לאורח החיים שלנו. ולמקרה שהיה לכם איזשהו צל של ספק - הרמה הטיבטית היא יעד שבו אחזור לבקר שוב ושוב ושוב.
אשר סבידנסקי הוא צלם תרבויות/דוקומנטרי ומדריך טיולים בחברת Wild Travel. מי שמעוניין לראות עוד חלקים מתיק העבודות שלו, וסדרה של פרויקטים בעולם הצילום שעליהם עבד במהלך השנים האחרונות מסביב לעולם, מוזמן/נת לבקר באתר שלו ובעמוד האינסטגרם שלו.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.
