“העיר שהדאגה שכחה" – זהו אחד מהכינויים השגורים של ניו אורלינס. היום, בצל הפיגוע הנורא ברובע הצרפתי בעיר בחגיגות השנה החדשה, הכינוי הזה נראה מנותק מהמציאות. אבל אם להודות על האמת, ניו אורלינס תמיד הייתה מקום שביקור בו מלווה בחשש והצריך ערנות וזהירות. היא נמצאת באזור מועד לפורענות במהלך עונת ההוריקנים ועד היום אפשר להבחין בצלקות שהותירה הסופה קתרינה מ-2005.
בנוסף לכך, לאורך השנים, העיר זכתה להכרה המפוקפקת כאחת מבירות הפשע בארצות הברית עם לא מעט מקרי שוד ורצח שמתרחשים בה על בסיס יומיומי, ובעיקר לילי. ואם לא די בכך, חובבי העל-טבעי בוודאי לא חשים בנוח על רקע המיתולוגיות על רוחות ושדים, וכמובן ערפדים. לא בטוח שכהני הוודו המקומיים מעניקים תחושת ביטחון רבה יותר מזו של השוטרים. כך או כך, נראה שהדאגה לא כל כך נשכחה, אלא פשוט נמחקה. כמו רבים מהתיירים שמגיעים לחופשות סוף שבוע קצרות ברחובות ההוללים של הרובע הצרפתי ולהשתכר עד כלות בבורבון סטריט המפורסם.
במובנים רבים, פינת הרחובות קאנאל ובורבון, שבה התרחש פיגוע הדריסה, היא נקודה אסטרטגית הבולטת ביותר בניו אורלינס: הכניסה למתחם הבילויים הנודע לשמצה. בימים כתיקונם אלו הם קבצנים ועברייני צעצוע למיניהם שניצבים שם ומקבלים את פני המבקרים בברכות שלום נלהבות ומחמאות על פריטי לבוש (אפילו אני זכיתי לשבחים על נעלי הספורט המרופטות שלי). הם לא רק אדיבים, הם גם ערמומיים. המטרה היא ליצור חיבור ראשוני עם עוברים ושבים ומשם הם שמים מבטחם ביד אלוהים, בתקווה שזו תחדור לכיסיהם של התיירים. רבים כאלה חולפים על פניהם בדרך למועדוני הלילה שבהמשך הרחוב. המחבל שאמס א-דין ג'באר לא נסע כל הדרך מטקסס ללואיזיאנה כדי לבלות, וגם לא כדי לגנוב או להונות אף אחד. אחרי נסיעה ברחוב קאנאל המרכזי, הוא פנה לעבר בורבון והאיץ כדי לחתור למגע ולפגוע בכמה שיותר בני אדם, שכל מבוקשם היה לחגוג את ליל השנה החדשה, וגם את משחק פוטבול המכללות שנועד להתקיים למחרת.
בורבון סטריט ידוע כיעד עליה לרגל עבור בליינים שנוהגים להרגיש בבית במועדוני הלילה הרבים שלאורכו. הם מוצאים שם אלכוהול זול, אוכל יקר יחסית, מוזיקה, הופעות ג'אז וגם מופעי חשפנות. בסופי שבוע ובחגים, האזור חווה פשיטה של המוני תיירים שמגיעים לעיר במיוחד כדי להתהולל וצועדים לאורכו ולרוחבו, לעתים מדדים בגילופין. הם קופצים ממסעדה, לפאב, ואז למועדון הופעות וחוזר חלילה עד אור הבוקר וגם למחרת כשבידם מזרק ג'לו שוט אלכוהולי או קוקטייל הוריקן.
בניגוד לערים אמריקניות אחרות, בניו אורלינס החוק מתיר לקחת משקאות חריפים בטייק-אוויי, וזו רק עוד סיבה מני רבות עבור תיירים שמגיעים מכל רחבי ארצות הברית, ובעיקר מהמדינות הדרומיות השכנות והמאוד שמרניות, אלבמה, מיסיסיפי ופלורידה. כל זאת כדי לשתות לאורך כל היממה במהלך ישיבה על הבר, או בשכיבה על המדרכה כמה שעות אחרי. ניו אורלינס ידועה כעיר שלא הולכת לישון, אולי להתעלף. אבל למען האמת, במהלך אמצע השבוע היא די מנומנמת. אפילו בורבון סטריט יבש וצחיח בין מתקפת ארבה אנושי בסוף שבוע אחד, לזו שצפויה בזה שאחריו.
בשלב הזה, אתם בוודאי תוהים מה בעצם יש לכם לחפש בעיר שהדאגה שכחה, המוכרת גם כביג איזי (Big Easy) או בקיצור NOLA? והתשובה היא שניו אורלינס נתפסת אצל רוב האמריקנים כסדום ועמורה, אבל לעיר המיוחדת הזו יש המון מה להציע מעבר לחיי לילה. מאז הביקור הראשון שלי בניו אורלינס ב-2002, חזרתי ארבע פעמים, האחרונה שבהם ממש לאחרונה בסוף 2024, פחות משבועיים לפני הפיגוע. זו הייתה מערכת יחסים של אהבה ושנאה, פיתוי וגועל נפש. במהלך שהות ארוכה של חודש, עלה בידי לעשות היכרות מחודשת עם העיר היפהפיה, לא כתייר לרגע שקופץ אליה לסטוץ לילי ולעזוב בבוקר שאחרי, אלא כמי שהגיע כדי להישאר ולחוות ולהישבות בקסמה. לא רק שזכיתי לגלות המון, אלא גם שרדתי כדי לספר לכם על כך. זאת על אף הסיכונים שלקחתי (המיותרים, אולי) כמי שנוהג לצעוד ברגל לכל מקום, גם אחרי רדת החשכה. לא מומלץ בניו אורלינס, בגלל החשש מהסכנה. לא בהכרח בגלל קיומה של הסכנה עצמה.
הרובע הצרפתי – לא רק בורבון סטריט
גם אם אתם לא מחשיבים את עצמכם כבלייני לילה הוללים, יש לא מעט סיבות טובות לבקר ברובע הצרפתי, במהלך היום. למשל, ברחוב רויאל יש בתים דרומיים יפהפיים ומרפסות מרהיבות, ממש כמו בבורבון המקביל לו. אבל האח התאום והמתורבת מוכר יותר בשל הגלריות לאמנות והמסעדות המעודנות, מאשר בתי מרזח. כיכר ג'קסון, אתר מורשת מרכזי בעיר ועדות למורשתה הצרפתית, היא מקום נעים לנוח בו, ולהשקיף על קתדרלת סנט לואיס הסמוכה שנוסדה לפני יותר מ-300 שנה ונחשבת לכנסיה הקתולית הפעילה העתיקה ביותר בארצות הברית. ואם חשקה נפשכם לראות קצת מים, כל שתדרשו לעשות זה לחצות את רחוב דקייטור שוקק החיים והנה אתם בטיילת על גדות נהר המיסיסיפי ותוכלו ללכת לאורכה ולצפות בספינות נאצ'ז הקלאסיות שמשייטות בתוכו, ואולי אפילו לעלות עליהן אם תרצו.
ג'אז – הנשמה המוזיקלית של העיר
ברובע הצרפתי יש מלא מה לראות, לאכול, ולרוע המזל גם להריח, אבל האווירה הייחודית שלו נובעת לא מעט מהצלילים שנשמעים מפינות רחוב שונות בהן להקות ביג בנד מאלתרות קונצרטים לשמחת העוברים ושבים. ולמי שמחפשים מופעים מאורגנים ומסודרים יותר, מועדני הג'אז ברחוב פרנצ'מן (Frenchmen) שבפאתי הרובע הצרפתי מזמינים את הקהל להתענג על הרכבים מקומיים חביבים, חלקם סוחפים, עד אמצע הלילה. מומלץ במיוחד לבקר ב-Spotted Cat שבו הופעות תמימות למראה מתפתחות לא פעם למסיבות מהזן המהוגן. ככלל, מוזיקה היא הנשמה של ניו אורלינס ששדה התעופה שלה קרוי על שמו של לואי ארמסטרונג, החצוצרן האגדי המזוהה איתה כל כך. מוזיאון הג'אז המקומי מאפשר היכרות עמוקה יותר איתו וגם עם בני הזוג היהודים קרנופסקי שאימצו אותו ואפשרו לו לפרוץ, ובגדול.
טיול רגלי אל מחוץ לרובע הצרפתי
עבור רבים, תיירות בניו אורלינס משמעותה עלייה לרגל לבורבון סטריט, אבל מי שמוכן ללכת ברגל אל מחוץ למרכז יכול ליהנות מטיול מהנה מאוד בחלקים אחרים של העיר. באיו סן ז'אן (Bayou Saint Jean) למשל היא שכונת מגורים שקטה ונינוחה, ששווה ביקור בגלל האווירה קסומה בצל עצי האלון המוריקים. היא לא רחוקה מהרובע הצרפתי, כחצי שעת הליכה פחות או יותר, ומומלץ מאוד לצעוד לעברה (בשעות היום!) על שדרת אספלנד היפהפיה שעוברת דרך האיזור ההיסטורי של שכונת טרמה (Treme) והבתים הגדולים, המרשימים וטובי המראה שלאורכה מרמזים על סגנון החיים של בעלי המטעים (והעבדים) שחיו בעבר בלואיזיאנה.
אם צלחתם את המסע, והגעתם עד לבאיו סן ז'אן, שווה להמשיך ולצעוד או לרכב על אופניים (או לחתור בקיאק) לאורך התעלה הענוגה שעל שמה נקראת השכונה. בקצה הדרומי שלה, תוכלו להמשיך לצעוד או לרכב על אופניים (אבל לחתור בקיאק) בטיילת לאפיט (Lafitte) הירוקה שמובילה חזרה למרכז העיר.
הקהל צועד על קהילתו: מהמרדי גרא ועד תהלוכות Second Line
לצאת להליכה ספונטנית בניו אורלינס יכולה להיות חוויה נעימה מאוד (בשעות היום!), אבל יש מי שעושים זאת באופן מאורגן במצעדים השונים המתרחשים בשכונות שונות כמעט בכל סוף שבוע. מדובר במסורת מקומית שמייצגת קהילות שונות בעיר ואשר שמגיעה לשיא במהלך חגיגות המרדי גרא המפורסמות שמתקיימות בכל חורף בהשתתפות קבוצות מגוונות מכל רחבי העיר. הן מציינות את מורשת קרנבל "יום שלישי השמן" בשלל תהלוכות ססגוניות בליווי נגנים חיים, שירה, ריקודים, תחפושות ומופעים. המרדי גרא הוא מפגש פסגה שנתי שמאחד תיירים ותושבים מקומיים בחינגה ייחודית של מוזיקה, שכרון חושים ושרשראות חרוזים צבעוניים - הפריטים האופנתיים לעונה, שמושלכים לכל עבר ברחובות.
בביקור הראשון שלי בניו אורלינס אי אז בחורף 2002 נדהמתי לגלות שהשרשראות הללו משמשות לעתים לצרך סחר חליפין באמצעותו גברים שיכורים מתגמלים נשים מזדמנות לחשוף את עצמן באמצע בורבון סטריט לקול קריאות עידוד גסות מצד העוברים ושבים. כיום, בעידן תנועת המי-טו, המנהג הדי גועלי הזה פחות מקובל. עושה רושם שאירועי המרדי גרא ממשיכים היטב גם בלעדיו, וכך גם שאר התהלוכות שמתקיימות לאורך כל השנה ומכונות Second Line, ואלו המאולתרות של בתי ספר, אגודות ותזמורות. כל זאת, על פי כללי הטקס של ההמנון Oh When the Saints Go Marching In ששר לואיס ארמסטרונג.
טבע לא דומם
למי שמעדיף לשהות בטבע טבעי, זה אפשרי. אפילו אפשרי מאוד. ניו אורלינס מוקפת ביצות מוריקות ששורצות שקנאים, ושלל ציפורים מרהיבות, צבים ונחשים וגם אליגטורים. נסיעה קצרה אל מחוץ לעיר תאפשר לכם גישה ישירה ובטוחה בשייט מודרך על גבי סירות מנוע בתוך הבאיו, או בסיור רגלי לאורך הבאיו בשבילים מוסדרים שנמצאים במרחק סביר לבטחונכם, ובעיקר לבטחון בעלי החיים. לרוע המזל, הייתושים לא שומרים נגיעה, וכדאי להצטייד בדוחה חרקים. ראו הוזהרתם. שווה לבקר בבאיו, אבל לא חייבים לצאת מחוץ לעיר כדי לחוות את הביוספרה המקומית.
הפארק העירוני הנפלא מאכלס עצי אלון עתיקים וצמחיה אופיינית לאיזור על גדות אגמון מעשה ידי אדם, שמושך אליו ציפורי מים. אבל לא אליגטורים. במתחם נמצא גם מוזיאון האמנות של ניו אורלינס ובהשראתו עוצב חלק מהפארק כתערוכה של פסלים סביבתיים. בחודש דצמבר, הפארק כולו עובר טרנספורמציה עם רדת החשיכה במיצג אור-קולי מרהיב לרגל החגים. אפשרות נוספת היא להרחיק מעט מהמרכז ולבקר בגן החיות שקרוי על שם הזואולוג יליד האיטי ג'ון ג'יימס אודובון שהתגורר בעיר במהלך המאה ה-19, או לחילופין לקפוץ לאיזור הדאונטאון ולהתרשם מתצוגה מגוונת של דגים, זוחלים וחרקים, וגם פינגווינים, באקווריום המקומי ושם דגש על בעלי חיים שמקורם בביצות הבאיו, נהר המיסיסיפי, אגם פונצ'נטריין הסמוך וגם מפרץ מכסיקו.
בתי קברות לתיירים חיים
לצד התרשמות מבעלי חיים, ניו אורלינס ידועה גם כמקום שמושך אליו את המתים, וגם את המתים החיים. יש בעיר כמה וכמה בתי קברות עתיקים, שמושכים אליהם תיירים רבים המסיירים בין המצבות המצבות והאנדרטאות גדולות הממדים תחתן נחים אלה שהדאגה שכחה. מרשים במיוחד הוא בית הקברות מטארי (Metairie) ובו מאוזוליאומים ענקיים, מרהיבים ביופיים ולצדם מדשאות וגנים מתוחזקים היטב. אם במקרה, ורק במקרה, הטענות של כוהני הוודו המקומיים (יש לא מעט כאלה שממשיכים את מורשת הזומבים הקריאולים) נכונות, אז החיים לאחר המוות נראים לא רע מתחת לקברי הפאר הללו. מן הסתם, המעשיות הללו בדיוניות לחלוטין, אבל יש מי שמתפרנס מהן, וגם מהשמועות על הערפדים שדרים בסביבה עליהן התבססה אן רייס בספריה, ובעיבוד לסרט "ראיון עם ערפד" (1994) בכיכובם של טום קרוז ובראד פיט.
לגלות מחדש את מלחמת העולם השנייה
ספרים וסרטים רבים עסקו במלחמת העולם השנייה, אבל אף אחד מהם לא משתווה לחוויה של ביקור במוזיאון הלאומי למלחמת העולם השנייה. גם לא ספרי ההיסטוריה במערכת החינוך בארץ. ביקור באתר זה הוא בגדר חובה לכל תייר, אבל אלה מישראל שיגיעו מצוידים עם ידע בנוגע לשואה היהודים, יתפלאו לגלות כמה מעט הם יודעים על המערכה הצבאית. המוזיאון הענק כולל שני מבנים גדולים ובהם מגוון תצוגות המגוללות את שדות הקרב במערב אירופה ומזרחה, וגם בזירת האוקיינוס השקט משם נפתחה הרעה על ארצות הברית במתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941.
השואה אינה נעדרת, ומוקדש לה אגף מיוחד שובר לב, אבל כמכלול, המוסד המפואר הזה נועד להעשיר את ידיעותנו בנוגע למלחמה באופן מוחשי ואפקטיבי. מהאקלים החברתי-כלכלי בגרמניה שהביא לעליית הרייך השלישי, אי הוודאות במצב הגיאופוליטית ערב פריצת המלחמה, וההסלמה בשלל חזיתות על פני כדור הארץ, שהפך לשדה קרב מדמם עד לכניעת הנאצים באירופה במאי 1945, והכרעת הקיסרות היפנית שלושה חדשים לאחר מכן בצל הטלת פצצת האטום האמריקנית בהירושימה ונגסקי. המסע בזמן שהמוזיאון מספק למבקרים תורם לכך שנזכור ולא נשכח. לא רק מנקודת המבט היהודית המצומצמת, אלא גם זו האנושית המרחיבה שעשויה לשרת אותנו נאמנה גם בימים אלה נוכח המתיחות הגלובלית בימינו.
הצד ההיפסטרי של העיר
אם כבר הגעתם למוזיאון מלחמת העולם השנייה, וממש כדאי שתעשו זאת, מומלץ להתאוורר בביקור ברחוב מגזין, ובעיקר בחלק שעובר ב"מחוז הגנים" (Garden District). בניגוד לרובע הצרפתי התיירותי, המסעדות והברים שבמקום מאירים פנים גם לבליינים המקומיים שמעדיפים לתפוס מרחק מההמולה. האווירה בהתאם, צנועה, אינטימית וחסרת פוזה, שמחניפה גם ללקוחות עם מגבלות תקציב שיכולים להרשות לעצמם סנדוויץ' פו-בוי, קערת גאמבו או אפילו חטיפי אליגטור בעלות סבירה. גם אחרי בירה וכוס יין, יישאר מספיק מזומן כדי לבקר בחנויות התקליטים והגלריות ההיפסטריות ואולי אפילו לרכוש מזכרת הביתה, פחות שגרתית ממה שאפשר למצוא במלכודות התיירים הרגילות.
כל העיניים נשואות לסופרדום
כבר במהלך הנחיתה בשדה התעופה, אפשר להבחין במבנה בטון ענק דמוי פטריה. זהו הסופרדום שמאז הקמתו בקיץ 1971 הפך לסמלה של העיר. האצטדיון המקורה העצום מארח אירועי ספורט גדולים והופעות, ובימים כתיקונים הוא משמש כמגרשה הביתי של קבוצת הפוטבול הניו אורלינס סיינטס, יכול להכיל יותר מ-80 אלף אוהדים, ובמהלך הוריקן קתרינה אירח רבבות תושבים מקומיים כמקלט חירום המוני. גם אם אינכם מתעניינים בספורט אמריקני, ובפוטבול במיוחד, אי אפשר להתעלם מהאהבה העצומה של התושבים (וגם של כותב שורות אלה) לקבוצה המקומית, גרועה ככל שתהייה. בכל מקום אפשר לזהות את מרצ'נדייז של הסיינטס בצבעי שחור-זהב - בגדים, אביזרים, ודגלים. התושבים מתאחדים מאחורי הקבוצה וסוגדים לה, והסופרדום הוא המקדש שלהם.
הפיגוע הנורא לפני כשבועיים התרחש ערב משחק השוגר-בול החגיגי בליגת הפוטבול למכללות שהיה אמור להתקיים בסופרדום, והביא לדחייתו. ב-9 בפברואר האצטדיון יארח את משחק הסופרבול, אירוע הספורט הגדול של השנה בארצות הברית. זה צפוי להיות סוף שבוע מלא במסיבות ואירועים, והפעם ילוו ככל הנראה בכוחות משטרה מתוגברים ושל המשמר הלאומי. כי על אף שניו אורלינס היא העיר שהדאגה שכחה, להזניח את ביטחונם של ההמונים ברחובות יהיה הפעם מחדל של ממש.