מתקרב, מסתכל בעניין ואז מסתלק לדרכו
(צילום: משה אגמי)
אני יושבת בסירת גומי, חמושה במצלמה ובשכבות מעילים, ואני נמצאת מצפון לסיביר, למרגלות חופי האי וראנגל. השמיים בהירים וכחולים, ומי הים שקטים וצלולים. מולי, במרחק חמישה מטרים בלבד, עומד דוב קוטב. הוא מתבונן בי. אני לא מצליחה לחשוב על כלום, רק על גודל הרגע; מחזה כמעט סוריאליסטי באחד האיים הנידחים בעולם, שאליו מגיעים מדי שנה עשרות תיירים בלבד. צפיתי בדובי קוטב בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, אבל ברגע הזה, במרחק 8,000 קילומטרים מהבית, עומד לפניי דוב קוטב בממלכתו הטבעית, אמיתי ורעב מאוד. הוא צופה בי ואני בו, ושנינו דרוכים לקראת העומד לקרות: האם ינסה להתנפל על הארוחה הבלתי צפויה שהמזל זימן לו?
הוא מתקרב אליי בצעדים מדודים, מתבונן בסקרנות, מביט ימינה ושמאלה, ומתלבט שוב ושוב: האם אני טרף מזדמן, אויב מסוכן או מתחרה שווה? צעד נוסף והנה הוא נכנס מהיבשה למים, חמש פסיעות מסירת הגומי שבה אני יושבת, מיישיר מבט אליי. נהג הסירה אוחז בכוננות בדוושת הגז – ממתין לצעד הבא.
10 צפייה בגלריה
אני במעיל הצהוב יושבת בקדמת סירת הגומי, הכי קרובה לדוב, לטוב ולרע
(צילום: Heritage Expeditions)
ואז, ללא כל רמז מקדים, פונה הדוב בפתאומיות לאחור ונס כל עוד נפשו בו. מדי פעם הוא מפנה אלינו חצי מבט רווי אימה, כמי שנמלט להציל את נפשו. למרות הרעב והחיפוש הנואש אחר מזון, העדיף שלא להתעמת עם ההולכים על שניים. מי יודע, אולי הייתה לו חוויה מן העבר, שהרי חלק מהם הגיעו לכאן מאלסקה, שם הם נרדפים וניצודים עד היום.
הדוב הנמלט הותיר אותי ואת עמיתיי לסירה דרוכים ונרגשים. בבת אחת, פרצנו בצחוק של הקלה. קפטן הספינה העיד שהיה זה המפגש הקרוב ביותר שהיה לו אי פעם עם דוב קוטב. לא מזמן, בפקק בנתיבי איילון, ראיתי במפתיע תן חולף ליד הכביש ובאותו רגע התלהבתי כמי שזכתה בלוטו. ממציאות עירונית זו, תוך 12 שעות טיסה עשיתי מעבר חד לעולם שכולו טבע פראי ובלתי צפוי, בגרסתו הבראשתית ביותר. לא יכולתי לדמיין שאי פעם אזכה לכזה מפגש מטלטל. למעשה, שבועיים אלו במזרח הרחוק הרוסי הם אלו שגרמו לי להבין שאני רוצה לשלב בחיי הדרכת טיולים. אפשר להגיד שאלמלא דובי הקוטב, הבלוג הזה לא היה נכתב, אני בטוחה שזה דרמטי גם עבורכם.
בעולם נותרו כ-25 אלף דובי קוטב בלבד! כדי להבין איך הגענו למספר הנמוך הזה יש משהו שחשוב לדעת קודם לגבי הדובים הלבנים – הסביבה האופטימלית עבורם למחיה היא קרח. קרח ימי שווה מזון. מזון שווה יונקי ים, ועדיף כלבי ים. כאשר כלבי הים חופרים חורים בקרח כדי לעלות ולנשום, אורב להם דוב הקוטב, וכשהם עולים מעל המים הוא צד אותם. הדובים הלבנים הם קרניבורים מוחלטים, לעומת הדובים החומים ש-90% מהדיאטה שלהם היא צמחונית.
למעשה, דוב הקוטב הוא היונק היבשתי היחיד שיכול לקיים את כל מחזור החיים שלו על קרח, שם הוא יעדיף לשהות זמן ארוך ככל הניתן. כשרואים דוב מתהלך על הקרח הימי הוא ייראה בריא, נקי ושמן. ואכן, בלטינית פירוש שמו הוא "דוב ימי"; הוא מסוגל לשחות ברצף למרחק של מאות קילומטרים (!) ובזכות יכולת זו הוא יש המסווגים אותו גם כיונק ימי.
עונת הקיץ היא התקופה הקשה עבור דוב הקוטב. הקרח הימי נמס והוא נאלץ לעזוב את "סיר הבשר" ולחיות על היבשה. מזונו מצטמצם והוא הופך בעל כורחו לאוכל כול. הוא מנסה לתפוס "חטיפים" כמו אפרוחים, סנאי קרקע, דגים או כל מה שמזדמן לו, ואפילו נבלות. על אף היותו חיה סוליטרית, כשיש טרף גדול בקיץ ניתן לראות קבוצה של דובים שמוכנים לחלוק בטרף; בקיץ 2017 נבלת לווייתן נסחפה לחוף וראנגל ואפשר היה לצפות בלא פחות מ-200 דובים שניזונו ממנה בבת אחת (ומרחוק נראו כמו עדר כבשים...). זו עדות לכך, שבמידת הצורך הדוב הוא חיה חברתית וגמישה שאינה יכולה להרשות לעצמה להחמיץ הזדמנות שכזו. בדומה ללווייתנים, הדובים מסוגלים לשרוד בצמצום תזונתי כשמונה חודשים בשנה ולצלוח את "תקופת היובש" הזו, אך רק בתנאי שיתחילו את הצום עם מטען אנרגטי נאות שאגרו במהלך החורף והאביב.
העובדה שהחורף היא העונה הקלה עבור דובי הקוטב והקיץ היא העונה המאתגרת, היא חלק ממנגנון הטבע שלנו – לא תמיד הכל בא בקלות. אולם, כאן נכנסת לתמונה ההתחממות הגלובלית והעניינים מתחילים להסתבך.
בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית והפשרת הקרח, שטחו של הקרח הימי הולך ומצטמצם, והדובים נאלצים לשהות ביבשה נטולת המזון עבורם זמן ארוך יותר. באזור וראנגל הקרח מתחיל להתמוסס בחודשים יוני-יולי, וכבר בתקופה זו דובי הקוטב עולים על היבשה וממתינים בקוצר רוח, בעיקר באזורי החופים, עד שהים יקפא שוב בנובמבר וישיב אתו את מזונם. כשהגעתי בחודש אוגוסט נותרו על החוף רק גושי קרח ימי קטנים שהלכו והפשירו (גרטה טונברג – לטיפולך). באופן אירוני, ההתחממות הגלובלית היא שאפשרה לי לצפות בתוך ימים ספורים בלא פחות מ-103 דובי קוטב – הם רעבים ומחפשים מזון ולכן מתעניינים בעוברי אורח, לצד היותם חיות סקרניות מטבען. במפגש המרגש ההוא, הדוב התהלך על קרקע ולא על קרח, וקל הרבה יותר לזהות דוב לבן על אדמה כהה מאשר על מרחבי קרח אינסופיים.
(תהליך המסת הקרח באוקיינס הארקטי לאורך השנים)
באי וראנגל שבו ביקרתי ישנו כאמור ריכוז דובים מהגבוהים בעולם. אולם, ישנה סיבה נוספת שהופכת אותו לשמורת טבע בעלת חשיבות בין-לאומית יוצאת דופן – יש בו את הצפיפות הגבוהה ביותר בעולם של מאורות (Dens), שבהן דובות הקוטב ממליטות את גוריהן ומגדלות אותם. מאורה אחת לכל עשרה קמ"ר – צפוף יותר מאיי פרנץ ג’וזף ומאיי סבאלברד (שפיצברגן) הקרובים אף יותר לקוטב הצפוני.
הזכרתי כבר את ההשפעה של הפשרת הקרח על דובי הקוטב, אבל לצערנו גם דור ההמשך שלהם חשוף לסכנה. במהלך החודשים נובמבר-דצמבר חופרות הנקבות את המאורות בשלג. בסביבות ינואר, בשיא החורף, הן ממליטות את גוריהן חסרי האונים שמשקלם כחצי ק"ג בלבד, ונשארות במאורה שלושה חודשים, מניקות אותם ומטפלות בהם עד עונת האביב, כשאפשר יהיה לצאת איתם לאוויר הפתוח. בחודשים אלו היא לא תאכל דבר ותאבד 40 אחוז ממשקל גופה. לכן, חשוב לה להגיע לתהליך במצב גופני טוב, שיכול לעמוד באתגר זה. אם הנקבה אגרה מספיק רזרבות של מזון, העובר בגופה כלל לא ישרוד והיא לא תוכל להעמיד צאצאים באותה שנה.
"קשה למצוא בעולם מקום שומם יותר מהאי וראנגל" (חוקר הטבע האגדי ג׳ון מיור)
האי וראנגל מתבודד לו באוקיינוס הארקטי מצפון לסיביר, בקו רוחב צפוני מאוד (°71.5 צפון). לכן אני ממליצה לכם בפעם הבאה שבה תיכנסו למשרד ממוזג ותתלוננו שקר "כמו בסיביר", לומר "וראנגל" במקום. זה כמו להיות מעודכנים באופנה, רק בגיאוגרפיה. בשנת 2004 הכריזה אונסק"ו על וראנגל כאתר מורשת עולמית. כיום נמצאים בו במשך כל חודשי השנה פקחי שמורה בלבד ואין בו תושבי קבע, משום שאין כמעט הרשאה לשהות באזור. הופתעתי לגלות שבאי נותר בסיס צבאי רוסי מסווג ובסיסי צבא סובייטיים נטושים, וכ-200 אלף חביות חלודות מהתקופה הסובייטית פזורות סביב.
כדי להגיע אל האי הנידח, גמעתי בטיסה 6,400 ק"מ שבה חציתי את רוסיה לרוחבה ועברתי שמונה אזורי זמן – ממוסקבה הבירה שבמערב ועד לעיר הנמל אנאדיר שבמזרח הרחוק הרוסי, שממנה יצאנו לשייט. באזור זה הטמפרטורה בחורף צונחת ל-20 מעלות מתחת לאפס, ובאחד החורפים אף נמדדו מינוס 47 מעלות. בשדה התעופה של אנאדיר פגשתי לראשונה את התושבים המקומיים. הם בעלי חזות אינואיטית, ובעבר כינו אותם אסקימוסים, מילה שמשמעותה "אוכלי בשר נא" ולכן הפכה לבלתי-תקינה-פוליטית. בניגוד לציפיותיי הם לא עטו מעילי פרווה גדולים ולא אחזו בצילצלים, אלא לבשו מכנסי ג'ינס וטי שירטים וגלשו בסמארטפונים. במפרץ אנאדיר פגשתי בספינה את חבריי למסע השייט – 45 מטיילות ומטיילים נוספים מרחבי העולם שהצטרפו להרפתקה. הספינה שבה אני מדריכה, של החברה הניו-זילנדית Heritage Expeditions, היא מהיחידות המגיעות לאי ומביאה לכאן מדי שנה עשרות חובבי טבע בלבד.
עלינו על סיפונה של ספינת המחקר הרוסית Spirit of Enderby, ובמשך שבועיים שטנו בים ברינג ובאוקיינוס הארקטי. בדרך פגשנו מאות לוויתנים ממגוון מינים, עשרות אלפי ציפורי מים, ניבתנים (למי שלא מכיר – חפשו ביוטיוב "I’m the walrus") ועוד ועוד ועוד.
בשבועיים הללו הרגשתי שאני נמצאת ביקום משגשג ופראי, המקביל ליקום הצפוף והפגוע שבו אנחנו חיים. ביקום חלומי זה חיות הבר והצמחים במיטבם, והם הדומיננטיים בנוף. מעט האנשים החיים כאן חיים בהרמוניה עם הטבע. נראה שמקום זה עודנו מצליח להכיל את הצלקות שיוצר בו האדם. הלוואי שנשכיל לשמור על פלאי טבע אלו גם לדורות הבאים.
המחזות הנדירים הללו הביאו איתם גם השראה.
ברוכים הבאים לבלוג "המדריכה"
זוהי סדרת כתבות על טיולי טבע בהדרכתי ברחבי הגלובוס, לרוב ליעדים שכנראה לא שמעתם עליהם מעולם. סדרה של מפגשים בלתי אמצעיים עם הטבע ועם האדם. אתלווה לשבט ציידים-לקטים בצייד שלו, אטעם בשר לוויתנים ביישוב נידח, אשוטט באי אלמוגים לצד 100 אלף צבי ענק ועוד.
יערה אגמי חורי לשעבר כתבת החוץ של גלי צה"ל ועורכת יומן חדשות החוץ בתחנה. במסגרת תפקידה דיווחה על אירועים מרחבי העולם וראיינה נשיאים, חברי פרלמנט, זוכי פרס נובל ועוד. עסקה בדגש מיוחד בנושאי אקולוגיה וראיינה מדענים ופוליטיקאים אודות שינויי האקלים והשפעותיהם. מדריכת טיולים בחברת עולם אחר וחברה בצוותי ספינה מניו זילנד, שבדיה וסיישל המבצעים מסעות שייט מסביב לעולם. yaaragami@gmail.com.
