יכול להיות שהייתי צריך להבין כבר כשזהר גיסי שאל אותי אם אני רוצה להצטרף למסע לאיי לופוטן (Lofotan) בנורווגיה עם קבוצה של חברים שלו מהשירות בחיל הים. יכול להיות גם שאחרי המילה "לופוטן" כבר לא שמעתי כלום - הגביע הקדוש של הצלמים. אותה קבוצת איים קסומה בצפון נורווגיה, יעד חובה ברשימה של כל צלם טבע ונוף שמכבד את עצמו. כך או כך הייתי צריך להבין שהרבה יבשה אני לא אראה בטיול הזה. כזה אני – מבין מהר כשמסבירים לו לאט.
לכל הכתבות במדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
אחרי מפגש קצר עם אסף רייפלד, הקפטן והמוציא לאור של התכנית, קיבלתי רשימת ציוד שעזרה לי להבין מה באמת עומד לקרות במסע הזה: אני, עכבר יבשה רשמי, עומד לבלות שמונה ימים על יאכטה לא גדולה במיוחד בשיט בין איים בנורווגיה, חלקו בתעלות רחבות מאד וחלקו בים הפתוח. ומי ישיט ויתפעל את הפלא הצף הזה? שמח ששאלתם.
נפגשנו באוסלו ומשם בטיסה קצרה לטרומסו (Tromso), בירת הזוהר הצפוני של נורווגיה. 70 אלף תושבים שרובם חיים מתיירות קוטב ומכירת אטרקציות לתיירי זוהר – החל ממסעות במזחלות כלבים וכלה בקמפינג באוהלים שקופים שבהם ניתן לראות את הזוהר בלילה דרך הגג. טרומסו שוכנת במרכז האזור בעולם שבו ניתן לראות את הזוהר הצפוני בהסתברות הגבוהה ביותר, כאשר החודשים הטובים ביותר לחווייה הם ספטמבר עד אפריל.
מונית משדה התעופה למרינה קטנה מחוץ לעיר, והקפטן רייפלד מציג בפנינו את מי שתהפוך להיות הבית שלנו לשבוע הקרוב. אנשי הים מתלהבים השאר (אני) קצת פחות. קשה לדמיין במבט ראשון איך אפשר לעבור כל כך הרבה זמן במקום לא גדול במיוחד. אנחנו מעמיסים את התיקים לסיפון, מחלקים את התאים (תאים זו מילה גדולה, תחשבו צינוק) לזוגות, ומשם למשימה הראשונה – עושים קניות בסופר! שבעה גברים מצטיידים לשבוע, העגלה נראית כמו מסיבת רווקים, משולבת עם שירות מילואים, וויסקי וערגליות, אבל גם הרבה חומרי גלם טובים לבישול, דגים טריים, בשר וירקות שאמורים להספיק לנו לפני שנתחיל לאכול אחד את השני.
האוכל מועמס אחר כבוד למטבח ולתאי הקירור. מתברר שבטמפרטורות שנעות בין אפס למינוס חמש בממוצע, הדרך הטובה לשמור על המזון הקפוא היא לאכסן אותו בתאים שבחוץ על הסיפון. הגיוני. יושבים לתדריך וארוחת ערב לפני שנעביר את הלילה הראשון על היאכטה במעגן, עוד לפני שנצא לדרך. רייפלד עובר על המסלול, ובעיקר על נהלי הבטיחות על הספינה. האיום הגדול ביותר הוא נפילה של מישהו למים הקפואים. צריך לשמור על חום הגוף, בעיקר כשעולים מבטן הספינה למעלה לסיפון הקפוא. אנחנו מסתובבים בחוץ עם חגורות הצלה, נקשרים לסיפון איפה שאפשר. מתחיל להיות עניין רציני השיט הזה.
הבוקר עולה ויוצאים לדרך. לא לפני ארוחת בוקר דשנה כמובן. עכשיו אני כבר יכול לראות שאנשי הים האלה יודעים מה הם עושים. המטבח קטן אבל מצויד בצורה מושלמת, מוכן להגשים (כמעט) כל גחמה קולינרית. החלל המרכזי ביאכטה הוא סלון (ביום), חדר אוכל (כל היום) ופאב (בלילה). אנחנו מבלים שם שעות על גבי שעות. חלק מאיתנו תמיד יושבים בסיפון העליון, כאשר אחד הימאים (לא אני, אל דאגה) על ההגה ומחשבי הניווט, והשאר מותחים חבלים, מרימים מפרשים, מגרדים קרח מהסיפון, וכל זה תוך כדי אכילה בלתי פוסקת. לא פשוט. בלילה זורקים עוגן או נקשרים לרציף שצץ משום מקום, ומתכנסים בחדר האוכל לערב של אלכוהול וקלפים. אפשר להתרגל לזה.
הנוף בחוץ עוצר נשימה, וגם אחרי שבוע הוא ממשיך להיות כזה. היאכטה מפליגה בתעלות רחבות, לצד הרים מחודדים מושלגים, עיירות ציוריות וצבעוניות, מתחת גשרי ענק. התאורה בחוץ מתחלפת בקצב ובצבעים שראיתי רק בנורווגיה. מזג האוויר משתנה כל הזמן, ערפל כבד מתחלף בשקיעה ורודה, שמתחלפת בסופת שלג. מדי פעם נכנסים למפרצון (פיורד), בחלקם אנחנו גם עוגנים במשך הלילה. שעות ארוכות עוברות על הסיפון לפעמים מבלי שנראה נפש חיה, מקסימום מעבורת שעוברת לידנו בתרועה, או אניית נפט קטנה במרחק. וחוץ מזה, שקט, רק אנחנו ומזג האוויר, שבאזור הזה הוא בעל הבית האמיתי. הימאים מתחרים על ביצוע משימות חשובות (כנראה, אין לי מושג), ואני מצלם ומצלם. כל מבט, כל זווית, כל פיסת יבשה מושלגת או אופק מעורפל נראים לי ראויים להנצחה.
לכל פיורד כזה יש ייחוד משלו. באחד מהם חיה להקת שחפי ים אדירה, שברגע שאנחנו נכנסים מקיפה את הספינה בצווחות אדירות. באחד אחר הגענו לכפר ציורי וצבעוני, עם מגרש כדורגל ונדנדות בתוך השלג. אנחנו מסתובבים דקות ארוכות בין הבתים, עד שנוחתת עלינו הבנה שהמקום נטוש, אין נפש אדם. כאן, מסביר רייפלד, גרים רק בקיץבחורף הקשה כל התושבים עוברים מכאן למקומות חמים יותר, ויחזרו בסוף העונה.
בפיורד שלישי אנחנו רואים שחלק מהמים קפואים, ושכבת קרח דקה מכסה את המים. הימאים חולקים סיפורי אימה על מסעות כאלה שנתקעו למשך כמה ימים כשעגנו שם בלילה והמים קפאו מסביבם מבלי יכולת להמשיך ולהפליג, ואני מצלם ומדחיק. דווקא עובד לא רע עד עכשיו. אחרי כמה ימים, אני מבין שאלפי הכדורים נגד מחלת ים שהבאתי איתי הם קצת מיותרים, ולמרות שאני עכבר יבשה מוצהר אני מצליח להסתגל לא רע לטלטולי השיט.
אבל הסיבה לשמה התכנסנו, או לפחות אני, היא התופעה הידועה בשם "הזוהר הצפוני", או בלעז Aurora Borealis. זוהי תופעת טבע המאופיינת בהופעה של אורות בצבעים שונים ומתרחשת בקרבת הקוטב הצפוני. ההסבר להופעת הזוהר הוא מורכב וקשור לחלקיקים מאטמוספרת השמש ש"מתנגשים" עם מולקולות של חמצן וחנקן באוויר, ועודף האנרגיה שנוצר נפלט בצורת אור. לא משנה אם אתם מבינים את התופעה ומה גורם לה, המראה עצמו הוא מיוחד במינו ולא דומה לשום דבר אחר שתראו. למרות שפע האפליקציות הקיימות לחיזוי הופעת הזוהר הצפוני, אין אפשרות אמיתית לדעת מתי זה קורה, ולכן כשהוא מופיע בשמיים זו חגיגה אמיתית (שמלווה בדרך כלל בצעקות שמחה והתלהבות מהסובבים). במשך דקות ארוכות מרקדים עננים ירוקים, אדומים וסגולים בשמיים וצובעים איתם גם את מי הים או הקרקע.
כדי לצלם את הזוהר הצפוני, צלמים משתמשים בחשיפה ארוכה – טכניקה שבה המצלמה "פתוחה" למשכי זמן ארוכים באופן יחסי כדי לאפשר ליותר אור להיקלט על החיישן. הבעיה היא שצילום כזה מצריך עבודה עם חצובה על קרקע יציבה, ובלב הים היציבות לא משהו. למזלי, בחלק מהלילות אנחנו קשורים לרציף במפרץ או בכפר מרוחק, וכך כשהזוהר מפציע אני יכול לרדת מהיאכטה ולהציב חצובה על האדמה. בשלב הזה של השייט המזל שיחק לי רק פעם אחת, אבל במופע ארוך וחזק בעוצמתו. אני לא מתלונן (וממילא לאף אחד על הספינה לא אכפת).
המסע ממשיך ואנחנו מגיעים לעיר הגדולה (כ-4,000 תושבים) סוולוואר (Svolvaer). כבר בכניסה למעגן אנחנו רואים ילדים נורווגים שמקבלים אותנו בצעדי הריקוד המוכרים מהמשחק פורטנייט. כן, הקידמה הגיעה גם לכאן. העיר היא מרכז לדייגים הרבים הפועלים מאיי לופוטן, והיא מלאה במתקני עץ ענקיים לייבוש והמלחת גדי בקלה. וכן, זה מריח בדיוק כמו שזה נשמע.
העיירה יפה, הספינות וההרים המושלגים משתקפים במים הצלולים, אבל הכי חשוב – יש כאן פאב/מסעדה. אנחנו צועדים במהירות – כמו שרק חבורת ישראלים בחרמוניות, צעיפים ומגפיים יכולים – תופסים שולחן טוב ליד התנור החם, ואוכלים. אגב, אם לא כתבתי עד עכשיו שום דבר מרגש על האוכל הנורווגי, זה רק מפני שלא מצאתי שום דבר מרגש לכתוב. סלמון טרי וטעים, כמה מרקים חמים (ובעיקר יעילים בחורף הקשה) וכל מיני גרסאות לפיצה ולהמבורגר. הנוף כאן מפצה על הכל, והאוכל המשובח שאנחנו רוקחים במטבחון של היאכטה.
השייט ממשיך והעיניים לא שבעות. בכל מקום יש מפרצים מרהיבים, הרים ברקע, הכל נראה אותו דבר, וכל כך שונה. לאט לאט מחלחלת אצל כולנו ההכרה שעוד מעט זה נגמר וחוזרים לשגרה, כל אחד במקום שלו.
אחרי שמונה ימים מדהימים, אנחנו עוגנים שוב במרינה מחוץ ללופוטן, איפה שהכל התחיל. כולם קצת עייפים, חושבים על היום שאחרי ועל מה שמחכה במשרד, או בבית. אני חושב על הזוהר הצפוני ועל איך שהגעתי עד לכאן, והצלחתי לצלם אותו רק פעם אחת. עוד לא הספקתי לרחם על עצמי עד הסוף, והצעקות מבחוץ לא משאירות מקום לספק. נורווגיה נפרדת מאיתנו בעוד מופע מרהיב של ירוק וסגול בשמיים. להתראות לופוטן, עד הפעם הבאה.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.
