(צילום ועריכה: גלעד ילון)
אחרי דרך ארוכה במיוחד, שכללה שתי טיסות, ירדנו מהמטוס אל הלא נודע. כשנחתנו אי שם באמצע השממה המדברית, נכנסנו לתוך פאתי הטרמינל ובצורה מוצנעת והססנית שלפנו את הדרכון הזר שלנו מהכיס. אנחנו דורכים לראשונה בחיינו במדינה שאין לה יחסים עם ישראל - טוב, לפחות לא יחסים רשמיים.
בראש שלי עוברות אין-ספור מחשבות: מה להגיד אם יתחילו לתשאל אותי, הרי כתוב לי בדרכון שנולדתי בישראל, גם עם עוד שבעה דרכונים זרים לא אוכל לשנות את זה. מה אענה לו כשישאל אותי מה ישראלי מחפש במדינה הזאת? מותר לנו להיות כאן בכלל? פשוט אגיד את האמת? יאללה, מה כבר יכול לקרות, מקסימום פרסה חזרה לאירופה. עוד לפני שהספקתי לדמיין את מחצית התסריטים האפשריים, הגיע תורנו ומהר מכפי שציפינו קיבלתי את החותמת על הדרכון – נכנסנו לדובאי באופן רשמי.
דובאי היא אחת משבע האמירויות שיחד מרכיבות את מדינת איחוד האמירויות במפרץ הפרסי, אי שם בין עומאן לערב הסעודית, ולא רחוק גם מאיראן, השכנה שמעבר לים. איחוד האמיריות הערביות היא אחת המדינות העשירות ביותר בנפט בעולם, בטח ביחס לגודל האוכלוסייה (9.7 מיליון איש) – מקום 11 בעולם בדירוג התמ"ג לנפש. הרוב המוחלט של התושבים הם מוסלמים סונים, ויותר מ-90% מהם חיים בערים. כאמור, המדינה היא מוסלמית והמשטר הוא מלוכני. לכן, לא מפתיע שכל דרכי הגישה הראשיות ושדה התעופה שבו נחתנו קרויים על שמם של גדולי האומה, שרובם עדיין בשלטון, ותמונותיהם תלויות בכל מקום ברחבי העיר.
העושר מגיע לשיאו בבירה אבו דאבי, אבל מעל הכול בדובאי - הבניין הגבוה ביותר בעולם נחנך בעיר בשנת 2010, השאיר אבק למגדל שאנגחאי הבא אחריו ועקף אותו ב-200 מטרים. במהלך השנים נבנו שם גם איי הדקל המלאכותיים ועליהם מלונות פאר וגם מלון בורג' אל-ערב, היחיד בעולם המגדיר את עצמו כמלון 7 כוכבים - וכן, גם הוא שוכן על אי מלאכותי משלו. כל אלו, לצד פתיחות והתקרבות לתרבות המערבית במקביל לכניסת חברות תעופה זולות לשוק העולמי, גרמו לתיירים רבים מרחבי העולם להצביע ברגליים ולנסות יעד מסוג חדש, שיודע לשלב בין פאר היצירה של האדם לשימור התרבות הערבית. התוצאה היא הרגשה יוצאת דופן וסוריאליסטית במיוחד בעת הביקור בדובאי, שגורמת להתפעלות אדירה שקשה לתאר במילים.
העושר האדיר של האמירויות ממש לא מובן מאליו לתושבים. עד אמצע המאה הקודמת רובם התפרנסו מדיג. מאז גילוי הנפט בשנות ה-60, החלה מהפכה בכל תחום שתוכלו לחשוב עליו, גם בכלכלה – איכות החיים עלתה במהירות, דירות ומלונות פאר נבנו לצד ארמונות והחלו פרויקטים הנדסיים שלא נראו בשום מקום אחר על פני הגלובוס. כיום רק 5% מהכלכלה באמירויות נשענים על נפט, והשליטים השכילו להשקיע את ההון האדיר של המדינה בפיתוח תשתיות למסחר בינלאומי, תיירות, סחר ויזמות.
הגענו לדובאי בשנת הסובלנות. לרגל המאורע התהדרה העיר כולה בססגוניות ובצבעוניות רבה ונחנך בה גשר חדש, שזכה לכינוי "גשר הסובלנות".
מאחורי החגיגות עומדת היסטוריה מרתקת שתחילתה בשנת 1971, עם סיום השליטה הבריטית באזור המפרץ הפרסי ובעקבות זאת איחוד האמירויות הערביות. שבע הנסיכויות - אבו דאבי, דובאי, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, אום אל-קיוין ושארג'ה - התאחדו למדינה אחת. לכל אחת נסיכות מערכת שלטונית משלה, מעליהן מועצה עליונה בעלת סמכויות פוליטיות נרחבות, ועל הכול מנצח שיח' שמקבל את שלטונו בירושה. ביחס למדינה מוסלמית, המשטר האמיראתי נחשב לסובלני בכל הנוגע לאורח החיים וליחס לנשים במדינה.
הסמל הגדול ביותר להצלחה הכלכלית העולמית של דובאי הוא אירוח האקספו שייערך בחודש אוקטובר הקרוב - תערוכת התיירות הגדולה ביותר בעולם, שמתקיימת אחת לכמה שנים. הבשורות הגדולות ביותר לישראלים שירצו לבקר במדינה העתידנית הן שנכון לעכשיו, עם פתיחת התערוכה, גם המחזיקים בדרכון ישראלי יוכלו לבקר בדובאי. בעבר דיווחנו על הקמת ביתן ישראלי בתערוכה ועל מגעים בין המדינות, אך הפעם מדובר במהלך חסר תקדים ביחסים בין ישראל למדינות המפרץ הפרסי.
כשהסתובבתי בדובאי לא הפסיקה לעבור בראשי המחשבה: "הישראלי הממוצע הולך לעוף על המקום הזה - כמה אפשרויות, כמה אטרקציות, קניות (והתמקחות בשוק), טיולים, מסעדות ומה לא". רבים שאלו אותי על התחושות שאפפו אותי בזמן שהסתובבנו ברחובות דובאי לצד מוסלמים אדוקים ומסגדים, האם הרגיש בטוח להיות במדינה כזאת? לאחר כמה ימים של התרוצצות ממקום למקום באופן עצמאי, בדובאי ומחוצה לה, אני יכול לענות לכולכם חד-משמעית – כן!
אבל שלא תטעו, אין זה אומר שאתם רשאים להסתובב ברחבי העיר באופן לא מכבד (בהתאם לנורמות המקומיות, כמובן) ולנסות את מזלכם מול המקומיים. בגדול, כל מה שעליכם לדעת הוא שחשוב להיצמד לכמה נורמות חברתיות קצת יותר צנועות מאלו שנהוג אצלנו; גילויי חיבה בפומבי נחשבים לעלבון כלפי התושבים, ולכן תצטרכו לשמור אותם לחדר במלון. בנוסף, אם אתם מטיילים בהרכב זוגי, אל תמהרו להציג את עצמכם כלא-נשואים (בכל מקרה, סביר שלא ישאלו) ואל תתלבשו בצורה לא צנועה. בינינו, גם אם לא תקפידו על כך - אף אחד לא יסקול אתכם, אבל חשוב להבין איפה אתם נמצאים ולכבד את אורח החיים של המקומיים.
לא מיהרנו להצהיר שאנחנו מישראל, אבל גם לא ממש שאלו אותנו. בסופו של דבר, רוב נותני השירות כלל אינם מקומיים, וחלקם אפילו לא יודעים ערבית – מה שיוצר לא פעם דיאלוג משעשע (או מתסכל, תלוי את מי תשאלו). בכל אופן, הרוב המוחלט של האינטראקציות בינינו לבין המקומיים ונותני השירות הסתיימו בהצלחה.
המקומיים בדובאי אוהבים לצאת לפעילויות לצד התיירים, והאמת היא שאי אפשר להאשים אותם בזה: כל אחד בכל זמן נתון ימצא מה לעשות בעיר – מסקי ופארקי שעשועים, דרך דיינרים אמריקניים ורשתות מזון שלא תמצאו באירופה ועד לשיט, פעילויות חוץ וקניות בחנויות יוקרה או בשוק. אם אומרים על אמריקה שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אז דובאי היא אמריקה על סטרואידים - כל מי שביקר לפחות פעם אחת בארצות הברית, יבחין מיד בדמיון בין המדינות.
למעשה, מרגיש שמי שתכנן את קניוני הענק וגורדי השחקים הכיר את אמריקה רק מצפייה בסרטים ובטלוויזיה, ואולי מעולם לא נכח שם בעצמו. כתוצאה מכך תמצאו את עצמכם בעיר שנותנת לכם תחושה של פארק שעשועים ענק שאינו נגמר, שאותו לא תצליחו לממש עד תום גם אם יהיו לכם זמן וכסף בלתי מוגבלים.
ההרגשה שאופפת את הביקור בדובאי היא של מעין חלום סוריאליסטי - מצד אחד הוא מרגיש הכי אמריקני שיש, הכול נגיש וקל - ואז אתה מסובב את הראש, ומבין שאתה באמצע המדבר וכולם סביבך לבושים בבגדים אותנטיים. נתאר זאת כך: אם היו מספרים למישהו שנחת אתמול מהמאדים איך נראה ומרגיש ביקור באמריקה והוא היה צריך לשחזר את זה, כנראה שהוא היה יוצר תוצאה דומה למה שקורה כאן.
מהר מאוד תתרגלו לשמוע מדי כמה שעות את התפילות הבוקעות מהמסגד, אבל מלבד זה אין שום סיכוי שתרגישו ולו לשנייה אחת שאתם נמצאים במדינה מוסלמית אדוקה, כשלצד הנשים שמכוסות מכף רגל ועד ראש, תוכלו ללכת לטבול בחוף הים ולאכול במקדונלדס. בוורידים של דובאי זורם דם אמריקני, ואם תעתיקו את מה שזה אומר עבורכם לאמצע המדבר ותכפילו פי כמה וכמה, תקבלו תוצאה דומה – רק תשכחו מאלכוהול ומבשר חזיר, כן?
השאלה שעולה מהביקור השונה הזה היא אם האמיראתי הממוצע, שגדל לתוך כל הטוב באשליה המערבית הזאת, יודע שרוב התרבות שעליה גדל אינה באמת שייכת לו? האמיראתים מנסים לשמר את התרבות שלהם ולאחוז בה, ובמקביל להראות כמה הם קרובים לדוד סאם, שבטוח היה גאה בהם. תוכלו למצוא את כל רשתות המזון והחנויות שרק תחלמו עליהן, והכול נגיש ובכל קניון, שכנראה נמצא קרוב יותר מכפי שחשבתם.
בפנים, לצד כל אלו, ישנן פעילויות כמו החלקה על הקרח, ארקייד, אקווריום, פארק שעשועים ו-VR, ועוד המון אטרקציות שיציתו לכם את הדמיון - הכול גדול, מוגזם ומוקצן. אחת הדוגמאות הכי טובות לכמה שהכל גדול היא הבניין הגבוה ביותר בעולם שממוקם ממש באמצע העיר – בורג' ח'ליפה בן 164 הקומות שמתנשא לגובה 828 מטר. כדי להגיע לקומות הגבוהות חייבים לעבור דרך קניון עצום בגודלו. בקניון יש אקווריום ענק על קיר שלם שכביכול אי אפשר לפספס אותו, אבל אנחנו הסתובבנו שם שעתיים מבלי שנתקלנו באותו אקווריום ואם לא היינו יודעים לחפש אותו לא היינו מוצאים אותו.
אז איך בכלל מגיעים לדובאי מהארץ? טיסה עולה החל מ-900 שקלים עם חברת הלואו-קוסט וויזאייר. החברה ההונגרית מגיעה לשדה הדרומי והקטן יותר בדובאי, "אל מכתום" (על שם הנסיך כמובן), שבמרחק חצי שעת נסיעה ממרכז העיר. ישנן כמה ערים המחוברות בקווי החברה לישראל: בודפשט, בוקרשט, סופיה, קטוביץ וקלוז'-נאפוקה. מחיר הטיסות אינו כולל מזוודות, הושבה ומזון על המטוס. חשוב לציין שעליכם לבצע שתי הזמנות נפרדות, אחת לכל טיסה. מהבדיקה שערכנו הקונקשן הכי נוח הוא דרך בוקרשט, שם ההמתנה בין הטיסה מהארץ לטיסה שיוצאת מבירת רומניה למפרץ הפרסי נמשכת שעות בודדות.
שוב נדגיש שמדובר בקונקשן עצמאי, כלומר שני כרטיסי טיסה שונים. מה זה אומר? כשתנחתו לאחר מקטע הטיסה הראשון, רוב הסיכויים שתצטרכו להתחיל את כל התהליך מההתחלה עד שתגיעו לבורדינג לטיסה החדשה – שליחת מזוודות (אם תיקחו כאלו), ביטחון והחתמת דרכונים. לכן עליכם להביא בחשבון את משך הזמן שיספיק בעבורכם כדי לעבור את המשימה בהצלחה.
מהניסיון שלנו, מומלץ לנסות להסתפק בטרולי על מנת לא להתעכב ולהתמהמה בשדה בין הטיסות. הטיסה מבוקרשט לדובאי אורכת חמש שעות וחצי, ובחזור, נכון לכתיבת שורות אלו, הטיסה לוקחת מעל 7 שעות בגלל המסלול שמוארך כדי להימנע מטיסה מעל איראן. ישנן דרכים יקרות וקצרות יותר לטוס לדובאי, בעיקר דרך עמאן, אוקראינה ואיסטנבול, אך אלו יעלו לכם לפחות פי שניים מהמחיר ההתחלתי של חברת הלואו-קוסט.
דובאי היא עיר ענקית, ומוקדי העניין בה רחוקים זה מזה באופן שאינו ממש נוח. כדאי שתביאו את זה בחשבון כשתתכננו את הביקור שלכם בעיר. נסו לתכנן טיולי יום בין מוקדי עניין שקרובים יחסית זה לזה. קשה ללכת ברגל יותר מדי זמן בגלל המרחקים העצומים, החום הכבד והמוני הכבישים המהירים שיחסמו לכם את המעבר. המטבע בדובאי הוא דירהם (AED), שחלש מהשקל בפחות מעשירית האחוז בלבד, כך שיחסית קל לחשב את הסכומים שאתם מוציאים שם. אם תרצו לרכוש כרטיס סים, תוכלו לקנות אחד כבר בשדה תמורת 100 דירהם.
חשוב שתדעו שאין בדובאי אפשרות לבצע שיחות באינטרנט, אז כדאי שתסתפקו בהודעות קוליות, טקסט ומדיה. מנה ליחיד במסעדה ממוצעת מרשת בינלאומית תעלה לכם כ-55 דירהם. קוקטייל אלכוהולי (אם תצליחו למצוא אחד כזה) עולה בממוצע 45 דירהם, אך לרוב אפשר להגיע בזמן ה-Happy Hours ולחסוך עד 50% ממחירי המשקאות בשעות שלפני שיא הערב או אחריו.
דובאי מציעה מקומות לינה לכל סוגי התקציבים – תוכלו למצוא מיטות בפחות מ-80 דירהם לאדם בחדרים משותפים באכסניות, שרובן יציעו לכם גם בריכה וחדר כושר. מלונות 4 כוכבים וגם 5 כוכבים זמינים לכל תקציב, ובמחירים שאינם גבוהים יותר מביעדים הקלאסיים באירופה. תוכלו לנהל את תקציב הלינה שלכם בקלות, וישנם מלונות חדשים רבים בכל רמות הכוכבים. מחירי הלינה מזנקים בהתאם לרמת המלונות ולקרבה שלהם למוקדי העניין העיקריים – המרינה ובורג' ח'ליפה.
גולת הכותרת היא המלון בתוך בניין הבורג' ח'ליפה, ומעל כולם המלון המפורסם ביותר באזור והיחיד בעולם המגדיר את עצמו כמלון 7 כוכבים - הבורג' אל-ערב. המלון האקסקלוסיבי מציע שירותי משרתים אישיים, 9 סוגי כריות, 200 סוגי עיתונים יומיים, מנחת מסוקים, ג'קוזי אישי ועוד. שטחם של החדרים הקטנים ביותר במלון הוא "רק" 120 מ"ר, והם עולים החל מ-5,000 דירהם ללילה. משתלם?
לצד העובדה שכשתצאו מהעיר תוכלו עדיין לאתר גמלים משוטטים, התחבורה הציבורית בדובאי יעילה מאוד – בדגש על מערכת המטרו המרשתת את העיר לכל אורכה. קחו בחשבון שהמרחקים גדולים יחסית, והמטרו עלול להיות די צפוף. עוד טיפ שלמדתי בדרך הלא נעימה – מסתבר שבכל רכבת, לצד הקרונות המשולבים לשני המינים, ישנם קרון אחד רק לנשים ואחר לגברים. רק אל תגידו שלא הזהרנו אתכם. כמו בערים גדולות בעולם, מערכת המטרו מחלקת את דובאי לכמה אזורי נסיעה, ונסיעה ממוצעת עוברת בין אזור אחד לסמוך אליו. נסיעה כזו תעלה לכם 8 דירהם. אם תגיעו דרך שדה התעופה המרכזי של דובאי, אולי תשמחו לדעת שגם הוא מקושר לקו המטרו.
בדובאי ישנם גם כמה קווי אוטובוס, שפועלים בתדירות נמוכה יותר מהמטרו. תוכלו להיעזר בהם כדי להגיע למקומות רחוקים יותר בזול – כמו נסיעה בקו שמחבר בין קניון האמירייטס (השני בגודלו בדובאי ועם זירת הסקי) למיראקל גארדן – אחת האטרקציות המרכזיות בדובאי שנמצאת מחוץ לעיר. מונית לשם תעלה לכם לפחות 45 דירהם, ואילו האוטובוס יעלה 5 בלבד. כדי להתחיל לנסוע באוטובוסים תצטרכו לרכוש כרטיס מיוחד ב-25 דירהם נוספים.
המסקנה ברורה – בשביל נסיעה בודדת זה לא ישתלם לכם, אבל עבור שהות ארוכה כן. אפשרות נוספת היא אוטובוס התיירים הקלאסי (נו, אתם יודעים על מה אנחנו מדברים, שתי קומות ואתם יורדים ועולים איפה שתרצו). אומנם מדובר בפתרון קל ונוח אבל יקר במיוחד - כרטיס יומי כזה יעלה לכם החל מ-55 דולר למבוגר ו-38 דולר לילד.
אם לא חפצה נפשכם בנסיעה בתחבורה הציבורית, תמיד אפשר להזמין רכב שייקח אתכם, אבל חכו, גם כאן יש לכם כמה אפשרויות: האופציה הכי זולה היא דווקא לנסוע במונית. גם אנחנו הופתענו לגלות זאת. לתפוס מונית בדובאי זו פעולה קלה ובטוחה מאוד, ענף המוניות מוסדר ובכל מונית שתעלו תקבל את פניכם מערכת כריזה באנגלית, ותוכלו לראות על המסך את פרטי הנהג.
המונה מתחיל ב-5 דירהם - כך תדעו שאתם במונית רגילה. למה מונית רגילה? במקביל פועלות מוניות יוקרתיות שמסתוות כמוניות רגילות, והן יעלו לכם הרבה יותר. החיסרון הגדול במוניות הוא שהנהגים אינם מקומיים, ואיך נגיד, לא מכירים לגמרי את המקומות שתרצו להגיע אליהם או איפה עדיף לכם לרדת כשתגיעו לשם. לכן כדאי לדעת מהו היעד הסופי שלכם, ואולי אפילו לבדוק בטלפון הנחיות בסיסיות או ציוני דרך שתוכלו לזהות בקרבת היעד הסופי שלכם.
אופציה מוכרת נוספת היא נסיעה באובר, שבמפתיע יקרה יותר מהמונית בכ-25%. מצד שני האובר הרבה יותר יעיל, כלי הרכב ברובם נוחים וחדשים יותר, והנהגים מקומיים ויוכלו לראות מראש לאן בדיוק אתם צריכים להגיע ולהשאיר אתכם בדיוק שם. יתרון נוסף - תוכלו לבחור אם לשלם באשראי או במזומן. לבסוף ישנו השדרוג הדובאי "קארים" - מעין גט טקסי מפונפן יותר - שיקר יותר מהאובר ומהמוניות אך לא במידה ניכרת, ובו מובטחת לכם חוויית נסיעה מפנקת. חלק מהחברות שמוכרות כרטיס סים לנייד יציעו לכם החזר לשימוש בנסיעות באפליקציה.
אפשרות נוספת היא פשוט לנהוג בעצמכם ולשכור רכב, במחיר שמתחיל מ-26 דולר ליום. רוב הכבישים חדשים וקלים במיוחד לנהיגה, השילוט בכל מקום הוא גם בשפה האנגלית, ולא נראה שיש בעיה של מקומות חניה.
ומה קורה בים? החוף הדובאי וערוץ המים הוא אחד הסמלים המפורסמים של העיר העתיקה, שחוצץ בין חלקיה. שיט בין שני הצדדים יעלה לכם החל מדירהם בודד בטקסי-בואוט. ישנן גם אפשרויות להגיע לתחנות רחוקות יותר מאשר "סתם לצד השני", והן עולות יותר בהתאם לאורך השיט. תוכלו גם לצאת לסיור שיט מחוף הים הצפוני, לצד החוף, עד למרינה ובחזרה עד לעיר העתיקה תמורת 25 דירהם לכל כיוון.
אם תרצו לשוט רק בין העיר העתיקה לחוף תיפרדו משמונה דירהם בלבד. השיט בין צידי התעלה זמין לאורך רוב שעות היום, בדגש על שעות האור, ולעומתו סיורי השיט, נכון לכתיבת שורות אלו (לא בשיא העונה), יוצאים מהחוף הצפוני Jumeirah שלוש פעמים ביום (11:30, 13:30 ו-19:00). עבור מרחיקי הלכת ועתירי התקציב מביניכם ישנם גם סיורי מסוק פרטיים המאורגנים על ידי סוכני התיירות בעיר - הזול ביותר עולה 600 דירהם ל-12 דקות טיסה.
לאחר שהתמקמנו בדובאי והבנו איך להתמצא בה בכל סוג תקציב, הגיע הזמן לבדוק מה עושים בה, ואיך עושים זאת מבלי להתרושש. איך עושים את זה? הפרטים המלאים בכתבה הבאה בסדרה.
חברת וויזאייר הטיסה את הכותב
