הטיול של הצלם יריב כץ וענת ורזגר בדהב
(צילום: יריב כץ)
שבת. השעה שלוש אחר הצוהריים. רוב הנוסעים באוטובוס שענת, בת זוגי ואני לקחנו משדה התעופה רמון ירדו בתחנה המרכזית באילת. נשארנו כמעט לבד בדרך לטאבה, חולפים בין תורי המכוניות החונות על כל פיסת מדבר פנויה בכביש הנקרא דרך מצרים.
בכניסה למסוף הגבול מוצב אוהל לבן ארוך ובו מחסומי מתכת, על הריצפה מפוזרים בקבוקי מים מעוכים, טפסים קרועים ועטיפות חטיפים - עדות למהומת האלוהים שהתרחשה בשעות ובימים האחרונים, כשאלפים חיכו שעות בתור לביקורת הדרכונים. בצד המצרי מקבל את פנינו פקיד בלבוש אזרחי שבודק את תעודות הקורונה. אני מציג את שלי וענת מחפשת בנייד את שלה. "בסדר, בסדר" הוא אומר לנו בעברית בחיוך עייף, מבלי לחכות לאישור של ענת, "אתם יכולים להמשיך", ומסמן לנו בידו להתקדם.
לפני עמדת תשלום האגרה תור קטן בדלפק החלפת הכספים. המשפחה לפנינו מבקשת להמיר 1,800 דולר ללירות מצריות. אנחנו מחליפים פחות מחצי ותוהים לעצמנו - יכול להיות שסיני כל כך התייקרה? אקדים את המאוחר ואענה שלא. הכסף הספיק לנו בדיוק. אחרי שחזרנו ראיתי בדף הפייסבוק "אוהבי סיני" הודעה על משפחה שחזרה לארץ עם הרבה לירות מצריות ומעוניינת להחליף.
ביציאה מהמסוף אני מחפש את מוחמד בחולצת גוצ'י ירוקה' כפי שמופיע בתמונת הוואטסאפ ששלח לי. מוחמד, סדרן המוניות, שאת מספר הטלפון הנייד שלו לקחתי מקבוצת הפייסבוק הנ"ל, מזהה אותי ראשון ומנופף בידו מרחוק. "אהלן אהלן, הנה המונית שהזמנתם, וולקאם טו סיני". אני משלם 50 דולר, כפי שסוכם מראש, וחצי שעה אחרי שנכנסנו למסוף הגבול על שם מנחם בגין אנחנו כבר במונית בסיני. דוהרים דרומה וחולפים על פני החופים האייקונים ראס השטן, קומקום תלתה ורוקסי ביץ, בדרך לדהב שנמצאת מרחק שעתיים נסיעה מאילת.
דהב היום שונה מאוד מהכפר הבדואי שהייתה עד לפני שנים אחדות. הכפר הפך לעיר שבה מתגוררים כ-8,000 אירופים, כך לפחות לפי דף הפייסבוק Dahab news and talk. ביחד עם יזמים מצרים אלו הקימו בתי מלון ותשתיות תיירותיות מגוונות המתאימות גם לכל המשפחה ולא רק לתרמילאים.
בדרום המפרץ מרוכזים הריזורטים היקרים ובראשם "ג'ז דהבייה" הפופולרי מאוד בקרב ישראלים - במחיר החל מ-180 דולר ללילה. במרכז המפרץ לאורך הטיילת בתי המלון הזולים יותר. אנחנו הזמנו חדר במלון "אדוארדו" בכ-80 דולר ללילה, כולל ארוחת בוקר, שלא מוגשת לפני השעה 9:00. בכל זאת סיני.
לעיר אווירה וארומה קוסמופוליטית. מלבד מסעדות שנראות כמו מלכודות תיירים קלאסיות עם שיווק אגרסיבי והפעלת לחץ פיזי מתון על העוברים בטיילת להיכנס למסעדה, יש גם בתי קפה מגניבים, חנויות בוטיק נחבאות, חנויות מזכרות, מסעדות הודיות, דוכני פיש אנד צ'יפס, גלידריות, פיצריות חנויות מכולת, מועדוני צלילה מועדוני גלישה. לצד אלה תמצאו סוכנויות טיולים שיארגנו לכם טיול בזריחה לסנטה קטרינה במחיר (המצחיק) של 50 דולר לאדם או 140 דולר אם תרצו לעשות את זה כטיול פרטי.
שתי משימות לקחנו על עצמנו בחופשה בדהב. הראשונה - לנצל את המחירים הנוחים ולאכול כמה שיותר דגים ופירות ים טריים. החג המוסלמי עיד אל פיטר בפתח ותיירים מקומיים מקהיר מציפים כמעט את כל המסעדות ואפילו את מסעדת הדגים שעל חלון הזכוכית שלה תלוי שלט בכתב יד בעברית עם הכיתוב "כשר".
החלטנו להיכנס למסעדת הדגים הראשונה שהוזמנו פנימה. במקום להתעמק בתפריט הכתוב, המלצר מפציר בנו לחלוק מנה מיוחדת של תערובת דגים ופירות ים ב-800 לירות מצריות. שהם כ-150 שקלים. זה קצת יקר לנו אז הוא הציע מנה דומה ב-700 לירות, או לחלופין ב-600 לירות, ב-500 לירות, או לבסוף בכמה שאנחנו רוצים לשלם.
בחרנו במנה אחרת: דג דניס וברבוניות ובקלמרי מטוגן. למרות שלא ביקשנו הגיעו לשולחן צלוחיות חומוס, צ'יפס וסלט. תוהים מדוע אני מלאה אתכם בפרטים אלו? כי הכול היה כל כך טעים וטרי. לדניס הבר טעם שונה ועשיר מדגי הכלובים. הברבוניות נראו יותר בגודל של בורי ונראה לי שלא הייתי אמור לבלוע אותם עם העצמות. פרוסות הקלמרי היו עבות ועסיסיות והכל טרי כמו שמצופה ממסעדה בחוף דייגים. כל זה כולל שתיה (ללא אלכוהול) עלה פחות מ-150 שקלים.
משימה שניה שלנו בטיול - שוב לנצל את המחירים הנוחים אך הפעם בשביל לצלול בים סוף.
מלבד האיכות התיירותית, מדובר בצלילות מדהימות. חופשת צלילה בסיני מאפשרת לעבור את השעות החמות של היום במים בלי להישרף בשמש ובמיוחד למי שנרשם לשתי צלילות ביום, פעילות שמתחילה בשעה תשע בבוקר ומסתיימת בערך בשעה ארבע אחר הצוהריים.
את רישיון הצלילה שלי קבלתי ב-1980, שנה לאחר שסיימתי את קורס הצלילה שקיבלתי במתנה לבר מצווה. מאז לא הקפדתי לחדש ולרענן אותו, ואין לי לוג בוק עם תיעוד רשום של צלילות. רישיון הצלילה של ענת מ-1991 והצלילה האחרונה הרשומה שלה ב-מ1995. הנתונים הללו לא הרתיעו אף אחד במועדוני הצלילה שנכנסו אליהם באופן אקראי לאורך הטיילת, כשלכולם הייתה את אותה תשובה - צלילת ריענון. המחירים דומים, המדריכים המצרים דומים, והביקורות בטריפ אדווייזר דומות (כולם קיבלו חמישה כוכבים). גם הים אותו ים. אז בחרנו במועדון "פנטסי" (Fantasea) שגם היה ממש קרוב למלון שלנו.
צלילת ריענון עולה 45 דולר, שהם עשרה דולר יותר מצלילה רגילה שכוללות מדריך, כל ציוד הצלילה (מסכה, סנפירים, מאזן, וסת, מיכל אוויר, משקולות ןחליפת צלילה), הסעה לאתר הצלילה, דמי כניסה לאתר (חוץ מהבלו הול שהכניסה לאתר עולה עוד עשרה דולר) וביטוח.
תמורת עשרה דולר נוספים המדריך הצטייד במצלמה תת מימית ותיעד אותנו במהלך הצלילה. אני לא זוכר מחיר כל כך זול לצלילה, גם באזורים אחרים בעולם שנחשבים זולים כמו סרי לנקה, קוסטה ריקה או תאילנד, שם מחירי הצלילות מתחילים במאה דולר (תקנו אותי אם אני טועה).
לצלילת הריענון הציעו לנו במועדון להצטרף לקבוצה שיוצאת לאתר הצלילה "גן הצלופחים". ענת לא התלהבה אבל אחרי שהבטיחו לנו שאין כמעט צלופחים בגן היא השתכנעה. בתדריך לצלילה פגשנו את שאר הצוללים - אנה ובנה בן ה12 מפולין, מריאן ואולבייה הצרפתים שגרים בקהיר, מדברים ביניהם צרפתית במבטא ספרדי. בשיחות הקצרות ביננו הספקנו ללמוד שעברו לקהיר מביירות, בה התגוררו, כמו גם בעוד כמה בירות ערביות, עם שתי בנותיהם, לרגל עבודתו של אוליבייה שקשורה ל"דיפלומטיה". בדרך לאתר הצלילה נתקענו עם הג'יפ ויצאנו כולנולדחוף את הג'יפ בעלייה.
לחוף גן הצלופחים הגענו אחרי שעצרנו בנקודת המשטרה הקרובה, שם הופקדו תצלומי הדרכונים שלנו. מיהרנו לתפוס מקום בצל, במסעדה הראשונה לאורך החוף מתוך שורה של מסעדות שהחלו להתמלא בעשרות הצוללנים. אלו המשיכו להישפך מטור רכבי הארבע על ארבכ בכניסה לחוף. וכך הבנו שפקקים יש לא רק באיילון, גם באתרי הצלילה צריך לחכות הרבה זמן לתורך.
ההמתנה במסעדה משחזרת את עונג הבטלה בחושות של צפון סיני. הגוף מתחיל לקבל את הצורה של גזעי הדקלים המסודרים בצורת ח'. ביננו מתרוצץ מלצר ומגיש מיצי פרות וארוחות בוקר. כשהתחלנו להתרגל לחום ולכריות הקשות אנחנו מזהים את מוסטפא המדריך יוצא מהמים, אחרי שסיים את הצלילה הראשונה שלו מתוך שלוש. הוא מוריד את הציוד מתיישב לידינו ובלי לבזבז זמן מתחיל בתדריך שבו הוא מעביר לנו קורס צלילה שלם ברבע שעה.
אחרי שהתלבשנו והצטיידנו בציוד הכבד, מוסטפה עזר לנו במשימה הבלתי אפשרית של קיפול הרגליים, נעילת הסנפירים ולנשום במקביל. אחרי כמה תרגולים נוספים על יבש, אנחנו מתיישבים על הברכיים ומתרגלים הוצאת מים מהמסכה ואיזון ציפה. כשמוסטפא משתכנע שאנחנו בשליטה ורגועים מספיק כדי שלא נעשה את הדבר המסוכן ביותר בצלילה - עלייה בבת אחת ללא בקרה - מה שעלול לגרום לפיצוץ הריאות, אנחנו יוצאים לצלילה של כחצי שעה עד לעומק 18 מטר בגן הצלופחים.
הריף מדהים ביופיו, אבל כמי שזוכר איך היה הריף לפני 40 שנה אי אפשר גם שלא להזדעזע ממצב האלמוגים שרובם לבנים-מתים ומכמות הדגים הקטנה יחסית לעבר. זו תופעה עצובה ומוכרת בכל העולם. חצי השעה מתחת למים חולפת מהר וגם המכלים מתחילים להתרוקן וכך מסתיימת לה הצלילה הראשונה.
לצלילה השנייה התלבטנו בין אפשרויות רבות. ה"בלו הול", אתר הצלילה המפורסם בדהב, פופולרי גם בקרב צוללים חופשיים, והצפייה בהם גם באמצעות משקפת ושנורקל בלבד, מהפנטת. בגדול זה הרגיש כמו להיות על סט הצילומים בסרט הכחול הגדול. אתר "ה"בלו הול" נחשב גם למקום מסוכן לצלילה בגלל ריבוי תאונות הצלילה שבהן קיפחו את חייהם לא מעט צוללים מנוסים.
הצוללנים, שצללו בניגוד להוראות לעומק 60 מטרים שזה 20 עמוק יותר מהמותר עם ציוד צלילה רגיל, ניסו לעבור דרך חור כחול בקיר הריף לים הפתוח. בעומק הזה אפשר לחוות שיכרון מעמקים ולטבוע. אף מדריך צלילה לא יאפשר לתיירים הצוללים לרדת לעומק אסור. לכן רוב הטובעים הם מדריכי צלילה שבזמנם הפנוי צוללים בניגוד להוראות.
לבסוף בחרנו באתר צלילה שנקרא "הקניון". שהוא למעשה בקע עמוק בריף אלמוגים שרחב מספיק בשביל לעבור בתוכו בצלילה.
למחרת, אחרי שהערנו את הטבח במלון אלדורדו שיכין לנו ארוחת בוקר מוקדמת, פגשנו את המדריך החדש - אחמד. ענת מעט חששה מהצלילה בקניון ואחמד הרגיע אותה. "אתמול צללתי בקניון, שלשום צללתי בקניון, כבר חודשיים שאין לי יום חופש וכל יום אני צולל בקניון". לאחר מכן הוא המשיך בתדריך ופירט בדיוק מה נעבור בכל מטר בצלילה, באיזה עומק נהיה ואילו דגים נראה.
הכניסה לקניון הייתה דרך חור באלמוגים בעומק 12 מטר. יורדים עד לעומק 30 מטרים שם האור המגיע מהשמש חלש יותר והצבעים עמוקים יותר. הצלילה עצמה יותר קלה כיוון שאיזון הציפה בעומק קל יותר, ואנו פנויים יותר ליהנות מלהקות הדגים. ביציאה מהמים ענת קורנת מהחוויה ומההתגברות על הפחד. "אני לא מאמינה שנכנסתי לחור הזה בין האלמוגים" היא מסכמת, "היה שווה ומדהים".
בערב החלטנו לגוון במסעדה "עממית" יותר. בחרנו בפיש אנד צ'יפס ממסעדה בעלת השם המזמין "מטבחי הגיהנום", שמציגה לראווה דווקא עופות מטוגנים. בעל המסעדה מזהה על פנינו את החשש ובסיום הארוחה ניגש אלינו בביטחון עצמי ושואל - "טרי?" כן אנחנו משיבים במקהלה. טרי וטעים ב-175 לירות שהם 32 שקלים למנה. מסעדה נוספת מומלצת נקרא "זנובה", בה מגישים מנות בשריות או צמחוניות בבישול איטי. חובה להזמין מקום יום מראש.
למחרת שכרנו שני זוגות אופניים באחת מהחנויות להשכרת אופניים וקטנועים. אופניים במצב די רעוע עולים מאה לירות מצריות ליום וחדשות ב-150 לירות. עבור אופנוע שטח הונדה איקס אר 250 ביקשו 800 לירות לשעתיים.
לקחנו שני זוגות אופניים חדשים, ורכבנו לצד הדרומי של המפרץ. רכיבה של חמישה קילומטרים בטיילת על שפת הים עד שהגענו ללגונה הדרומית מרכז גלישת הרוח בדהב. הרוח באותו היום היתה חלשה והים היה מלא בגולשים מתלמדים שמנצלים את מזג האוויר ואת הלגונה הרדודה (כ-40 ס"מ עומק) כדי ללמוד לגלוש מבלי להתעייף מידי. משם המשכנו למלון ג'ז דהביה רק כדי להציץ ולראות איך נראה הרזורט היקר. יפה מאוד, שווה למי שאוהב את הנוחות והשקט.
יום למחרת עברתי התאוששות לא פשוטה, לא ברור לגמרי אם מכמויות היין בערב שלפני או מבחירה בדוכן מפוקפק על הטיילת.
חזרתי לעצמי ויצאנו ברכיבה לצד השני של המפרץ לכיוון צפון. שם נתקלנו בכמה מהווילות המודרניות בעיר, כמו גם בבתי קפה חמודים ובחנויות שבהן קונים המקומיים. אם אתם רוכבים על אופנים מומלץ לנעול אותם, יש דיווחים על גניבות אופנים.
בערב האחרון ניסינו את המסעדה עם השם היומרני מסעדת "הדג הטרי". אף אחד לא האיץ בנו להיכנס ובתפריט מצאנו בדיוק מה שחיפשנו - דג בגריל. 600 גרם של פרידה (רד סנפיר) ברוטב חרדל, בתוספת ירקות שורש ואורז. היה מושלם. ביקשנו מהטבח את המתכון אבל הוא סירב בנימוס - "זה סודי". נראה שיצאנו עם לקח ובפעם הבאה נחזור ישר לכאן.
זהו. שתי המשימות שלקחנו על עצמנו הושלמו. המשימות לפעם הבאה בדהב: גלישה ברוח המטורפת שיש כאן, לראות את סנטה קטרינה ואת הר סיני בזריחה. העיקר שיש טעם של עוד.
