המסע לפסטיבל בממלכה הבודהיסטית האחרונה
(צילום: ירון ברנר)
"בהוטן היא מדינה קטנה שלכודה בין שתי מעצמות גדולות – סין מצפון והודו מדרום. היא מחשיבה את עצמה כממלכה הבודהיסטית הטיבטית העצמאית האחרונה בעולם" – לימור צדוק, צלמת, מדריכת טיולים וכתבת של "מסע אחר אונליין", חזרה בתחילת החודש מטיול מרתק באחת המדינות המיוחדות בעולם שכוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל רק בשנת 2020. "החמצן שם הוא מהטובים בעולם", סיפרה צדוק בריאיון לאולפן ynet, "אין כמעט פליטות של פחמן דו-חמצני כי אין תעשייה, יש רק כביש אחד, אסור לעשן והחשמל מופק באנרגיה ירוקה – בקיצור, חלום".
צדוק הוסיפה וסיפרה כי בניגוד לרוב מדינות העולם, בבהוטן לא מעוניינים בשטף של תיירים ולכן הטילו מס מיוחד של 250 דולר ליום לכל מטייל. עם זאת, אין לה ספק שמדובר במחיר ששווה את החוויה. "מיד כשנחתנו נמרח לנו חיוך על הפרצוף ונכנסו לאווירה רגועה. זו באמת מדינה עם חוויה אחרת מעולם אחר. משהו מרתק".
21 צפייה בגלריה
אחד ממשתתפי הפסטיבל אוחז בחפץ בצורת פאלוס, מוטיב חוזר ונפוץ בממלכה
(צילום: לימור צדוק)
לימור הקדישה את הביקור שלה לפסטיבל טסה-צ'וּ. "לפני למעלה מאלף שנה, על גבה של טיגריסית מעופפת, הגיע הגורו רינפוצ'ה מטיבט לבהוטאן", הסבירה צדוק על אודות המסורת והמיתוסים שמאחורי הפסטיבל. "הטיגריסית הובילה אותו היישר למערה בתוך קרביו של מצוק אימתני בגובה 900 מטרים. ממערה זו עולמה של בהוטאן השתנה לעד, שכן גורו רינפוצ'ה הביא איתו לבהוטאן את הבודהיזם הטיבטי. אל המערה הזו ואל מנזר 'קן הטיגריסית', טיפסנו תחילה רכובים על פרדות ובהמשך ברגל. טיפוס תלול ולא פשוט לגובה 3,100 מטר.
"יום הולדתו של רינפוצ'ה האהוב, (הנחשב בבהוטאן לבודהה השני אחרי בודהה שאקיימוני), נחגג במקדשים ברחבי בהוטאן בפסטיבל המסכות. בימי הפסטיבל, הכפרים מתרוקנים מתושביהם. בתי הספר והגנים נסגרים ושיירות צבעוניות של משפחות בלבוש מסורתי חגיגי, מטפסות ברגל במעלה ההרים – אל חצרות המקדשים שם מתרחשים הפסטיבלים. המשפחות סוחבות איתן סלי קש צבעוניים עמוסי תבשילים ושתייה ומתכוננות לשהייה ארוכה בחצר המקדש.
"אנחנו בחרנו להשתתף בפסטיבל קטן יותר, בדיוק כמו שאני אוהבת. כך יכולנו להתקרב אל רחבת הריקודים ולהפוך לשותפים בהתרחשות. הפסטיבלים נחגגים במשך חמישה ימים, שבמהלכם שרים ורוקדים ריקודים המייצגים את מלחמת הטוב ברע. הרקדנים הם נזירים או להקה מיוחדת, המגיעה כחודש לפני הפסטיבל לגור בסביבת המקדש ולהתאמן. בין הריקודים, מופיעים גם ליצנים, שהם תושבים מן השורה, שבשגרת יומם הם איכרים או בעלי מלאכה. הליצנים מנסים להקליל את האווירה על ידי שירים גסים כשהם מנופפים בידיהם באיברי מין זכריים גדולים מעץ ובכאלה העשויים מבד התלויים על ראשיהם".
21 צפייה בגלריה
מנזר טקצאנג, הוא אתר בודהיסטי קדוש הממוקם על צלע הצוק של עמק פארו העליון בבהוטן
(צילום: לימור צדוק)
בריאיון לאולפן ynet הסבירה לימור גם על סמל הפאלוס שנפוץ בממלכה: "יש ציורים של פאלוסים על הבתים, יש חנויות של פסלי פאלוסים ואפילו מקדש שמגיעות אליו נשים שמנסות להרות. הן מקבלות פסל פאלוס גדול (יותר מחצי מטר) וצריכות להחזיק אותו ולהקיף את המקדש שלוש פעמים. מצד אחד הפאלוסים שמצוירים בכל מקום קשורים לנושא של הגעה להארה שמערבת את הגוף, את החושים ואת המיניות, אך מצד שני הם קשורים גם למיתוס ולאמונה עממית שהם מבריחים רוחות רעות ושדים רעים, ללא קשר למיניות".
