אפשר להבין מדוע רודוס הפך עם השנים לאי היווני היותר מושמץ מבין שכניו המיקונוסאים והסנטוריאנים, עם קונוטציות שנמתחות איפשהו בין הבנאליות לאי חסר חן. הוא בין הראשונים מבין יעדי יוון שנפתחו אליו טיסות ישירות מישראל לפני מספר עשורים והוא גם קרוב מאוד - רק שעה ורבע טיסה. על פניו היה לו את כל מה שצריך כדי להיות ה"אי" אבל עם השנים התואר נשחק וככל הנראה דילג בין האיים בים האגאי לאלו בצד השני של יוון - בים היוּני.
וכך, 11 שנה מאז ביקורי האחרון בו ועם כמעט אפס ציפיות מהאי שהרגיש חרוש ולא מושך, נחתתי בשדה התעופה הבינלאומי דיאגורס. שדה שסבל בעבר משביתות רבות וממראות לא מחמיאים, בלשון המעטה, כשדה קטן מדי שאין לו הרבה מה להציע. אך בהמשך הטיול הנוכחי, כלומר בדרכי חזרה ארצה, הופתעתי (בפעם המי זוכרת כמה בטיול הזה) מהמראה שלו ועד כמה הוא הרבה יותר נחמד וגדול ממה שזכרתי. עם סניפים של החנויות - מזון, ביגוד ושונות, שאוהבים לפגוש רגע לפני החזרה לשגרה.
מה עוד זכרתי? אי חביב עם נופים שמזכירים מעט את הגליל העליון, חופים סבירים עם חול כהה וכואב ברגליים, היצע מלונות – שהם ברמה טובה - דליל יחסית, עיר בירה תיירותית מדי עם טברנה אחת (בערך) מצועצעת מדי, כמה מועדוני לילה מפוקפקים שלא באמת עומדים בסטנדרט כלשהו והרבה דוכני רחוב בעיר העתיקה עם סחורה מיושנת. ויש גם את העיר לינדוס – העיירה הלבנה שנחשבת היפה באי ופארק מים נחמד אך מיושן.
מה ראיתי ב-2022? אי אחר לגמרי. כבר בדרך מהשדה למלון נפרסו מרחוק ומקרוב מפרצים וחופים מגרים. מי הטורקיז שלידם גרמו לשפשף עיניים ולתהות אולי הטייס הוריד אותנו בטעות באי אחר.
כמות המלונות ככל הנראה שילשה את עצמה בעשור הזה. עשרות מלונות ענק שמסתירים בריכות רחבות וחופים פרטיים מאחוריהם לצד מלונות קטנים – חלקם נראים בוטיקיים וחלקם יותר פשוטים, אבל כולם עושים חשק להיכנס ולעשות צ'ק-אין.
ובכלל, הנסיעה לאורך האי, שגודלו נמתח על 100 ק"מ לאורך ו-40 ק"מ לרוחב, גרמה לי להרגיש שהגעתי לעיירות נופש קיציות, ששמורות לרוב ליעדים טרופיים רחוקים, עם כל מה שכיף לראות במקומות שכאלה: החל מחנויות שמוכרות ציוד חוף, קונדיטוריות ובתי קפה קטנים ומזמינים בצידי הדרך, מסעדות מכל מיני סוגים ולאומים, בהן גם טברנות כמובן, ועד סוכנויות השכרת רכבים מקומיות שמציעות בעיקר אופנועים, טרקטורונים ורכבים קטנים. וכשיוצאים מהרכב ריח קרם ההגנה נישא חזק באוויר לצד הצ'יפס שמטגנים באחת ממסעדות החוף באזור. ריח החופש.
המלצה של מקומי: החופים שכדאי להכיר ברודוס
באחת מהנסיעות אל העיר רודוס ניצלנו את ההזדמנות לפתוח בשיחה עם נהג המונית - צעיר ומקומי, שהתברר בתוך רמזור או שניים כמדריך חופים רציני ביותר.
"מה אתם מחפשים? חוף נסתר יותר אבל סלעי או אי עם חול רך אבל צריך להגיע אליו מוקדם? חוף שרק המקומיים מכירים או כזה גדול יותר שיש בו הרבה אטרקציות?", שאל הנהג הנמרץ שהתחיל בטוב בכך שלא פתח את השיחה עם ניחוש מאיפה אנחנו ושטח את משנתו על עם ישראל.
"אנחנו מעוניינים לשמוע על כולם", ענינו בהתלהבות גמורה.
אז ככה:
חוף המקומיים: אגאת'י Agathi. חוף שנחשב כפחות מוכר ויותר של המקומיים. רק שימו לב שבסופי השבוע הוא מתמלא די מהר החל מהשעה 10:30. עדיף להגיע עד אז – הן מבחינת מציאת חנייה קרובה ויותר חשוב – מבחינת מציאת מיטות ומקום טוב ליד המים.
מה יש כאן? חול רך שלא מבייש חופים לבנים בסיישל ומים צלולים מאוד. למשנרקלים בקהל מובטחת גם חוויית צפייה מעניינת בשוליים של הרצועה. החוף נמצא בין שני הרים כשביניהם נפרסת רצועת חוף לא גדולה אך לא קטנה מדי.
יש כאן גם בר-מסעדה ובו כל אוכל או משקה שעושים טוב לפני ואחרי טבילה במים. כך שלא צריך להעמיס בסופר בדרך יותר מדי דברים.
ויש אפילו אפשרות לשאול ציוד חוף כמו אבובים, מזרנים ומשחקי מים לקטנים. כן, חינם אין כסף, רק תזכרו להחזיר אחרי.
הבעיה המרכזית כאן היא היציאה. מאוד קשה לעזוב את החוף הזה. הטבילה במים הופכת לשהייה ארוכה כי כל כך נעים ויפה בפנים. ואז גם ההבנה שהמקום נמצא בעצם רק שעה ורבע טיסה מנתב"ג ועוד כ-45 דקות נסיעה משדה התעופה באי (או פחות אם תתארחו במלון יחסית קרוב) נופלת עליך ובכלל בא להתחיל לברר כמה עולה כאן בית.
החוף הפוטוגני: מפרץ אנתוני קווין Anthony Quinn Bay
החוף שבו ביקרתי גם אז, לפני יותר מעשור, קרוי על שמו של השחקן האמריקני-מקסיקני שכיכב בקלאסיקות כמו "זורבה היווני", "לורנס איש ערב" ובסרט שצולם ממש בחוף הזה "תותחי נברון", ומכאן קיבל המפרץ את שמו, שלפני זה נקרא מפרץ ואגיס.
גם כאן מדובר ברצועת חוף שנמתחת בין שני הרים או יותר נכון גבעות. רק שבמפרץ הזה יש רצועה נוספת שכאילו סוגרת אותו בצלע רביעית, מה שהופך את המים לרגועים אף יותר מהחוף הקודם.
החוף הזה נחשב לאחד הידועים יותר ברודוס, כך שבהתאם גם כמות התיירים שתפגשו כאן. הנוף מהגבעה בדרך לחוף או בחזרה לאוטו – שווה עצירה וסשן צילומים.
חוף המעיינות: חוף אואזיס Oasis Beach ומעיינות קלית'אה Kallithea Springs. האזור נמצא בין העיר רודוס לעיירה פליראקי - שבה מרבית מלונות הענק שוכנים. המקום מושך מצד אחד תיירים בגלל המעיינות והמרחצאות שלו אבל הרבה מהם מפספסים את החופים היפים שיש כאן.
חלקם סלעיים מאוד וחלקם חוליים עם מיטות שיזוף להשכרה ומסעדות חוף. נהג המונית טען שבאמצע השבוע הוא נחשב חוף המקומיים אך בשנים האחרונות הוא התגלה על ידי יותר ויותר תיירים כך שבסופי שבוע הוא עמוס יותר. גם כאן מומלץ לשנרקל בין המפרצים והמים הצלולים.
חוף הטברנות: חוף חאריקי Chariki, על שם עיירת הדייגים שבה הוא שוכן. העיירה שממש נושקת לקו המים מספקת למבלים בחוף מספר מסעדות וטברנות בקו ראשון על המים שרק גורמות לאוזו/בירה/יין לבן – מה שעושה לכם את זה, לצד צלחת הצזיקי והסובלאקי להיות הרבה יותר טעימים מול מי הטורקיז.
החול כאן פחות נעים להליכה אז תכינו נעלי מים/שקפקפים או שתתכוננו לדדות קצת בדרך אל המים.
חוף סנט פול St paul. אם נסעתם ללינדוס הלבנה קחו איתכם בגד ים ובחזרה מטה תקפצו לחוף שצמוד לעיירה.
מדובר בעוד חוף שגורם לבלבול קל – האם הגענו לאי טרופי בקריביים? מרחוק צבעי המים הם תכולים וטורקיזיים כאילו שמו עליהם פילטרים בהגזמה. מקרוב הם פשוט שקופים וצלולים. ויש גם כנסייה לבנה מצד ימין שבכלל מוסיפה עוד אופי לתמונות.
שימו לב שאת הרכב תצטרכו להחנות למעלה ולרדת ברגל מרחק לא קטן, אז קחו בחשבון את הציוד שתרצו לקחת איתכם.
מבחינת השכרת מיטות חוף ושמשיות - ברוב החופים הנ"ל יש את האפשרות הזו והיא בתשלום. כ-15 אירו לזוג מיטות, שולחן ושמשייה ליום שלם.
איך לא צילמו כאן את משחקי הכס?
אז על העיר לינדוס אין טעם להכביר במילים – היא מפורסמת בשל ההיסטוריה שלה, היופי שבה ומצודת האקרופוליס שנמצאת במעלה ההר שעליה היא יושבת. יש בה הרבה מכל מה שתייר ממוצע צריך: אינספור תחנות צילום על רקע נוף מדהים ורוח מרעננת (שעושה עבודה טובה אחרי העלייה המפרכת בדרך אליה בחודשי הקיץ). חנויות מזכרות, תכשיטים, אקססוריז ובגדים, טברנות יפות ואנשים שמחים ובקיצור מה לא. כך שהיא (די) שווה את המאמץ בהגעה אליה דרך מאות המדרגות ולא, אי-אפשר להיכנס אליה עם הרכב ששכרתם.
ולכן אעבור ישר לעיר המרכזית שהפתיעה אותנו: רודוס. לא בטוחה אם אלו השנים והבגרות שבאה איתן או שהמקום עבר שינוי או גם וגם, אבל הביקור בעיר העתיקה היה מרשים ביותר.
עיר עם מערכת חומות שלא מביישת שום סט צילומים של משחקי הכס, סמטאות מקושטות בשלל חנויות ודוכנים עם תיקים, בגדים ושאר ירקות – רק שכולם מרגישים אותנטיים (עד כמה שמוקד תיירות יכול להיות אותנטי). כאלה שהמוכרים בהם לא באים לשכנע אותך לקנות עם שריקות בפתח בית העסק או קריאות "שלום" בעברית, שלעיתים הרי רק מבריחות אותנו הישראלים, שחלילה יחשבו שאנחנו ישראלים ולא איטלקים.
גם המסעדות הפתיעו לטובה עם רכיבים טריים ומקומיים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות. אבל האווירה הכללית היא רגועה ולא עמוסה מדי. אמיתית ולא צבועה מדי. אחת המסעדות שבחרנו לחזור אליה שוב נקראת "מאמה סופיה" והיא נמצאת כעשר דקות הליכה איטית (מדובר בעלייה לא פשוטה) מהשער המרכזי שדרכו נכנסים לעיר העתיקה. היא אומנם לא נסתרת באיזו סמטה צדדית ולא נחשבת לכזאת השמורה ל"מקומיים בלבד", אבל קבלת הפנים בה חמימה מאוד, המלצרים דוברי אנגלית מעולה ומאוד שירותיים. האוכל בה טרי, פשוט, טעים ולא יקר. ויש גם מנות רבות ללא גלוטן למי שמחפש.
מסעדה נוספת מומלצת נקראת "טברנה יאסו", והיא שייכת לישראלית שגרה באי, אבישג אוהנה. היא לא נמצאת בעיר העתיקה אך לא רחוק ממנה, בצד הצפון מזרחי של האי. מדובר בטברנה כשרה שמגישה מאכלים ומשקאות מקומיים עם זמרים ונגנים שעושים שמח, כולל טקס שבירת הצלחות. היא פתוחה מדי ערב מלבד ימי שישי.
וחזרה לעיר העתיקה - מומלץ להגיע לשיטוט בה בשעות אחר הצהריים – לא מוקדם מדי כדי לברוח מהחום הכבד ולא מאוחר מדי, רגע לפני שיתמלא כאן לקראת ערב.
אם אתם מתכננים להתנייד במוניות – דעו שיש כאן מחסור בכאלה, מה שגורם לתור מעט מבהיל ביציאה מהעיר. כך לפחות היה בזמן הביקור שלנו בסוף יולי. אז כדאי לצאת מכאן מוקדם או מאוחר משעות העומס שנעות בין 21:00 ל-23:00. או להתרחק רגלית מחומות העיר ולנסות לתפוס מונית בעיר החדשה על הדרך ולא בתחנה.
אגב, משפחות עם עגלות תינוק ו/או נשים בהיריון יקבלו קדימות בתורים האלו ובכלל. מעשה שנשמע מאוד הגיוני בסך הכל ועדיין מפתיע כשזה מגיע מעם עם מנטליות שמזכירה את זו הישראלית.
מלונות - מהכול כלול ועד מלונות בוטיק
כאמור, המנעד כאן רחב וגדול. להבדיל מהשם שיצא לאי – אפשר למצוא כאן מלונות יוקרה מפנקים על גבעות שרחוקות מכל ההמולה או מלונות גדולים ומשפחתיים על החופים עם צמד המילים הכה אהוב – "הכול כלול". כאלה עם פארק מים בתוך המלון וכאלה שקטים יותר. מלונות בוטיק למבוגרים בלבד ומלונות פשוטים יותר גם לצעירים.
המלונות מפוזרים בכל רחבי האי אך יש כמה אזורים שבהם הם נמצאים יותר כמו אזור פליראקי - שבו אנחנו התארחנו והוא נמצא בצד המערבי של האי, כ-20 דקות נסיעה מרודוס ומשדה התעופה. סביב העיר לינדוס ישנו מקבץ נוסף של מלונות וכמובן גם בעיר רודוס עצמה ובסביבתה. ויש את הצד המזרחי של האי שגם עליו יושבים לא מעט מלונות ברמות שונות.
והמחירים? בהתאם לסוג המלון ולתקופה שתבקשו לנפוש בו. כך למשל בבדיקה עבור נופש בראש השנה בסוף ספטמבר לסופ"ש ארוך: חמישי עד שני, המחיר נע בין 2,500 שקלים ל-4,000 שקלים לחדר עבור ארבעה לילות באחד ממלונות החמישה כוכבים באזור פליראקי, כולל ארוחת בוקר.
ההתניידות באי
נתחיל מהבשורה הפחות נחמדה - חברת UBER טרם הגיעה לכאן ובכלל עניין המוניות מעט בעייתי. כאמור, מורגש מחסור בהן ולוקח לא מעט זמן עד שתגיע מונית לאסוף אתכם מנקודה אחת לשנייה. עם זאת, מחירי הנסיעה במונית סבירים מאוד ואינם משתנים מנהג לנהג או משעה לשעה, כפי שקורה ובכן, אצלנו.
יש כאן לא מעט סוכנויות השכרת רכבים - ומצוקת המחסור בפן הזה דווקא פחות מורגשת (להבדיל מהמחסור בשאר אירופה). אחרי מחקר לא קטן אנחנו הגענו לסוכנות רכבים בשם J&D - היחידה שהציעה להגיע אלינו ולא להפך.
עלות ההשכרה ליום עמדה על 75 אירו לרכב מסוג גי'פון די מרווח עם בגז' גדול. המחיר כולל את כל הביטוחים הנדרשים ויותר מזה - לא רק שהרכב מגיע למקום שנוח לכם הוא מגיע עם סוכן אדיב במיוחד, חמוש בשירותיות ובהרבה הסברים כלליים על האי. הוא אפילו הסביר איך לא ליפול בכל מיני מלכודות תיירים ותחנות דלק יקרות.
אפילו השופינג לא רע בכלל
מתנצלת מראש על השימוש החוזר בשורש פ.ת.ע בכתבה, אבל גם בגזרה הזו היו הפתעות. יש את רשת הסטוק היוונית והמוכרת ג'מבו, שעשתה עלייה לארץ ב-2020. אך לפי דיווחים מצד שופוהוליקים ישראלים - החנויות ביוון מוכרות סחורה שונה מזאת שבארץ וגם המחירים מעט יותר נמוכים. סניף אחד של חנות הענק תמצאו כאן באי.
בעיר רודוס עצמה (החדשה לא העתיקה) נפתחו בשנים האחרונות עוד ועוד מחנויות הרשתות הגדולות. אם בעבר היה כאן סניף אחד של רשת מוכרת, היום הליכה במדרחוב הראשי בעיר מגלה שמות ולוגואים מוכרים רבים, המרגשים בהם הם אלו שלא נמצאים בארץ. החל מהחנות למוצרי טיפוח ואיפור "ספורה" (SEPHORA) ועד חנויות כמו אוישו (OYSHO) וטרה נובה (Terranova). אלו לצד הרשתות הגדולות שיש גם בארץ אך כאן - המחירים נמוכים יותר.
אבל הפתעת ההפתעות לא נמצאת באותן חנויות, אלא דווקא באותם סופרים שנמצאים בדרכים. באזור פליראקי למשל - שבו כאמור נמצאים מלונות רבים, ישנם מרקטים נחמדים שמוכרים הכול מהכול ושם נמצאות המציאות הגדולות. אם אלו כלי מטבח יווניים, שמני זית או קרמים וסבונים או בגדים באיכות לא רעה בכלל עם מחירים מעט גבוהים יותר מדוכני העיר העתיקה אך בהחלט סבירים.
לסיכום, היה מרענן לחזור לאי היווני שהכי קל להגיע אליו מישראל והכי קשה להודות שהחופשה היא "רק לרודוס". אבל לנוכח הנופש המפתיע כאן אפשר להניח שהפעם הבאה תהיה עוד פחות מעשור.
