יורטים, סוסים ופסגות מושלגות: הטיול של אוהד הנווד בקירגיזסטן
(צילום: אדם בן שבת)
קירגיזסטן ההררית היא אחת המדינות המסקרנות שביקרתי בהן. המדינה, שרוב אוכלוסייתה מוסלמית, שוכנת במרכז אסיה וגובלת בסין במזרח, בקזחסטן בצפון, באוזבקיסטן במערב ובטג'יקיסטן בדרום. המסע התחלק לשניים – בארבעת הימים הראשונים יצאנו לרוד-טריפ שמטרתו העיקרית הייתה להכיר לוקיישנים יפים, ללמוד על אודות התרבות הקירגיזית ולהתאקלם לגבהים. בחלק השני של הטיול הכרנו את המדינה דרך הרגליים ויצאנו לטרק בן שישה ימים ברכס טיין שאן, חלק מהחגורה הגדולה של רכס ההימלאיה.
נחתנו אחרי טיסת לילה ארוכה וקשה. התינוק החמוד שישב מאחוריי לא הפסיק לצרוח, אבל לא היה לי אכפת כי ההתרגשות הייתה בשיאה לקראת הטיול במדינה ששמעתי עליה כל כך הרבה. עם הנחיתה בעיר הבירה בישקק נפגשנו עם גיל סדגת, מדריך טיולים מטעם חברת "אקו טיולי שטח" שגר בעיר. גיל לקח אותנו לארוחת בוקר במסעדה על גדת אגם קטן אבל פסטורלי. לא ציפיתי שעל השעה הראשונה שלי במדינה תיפול לי ככה הלסת, ולא בגלל הלחם והגבינה שהוגשו לנו בארוחת הבוקר.
בלי להתעכב יותר מדי הלכנו לשוק המקומי בבישקק, הצטיידנו באוכל ובנשנושים שיעבירו לנו את הנסיעה, טעמתי לחם שנאפה בתנור גחלים, קוואס (משקה רוסי שעשוי מסוג של חיטה מותססת ומזכיר בירה שחורה), והכי משונה – חלב סוסים. כמו לכל בעל חיים ממשפחת היונקים, גם לסוסות יש חלב, ונהוג לשתות אותו בקירגיזסטן, בירת הנוודים. הטעם היה מזעזע, אבל אני מאמין שאפשר להתרגל אחרי כמה לגימות. מצוידים ונרגשים יצאנו לדרך.
היעד הראשון שלנו הוא אגם סון-קול, האגם הכי מפורסם והכי גבוה, שמוקף בשטח המרעה הגדול ביותר בכל קירגיזסטן. בחודש יוני, עם תחילת הקיץ, משפחות הנוודים עולות מהכפרים יחד עם עדרי הכבשים, העיזים והסוסים לשטחי המרעה, מקימות את האוהלים המסורתיים שנקראים יורטים ונשארים שם לרעותם עד שנהיה קר מדי, בערך בסוף ספטמבר.
הדרך לאגם הייתה מהממת: מרחבים אינסופיים, מפלים ונהרות גועשים. על אף שזאת הייתה עונת הקיץ החמה והיבשה, נתקלנו כל כמה שעות בענן ענק שהמטיר עלינו מבול למשך שעה-שעתיים, ולאחר מכן יצאה השמש החמה שהאירה לנו פנים.
כשהגענו לאגם נסענו לקאמפ שלנו שהוא קאמפ יורטים, ממש כמו של הנוודים. על הפרק: אוהל זוגי גדול עם שולחן באמצע, שטיחים ושטיחי קיר, והכי חשוב – ארובה שתחמם אותנו בלילה, כשהטמפרטורות צונחות לכמעט אפס מעלות. זה נחשב לקאמפ יוקרתי, ואפילו ארגנו לנו גנרטור לכמה שעות כדי שנוכל לטעון את המצלמות, הרחפנים והטלפונים.
בבוקר, אחרי שנת לילה טובה, יצאנו למסלול ההליכה הראשון שלנו בין המרחבים העצומים של שטחי המרעה. עלינו לנקודת תצפית על האגם, וגיל הסביר לנו שבעבר לעם הקירגיזי הייתה ברית חזקה עם האימפריה הסינית, עד לעליית האיסלאם, ואחרי מלחמות רבות באזור שבו אנחנו נמצאים קירגיזסטן אימצה אליה את האיסלאם יחד עם שאר מדינות מרכז אסיה, ועד היום היא מדינה עם רוב מוסלמי, אבל חילוני.
המשכנו ללכת כשאני ואדם לא מפסיקים לצלם ומשתרכים מאחור. בדרך עברנו ליד אחד היורטים של משפחות הנוודים. הייתי חייב להיכנס כדי לבדוק איך נראה יורט אמיתי, אז פשוט ניגשתי לדלת הקטנה וביקשתי מהמשפחה שישבה בפנים להיכנס. בלי לשאול שאלות, אם המשפחה מזגה לנו חלב סוסים, הגישה לחם וריבה והורתה לנו לשבת. בלי להבין מילה זה של זו תקשרנו בתנועות ידיים, ושיחקנו עם הילד הצעיר שהיה להערכתי בן שש. למרבה הפלא הוא רוכב על סוסים, ואפילו דוהר. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, במיוחד אחרי שהוצאתי את הרחפן וצילמתי את כולנו. מי יודע אם הם אי פעם ראו רחפן, ועוד ככה באמצע המרחבים העצומים והמבודדים שהם חיים בהם. החוויה הזו הייתה אותנטית, והתרגשתי מאוד מהמשפחה שהכניסה אותנו לחייה לכמה שעות.
יאללה, הגיע הזמן להזיז את הגוף. יצאנו לדרך לשישה ימי טרק ברכס הרי הטיאן שן, הלוא הם "הרי השמיים" בקירגיזסטן.
הטרק כולו נמצא בשמורת עמק קרקול, וכדי להגיע אליה אתם יכולים לשכור רכב, לנסוע עד לנקודת ההתחלה וללכת בצורה עצמאית, או לפנות לסוכנות טיולים בבישקק שתארגן לכם כל מה שתצטרכו – הסעות, פורטרים, מחנות לינה, אוכל וכו'.
עם תחילת הטרק הלכנו לאורך נהרות תכולים עם זרימה חזקה, כשהשמיים מעלינו בהירים בלי עננים. הרבה סוסים וכבשים חלפו על פנינו והאנרגיות היו בשיאן. במהלך כל הלילות ישנו באוהלי שטח גדולים במחנות קבע שדאגו לנו עם סיום יום ההליכה וקידמו את פנינו במחנה עם כוס תה, עוגיות וארוחת ערב טעימה, פשוטה ומנחמת, שכללה לרוב מנה ראשונה ופסטה עם בשר.
באחד המחנות אפילו הייתה "בניה", שזו אמבטיה רוסית ניידת, כלומר אוהל עם תנור הסקה בפנים שכשמדליקים אותו הוא הופך לסוג של סאונה. תענוג גדול.
מבחינתי, השגרה הטובה ביותר שקיימת היא לקום בבוקר, לצעוד בטבע ולאכול בריא. כשאני בטרק אני פשוט חי, במיוחד כשנמצאים באווירת הנופים העוצמתיים של קירגיזסטן. הלכנו במשך חמישה ימים במסלול מלא בעליות ובירידות, רובו בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים, כמעט שלא ראינו עוד תיירים, וההרגשה הייתה כאילו אנחנו במקום שמנותק מהציביליזציה, מה שבאמת היה נכון – לא הייתה קליטה סלולרית.
לקראת סוף היום החמישי העלייה הפכה לתלולה יותר ויותר, המשכנו לצעוד כאשר המטרה שלנו היא להגיע לאגם אלא-קול. עלינו לאט-לאט, כשכל הדרך זורם לידנו הנחל שנשפך מהאגם, ונותן לנו תקווה שאנחנו עומדים להגיע למקום עוצמתי ולא שגרתי. אחרי כמה שעות טיפוס סוף-סוף הגענו לאגם ששוכן בגובה 3,600 מטר מעל פני הים. האגם קפוא במשך שמונה חודשים בשנה, והצבע שלו הוא צבע טורקיז חזק – מהיפים ביותר שראיתי בחיי. רכס הרים מושלג מקיף את האגם, ובבוקר למחרת טיפסנו לנקודה הכי גבוהה בטרק בגובה 3,900 מטר, שם נהנינו מתצפית מרהיבה על האגם ועל ההרים שמסביבו.
לקח לנו עוד יום וחצי של ירידה תלולה עד שחזרנו לציביליזציה, ישר למסעדה סינית ולמלון מפנק.
אני מסכם את הטרק ברמת קושי בינונית עד קשה - מתאים גם למבוגרים בכושר טוב. מזג האוויר משתנה במהירות אז חובה לקחת מעיל ומכנס גשם, והדרך ברורה יחסית, אבל לא הייתי מסתמך רק על השביל – חובה להביא מפה (או להוריד לטלפון), ואני ממליץ גם לקחת מכשיר לווייני של חברת מגנוס למקרה חירום.
הכותב היה אורח של חברת "אקו טיולי שטח". לטיולים נוספים אתם מוזמנים לעקוב אחרי עמוד האינסטגרם של אוהד הנווד.
