בחיים הטרודים והסוערים שכולנו חווים, רבים מאיתנו מוצאים את עצמנו חולמים על חיים שלווים ושקטים יותר. אנחנו, זוגתי ואני, לא יוצאי דופן. עם הזמן, השאיפה הזאת התגברה. לזכותה של קארין, אהבת חיי, אומר שאצלה זה התחיל לנקר הרבה לפניי, כשהחלה לדבר על הרצון להתרחק מהמולת העיר (תל אביב) והלחצים היומיומיים, השבועיים והחודשיים המוכרים לכול. בקיצור, החלטנו לקחת את פנסיית הבטטה שנותן לנו באהבה הביטוח הלאומי, ואי אלו חסכונות שהצלחנו לצבור במשך השנים, שני עצמאים מעופפים - אמנית קרמיקה וסופר שמתפרנס מהדרכת טיולים - ולהגשים את החלום.
היו כמה תנאים ראשוניים לחיפוש: שקט כדי שאוכל לכתוב, שטח גדול, עדיף עם זיתים, גפנים ותאנים, קרוב לים (אני), מקום עם מעט תיירים, נופים עוצרי נשימה, מפרצים שנרגיש בהם כמו רובינזון קרוזו ושנוכל לגדל ירקות (בראבו קארין). ובכן, יצאנו לדרך עם רשימת מכולת שנראית למראית עין פשוטה. לקח לנו כשנתיים, כי לא חיפשנו עסקת נדל"ן, חיפשנו להתאהב. התלאות בדרך יכולות למלא כרך שלם שלא נופל מהרפתקאות הברון מינכהאוזן, אבל אני רוצה להגיע ולספר על האי שלנו, אנדרוס (Andros), וכיצד מצאנו את המקום והיכולת ליהנות מהפשטות ולהתחבר מחדש לשקט הפנימי, הטבעי והחקלאי הסובב אותנו.
יגאל תרגיע, ספר להם גם על העבודה הקשה. אל תמכור חלומות. כעת אני בהתלבטות עצומה, מה לספר ומה להשאיר כסוד כמוס, כי אנדרוס בעצמו הוא די סוד. יש כ-220 איים מיושבים ביוון, בבקשה תבואו רק לטייל.
אז מה יש באי הזה שתפס אותנו? הנופים של אנדרוס מופלאים. עכשיו כל חסידי האיים האחרים יקפצו ויגידו שגם "האי שלהם" הוא מופלא לא פחות. יש לי יתרון אחד בלבד, הייתי בלמעלה מ-150 מדינות, וכיום אני מאוהב באנדרוס. חובה לציין מטעמי הגינות - לא עשינו רילוקיישן. אנחנו מחלקים את השנה, ובכל האמור לעיל אין שום עניין ונגיעה לפוליטיקה, אלא רק לחיים כפי שאנחנו רוצים לחיות.
אנדרוס הוא הצפוני באיים הקיקלאדיים, שעתיים במעבורת מהעיירה Rafina (אין שדה תעופה, אין צ'רטרים, תמשיכו אתם...). הוא לא קטן - השני בגודלו בקבוצת איים זאת אחרי נאקסוס. באופן כללי אני יכול לחלק אותו לשלוש חטיבות גיאוגרפיות. החלק הצפוני הוא טרשי מאוד, בתה של סירה קוצנית, בעיקר דרכי עפר (כשתגיעו יגידו לכם בחברות ההשכרה לא לנסוע לשם), חוף מדהים וידוע בשם זורקוס, שמעבר למערה עם חורים בדמות משקפיים, חלוקי הים לחופו הם כמו גולות זכוכית.
כמעט קנינו את הבית הצפוני ביותר בחלק הזה של האי, שיושב בין שני מפרצים ששניהם נקראים פזה, עם 11 דונם של סלעים יפהפיים וכמה עצים כפופים, אבל אילו נוף ובדידות. אלא שהרוח שם הייתה כה חזקה, שלא הצלחנו לדבר בינינו ולהגיע להסכמה, ולכן ויתרנו למרות שהיווני הישיש בעל המקום היה מוכן לתת לנו ג'יפ ניבה, קרוואן ואפילו סירת זודיאק, רק שנקנה. הרוח שמעיפה את האי ואולי גם דואגת שיישאר תמיד נקי נקראת מלטמי, היא נושבת לעיתים בקיץ ומגיעה בפרצים של 10-9 בסולם בופורט (שקלול של מהירות הרוח ועוצמת הגלים). רוח עוצמתית ששומרת על קרירות, 10 מעלות פחות מאתונה או תל אביב. היא לא קלה. צריך באמת לאהוב פה רוח.
אנדרוס מיוחד בטבע שלו לעומת איים אחרים שיש בהם מצוקת מים רצינית, למשל כמו מיקונוס או טינוס השכן. הוא אי שופע מים, עם מעיינות שמפכים כל השנה. אנחנו למשל שותים מי מעיין. כן, אני הולך עם ג'ריקנים למלא ונמנע מלקנות מים מבוקבקים. יש מפלי מים ונחלים כמו אחלה (זה שמו האמיתי), שיש בסופו חוף מדהים, ואפילו בקיץ יש לאורכו בריכות מים צלולות וקרירות ששפיריות ענק כחולות מרפרפות מעליהן.
רוב המים נמצאים בחלק המרכזי שלי האי, שבו אנחנו ממוקמים. כשבאנו לפה הנחנו שאנרגיה סולארית היא הדבר החשוב. כיום, כשאנחנו מחיים את הטרסות המופלאות שיש לנו, שננטשו לפני שנים רבות וצימחו לנו לתפארה גפנים שרועות, עצי זית, שני עצי תות ותאנים, וכעת אנחנו נוטעים עצי פרי, הבנו שמים הם לב העניין.
29 צפייה בגלריה
אחת מבריכות המים היפהפיות של נחל אחלה, שזורם כל השנה. זהו הקניון העמוק ביותר באנדרוס, והוא שופע מים וצל ומסתיים בחוף מרהיב
(צילום: יגאל צור)
אנחנו אוגרים מים מהגשם, מעלים אותם לבריכת אגירה גדולה ומשם מפזרים אותם לשטחים השונים. פשוט? לא. בעיקר הבנו שהחיים בגן עדן דורשים עבודה מסורה, אהבה לעבודה פיזית ותכנון של דברים שלא היה לנו מושג ירוק עליהם לפני כן. אני עולה ויורד בטרסות חלק ניכר מהיום, עבודת לב-ריאה מעולה. לכפר שלנו, אנו אפרובטו (אפרובטו העליון), שיושב מתחת להר הגבוה ביותר באי ששמו פטלון, בגובה 1,000 מטרים (שלג בחורף), יש את הנופים המדהימים ביותר באי. אומר בזהירות שלנו יש את חלקת אלוהים של הנוף או כמו שהיוונים שבאים לבקר אותנו אומרים, "פולי אוריאה" (מאוד יפה).
כשבאנו לכאן אחרי כל התלאות והטלטולים, ראיתי רק את הנוף של ים ואיים ברקע, ופחות את החורבה מאחור שבה גרו הכבשים. אדוניס, המהנדס שבחרנו, בא לראות את המקום, ראה את הנוף, התלהב אלא שלאחר מכן הסתובב, ראה את החורבה ושאל: אתם בטוחים שזה יהיה בית? רק כשהתחלנו לפנות ולנקות התחלנו לגלות ולהוקיר את מבנה אבן הצפחה המופלא, בן 250 שנה ויותר, עם הנישות, הכרכובים תומכי הגג והעובי של 90 ס"מ. באנדרוס יש את בניית האבן היפה ביותר, לטעמי, ביוון. אם תפגשו את דימטריס, בנאי האבן שלנו, הוא יגיד לכם אותו הדבר. אני אולי מברבר, אבל האיש הזה חי, נושם וחולם אבן. כשפגשנו אותו ידענו שיחד איתו נוכל להגשים חלום.
29 צפייה בגלריה
בוצין, צמח בר שגדל לצד מדרגות האבן שעולות למאגר המים שלנו. אנחנו נותנים לכל צמחי הבר להגיע לפריחה, כך שהשטח שלנו תמיד בפריחה מתחלפת, אפילו בקיץ
(צילום: יגאל צור)
29 צפייה בגלריה
שביל בסגנון יפני, אבן צפחה וחצץ, שמוביל מהחניה אל המרפסת והבית. הים תמיד נוכח אצלנו
(צילום: יגאל צור)
29 צפייה בגלריה
הלכתי לחפש כובע שעף לי בשטח של תמיסטוקלס מתחתיי, וזה מה שמצאתי ניצב אצלו
(צילום: יגאל צור)
האם אמליץ למישהו לשקם בית אבן צפחה עתיק? לא יודע. אבל כיום, שאנחנו שוכבים במיטה ומביטים לתקרה שהיא לוחות אבן בני 3.5 עד 4.5 מטרים, ומשקל כל אחד כמה מאות ק"ג, אני מחייך בסיפוק כי אין מראה כזה (לא לדאוג, מעל זה יצקנו בטון). בין הרווחים של האבן בקירות הייתה רק אדמה. דיברנו עם ראש הכפר, שעוד נולד בבית כזה וסיפר איך המים היו מחלחלים בחורף. תזכרו שהגב של הבית זאת הטרסה של ההר. ניקינו בהתזה את האדמה, ובמשך למעלה משבועיים הזרקנו לבית בטון נוזלי שמתנפח כדי שמי הגשם לא יחלחלו. מתחת לרצפה יצרנו חלל מלא חצץ למקרה שהמים יחדרו, וכך הם יתנקזו החוצה.
אנחנו הבית האחרון בכפר. הבאנו (כלומר שילמנו על) עמודי חשמל, מתחנו קו מים מקידוח (200 מטר עומק), חפרנו בור ספיגה ופרצנו דרך עפר אל הבית. כל האבן שבה השתמשנו לבניית טרסות חדשות ומרפסת באה ממה שהוצאנו מהאדמה במהלך יצירת הדרך. זכרו שהכול כאן סלעי צפחה. לאחרונה חפרתי 26 בורות לנטיעה. אני מתחיל להכיר את האדמה והמסלע, ובעיקר לתת כבוד לעקשנות של הלא להתמסר שיש בטבע כאן. זוהי התמודדות רציפה ומאתגרת.
יש כאן טבע עשיר, שמבחינה מסוימת הוא נוסטלגי לי שגדלתי תוך כדי שאני מטייל כילד וכנער בכרמל, בגליל ובנגב. באביב כלניות בשלל צבעים לצידי הכבישים, והחצבים פה הם בכלל תופעה - זה שדות מטורפים, תימין הבר נותן ריח משגע לקראת הקיץ והדבורים חוגגות עליו. בכלל, דבורים פה הן עניין גדול. כמעט כל אחד מגדל דבורים, ואיזה דבש - בקיץ הוא כמו חמאה, באביב הוא סוכרי ובחורף פשוט טעים. אלו לא חקלאים, אלו הם איכרים שורשיים שמגדלים לפי עונות השנה, והאוכל שלהם בא ממנו. אתם קוראים להן ביצי חופש, ואנחנו הביצים של אמא פסקליס, דורה מביאה לנו שזיפים ומשמשים כי הם לא יודעים מה לעשות עם כל כך הרבה, ואסילי מביא זוקיני עם הפרחים, ניקוס לימונים, וסוף כל סוף אכלנו את המלפפון הראשון מהגן שלנו...
לא רחוק מאיתנו יש את עיירת החוף הציורית באטצי, מעין כפר דייגים שהשתדרג, ולמעשה המרכז התיירותי. בקושי רואים תיירים. זהו אי משפחתי לחלוטין, מי שמגיע לכאן הם בעיקר אתונאים שהמקור שלהם הוא כאן. אנדרוס היה במאה ה-19 אי עשיר, עם נמל כמעט בגודל של פיראוס. לא בכדי הוא נקרא האי של הקפטנים, שכן רוב הגברים יצאו לעבוד בצי: בעלי אוניות, קפטנים וכו'. אלא שמתישהו בתחילת המאה ה-20 היה משבר כלכלי, ומחוסר תעסוקה נטשו רבים את האי לאתונה. אבל הלב נותר באנדרוס, וכולם חוזרים לכאן בכל חופש, חג והזדמנות.
בחלק הדרומי של האי נמצאת אנדרוס (חורה) הבירה, שהיא עדות מפוארת לעבר העשיר של אנדרוס שהחל עוד בתקופה הוונציאנית: בתי מידות של שיש ומדרחוב מקסים שיורד אל עבר המגדלור, שניצב על שן סלע בים, תיאטרון פתוח ויפה שמדי קיץ יש בו פסטיבל מוזיקה, מוזיאון לאמנות מודרנית ומוזיאון ארכיאולוגי. בכלל, אם מדברים על היסטוריה, ממש מתחתינו, כי אנחנו בקצה הכפר, ישנו כפר בשם פלאופוליס שבתקופה הקלאסית היה הבירה של אנדרוס, וביום טוב אני יושב על המרפסת שלנו ורואה את שוברי הגלים העתיקים של הנמל בתוך הים. ממצאים מהתגליות הארכיאולוגיות נמצאים במוזיאון הקטן והחביב עליי, ובו כמה ממצאים נהדרים כמו פסל פגסוס מהמאה השישית לפני הספירה, ובאופן מפתיע כתובת חקוקה שיר הלל לאלה המצרית איסיס. העיירה קורטי, שנמצאת לא רחוק מחורה הבירה, היא מין עיירת מערב פרוע שכוחת-אל ומדליקה, שיושבת על מפרץ רחב שחביב על גולשי רוח.
29 צפייה בגלריה
המדרחוב בלב העיר. ברקע בתי מידות שנבנו בתקופת הזוהר של האי בסוף המאה ה-19
(צילום: יגאל צור)
כאן המקום לומר מילה על הים. הצלילות, הצבע האיזמרגדי מקרוב והכחול-סגול מרחוק, הלבן כמו קרח כאשר הרוח נושבת, ובעיקר יש למעלה מ-80 מפרצים וחופים, יש אומרים קרוב ל-100. לא ספרתי, אני רק שוחה אותם, ומחוץ לעונה אני לא רואה אדם. אפילו בשיא העונה, באוגוסט, אתם יכולים למצוא חוף מבודד לעצמכם. חלקם עם חול זהוב, לא סתם יש חוף שנקרא Golden beach, ויש כאלו שאנחנו רק מטיילים בהם כדי לאסוף גושי שיש וחלוקי קווארץ זוהרים או סתם חתיכות עץ יפות.
אוהבים לטייל ברגל? באי יש מערכת שבילים, למעלה מ-300 קילומטר מסומנים היטב, שמחיים את השבילים ההיסטוריים, "הסטני", שהובילו מכפר לכפר ולעיתים בתוך הכפר בין הבתים לכנסייה. חלק מהשבילים עדיין מרוצפי אבן. חולפים על פני גשרי אבן, גדרות אבן מדהימות, טחנות רוח, טחנות לטחינה בכוח המים וכמובן כנסיות זעירות שפזורות במקומות הכי נשגבים.
ויש את השמיים של אנדרוס. אין על ידינו תאורה, ובלילות אנחנו יושבים בחוץ, אני כמובן עם כוס של ציפורו, שכל אחד כאן מייצר לעצמו לאחר סחיטת הענבים (הגפנים נותנות פרי בטירוף השנה, וגם לי יהיה), ואני מתבונן בשמיים וחושב איך זה ששכחנו להתבונן בהם והעדפנו מסך טיפשי כזה או אחר.
לא חשבנו תחילה על אירוח, אבל הכנו מראש בתוך בית האבן שתי יחידות אירוח לילדים, למשפחה ולחברים, שמכל אחת מהן יש את הנוף המופלא שלנו. אנדרוס הוא בהחלט מיוחד, אז החלטנו שנכיר לכם מעט אותו, אולם בעיקר דרך הרגליים ודרך הסיפורים, שאמנם מרבית הזמן אני מספר לעצמי, אבל גם לאנשים שמטיילים איתי.
מתי העונה הטובה לטייל באנדרוס? החל מאפריל ועד סוף יוני, ולאחר מכן ספטמבר ואוקטובר, אם כי ראיתי הלכים אירופאים אפילו בדצמבר. לרבוץ על החוף עדיף ביולי-אוגוסט, אבל באוגוסט האי מלא במשפחות יווניות. זהו החודש של רוח המלטמי, ורכב להשכרה כדאי להזמין הרבה זמן מראש. אומר בבהירות: האירוח אצלנו (יש כמובן מקומות בעלי אופי אחר לגמרי) מתאים רק לאנשים עצמאיים, שאוהבים לטייל ואוהבים את השקט, שכן אולי שכחתי לומר - השכנים הקרובים ביותר שלנו הם הפרד של פטרוס והכבשים של תמיסטוקלס.
