(צילום ועריכה: שי זדה)
"חלקנו חולמים בקטן, וחלקנו חולמים בגדול, אך דבר אחד בטוח - כולנו חולמים, ולכולנו יש חלומות שנראים רחוקים מאיתנו ושנדמה לנו שלעולם לא נצליח להגשים. אז למזלי, בגיל 43, אני יכול להודות בפה מלא שזכיתי להגשים את החלום שלי - לטייל כדרך חיים".
שי זדה, בלוגר טיולים ישראלי או אם תרצו - "נווד דיגיטלי", כפי שמכונים אותם מטיילים שמצליחים להתפרנס בזכות הטיולים שלהם - חי בדרכים כבר 23 שנה. במהלך תקופת הזמן הזו הוא הספיק לבקר בכל היבשות בעולם, ובלא פחות מאשר ב-125 מדינות.
למעשה, תקופת הקורונה, אליה נגיע עוד בהמשך, היא התקופה הארוכה ביותר בה זדה נמצא במקום אחד - במקרה זה בביתו שבישראל - מבלי לנוע ברחבי הגלובוס.
"כבר במהלך שירותי הצבאי, ידעתי שברגע שאשתחרר - את ה'משרד' שלי אשא על גבי", הוא מספר. "החלום שלי תמיד היה לטייל בכמה שיותר מדינות. אמנם לא ידעתי איך אני הולך לעשות את זה וגם לא מאיפה צריך להתחיל, אבל היה לי ברור שזו הדרך שבה אני מתכוון לחיות את חיי".
בונקר באלבניה ואוטובוס נטוש בחניון ברוסיה
אחרי שלוש שנים של שירות צבאי מאתגר, ובדומה לחיילים משוחררים רבים, נסע זדה לטיול קצר - או לפחות כך הניח שיהיה - באמסטרדם. אולם, אותה גיחה התארכה והתארכה, וזדה נשאר להתגורר בעיר במשך שנה שלמה. "עבדתי בתור ברמן ב'קופי שופ' שנקרא 'באבא', הוא היה ה'קופי שופ' הכי מגניב בעיר", נזכר.
אך גם כעבור שנה באמסטרדם זדה סירב לחזור הביתה, ויצא מהעיר האירופית כשמול עיניו ניצבת מטרה ברורה: לגלות את חלקה המזרחי של יבשת אירופה.
"מאמסטרדם הגעתי לקוסובו, משם עברתי לאלבניה ולבוסניה והמשכתי לבקר בכל מדינות היבשת, את חלקן אף חציתי ברגל. רוב הזמן הייתי לבדי, את הלילות העברתי באוהל מתחת לכיפת השמיים, התניידתי בעיקר באמצעות טרמפים ומדי פעם לנתי אצל מקומיים שהסכימו לארח אותי, ולתת לי מקום להניח בו את הראש", הוא משחזר.
אחרי מסע בן שנתיים וחצי, לא הייתה מדינה ביבשת אירופה שבה זדה לא ביקר. "אלו היו שנתיים וחצי בהם נחשפתי לנופים מטורפים, יצאתי לטרקים בהרים, ביליתי במסיבות מחתרתיות וצברתי חוויות שמלוות אותי עד היום לכל מקום שאליו אני הולך".
איזו מדינה במזרח אירופה הרשימה אותך במיוחד?
"בוסניה, חד משמעית. מדובר במדינה מוסלמית, זולה ומדהימה ששופעת באוצרות טבע, בכפרים פסטורליים, במפלים, באגמים ובנופים מהפנטים. המדינה הכי אנדר-רייטד באירופה".
ומה גילית על המקומיים במהלך הטיול שלך באירופה?
"אני תמיד אומר שרוב האנשים בעולם הם חמים, אדיבים ומסבירי פנים. באירופה מצאתי נדיבות יוצאת דופן והרבה רצון לסייע. במיוחד במזרח אירופה, שם התושבים היו יותר חמים ונדיבים מאשר במערב, וזה בא לידי ביטוי בטרמפים ובכך שתמיד היה מי שהסכים לארח אותי ללילה או אפילו לכמה לילות".
לעומת תושבי מזרח אירופה שהראות נדיבות ורצון עז לארח מן הרגע הראשון, במדינות ברית המועצות לשעבר וכן ברוסיה עצמה - זדה נתקל בתושבים קשוחים ובעלי סבר פנים חמור, הסוחבים עמם שנים של חיים תחת שלטון קומוניסטי מוקפד.
"רוסיה עצמה היא מדינה קשוחה ומאתגרת, אבל יפה כל כך. התושבים שבה, בעיקר השוטרים ואלו שאמונים לשמור על החוק, רציניים עד כדי אימה ולהוציא מהם חיוך, ולו הקטן ביותר, זו פעולה שהיא כמעט בלתי אפשרית", הוא מתאר. "אבל, כעבור כמה זמן ובעזרת הגישה הנכונה - המקומיים מתגלים כאנשים מדהימים שרוצים לסייע ולעזור. צריך הרבה סבלנות ואורח רוח, אבל בסוף זה קורה".
זדה, שטייל כמעט בכל רוסיה וכן במדינות שסביבה, מודה כי ישנו מקום אחד שאליו טרם הגיע, וכבר נכנס לרשימת ה"טו דו ליסט" שלו: "יקוטסק, עיר בסיביר שבחורף הטמפרטורות בה צונחות למינוס שמונים מעלות. זה מקום קשה לעיכול, אבל מאוד מעניין".
לחלקכם זה ודאי עשוי להישמע כמו חלום: לעבור ממדינה למדינה, להכיר אנשים חדשים, להיחשף לתרבויות שונות וליהנות מנופים מתחלפים. אבל בתוך כל זה, אפילו זדה שמגדיר עצמו כמי שחייב להיות כל הזמן בתנועה, מודה כי לאורך הדרך היו פעמים בהן כל שרצה היה לחזור הביתה, לישראל.
"היו פעמים שנשברתי, ובפעמים האלו הצורך לחזור הביתה ולקחת פסק זמן מיד עלה. זה קרה בעיקר במצבים בהם הרגשתי לא טוב או שהסתבכתי בצרות".
למה אתה מתכוון כשאתה אומר - "הסתבכתי בצרות"?
"במהלך השנים האלו נעצרתי לא מעט פעמים, נשדדתי, נפלתי לתוך בור עמוק על הר מושלג בגבול עם רוסיה, נעקצתי בפנים על ידי עכביש ארסי בג'ונגל בדרום אמריקה, אושפזתי מספר פעמים ובכמה מדינות שונות, כל פעם בשל סיבה אחרת.
"והיו גם את המקרים בהם ישנתי באוטובוס נטוש בחניון גרוטאות ברוסיה, ונרדמתי בכדור פורח באמצע שדה במזרח אירופה. העברתי גם כמה לילות בבונקר באלבניה, איבדתי את ההכרה במהלך טקס חניכה שבטי ומסוכן באפריקה, סיממו אותי בפרו, עקבו אחריי במאוריטניה, נעצרתי ונחקרתי על הגבול עם אפגניסטן ועוד שלל חוויות. אבל לא הייתי מחליף את זה בעד שום הון שבעולם".
נשמע קשוח. איך המשפחה מגיבה לאורח החיים שבחרת לעצמך?
"המשפחה שלי תמיד הייתה נגד הטיולים האלו. הם מאמינים בלימודים ובעבודה קשה, אבל אין להם ברירה והם מקבלים אותי כמו שאני. אפילו אשתי, שבתחילה פחות התחברה לרעיון, מקבלת את זה היום באהבה רבה, ולפעמים היא אפילו מצטרפת אליי".
אין סיכוי שמדובר בסוג של בריחה מהתמודדות עם שגרה?
"אני לא בורח מכלום, אני רק מנסה לשרוף את נר החיים משני הקצוות. בגדול - אני בעיקר מנסה לחיות בדרך שלי, ולא לאמץ דרך של מישהו אחר. את מבינה? אני לא בנוי לעבוד מתשע עד חמש, אני אשתגע. למה? כי אני בנוי אחרת, ולעולם לא אתפשר על התשוקה ועל הייעוד שלי. מבחינתי - כל אופציה אחרת היא לא לחיות, אלא לשרוד - ולזה אני לא מוכן.
"שואלים אותי הרבה אם חיי הנוודות לא קשים - בלי בית קבוע, בלי חברים, בלי עבודה ובלי פנסיה. והתשובה שלי תמיד נשארת אותו הדבר; הכל עניין של סדר עדיפויות. אצלי הכל מסתכם באושר, ולבסוף השאיפה האולטימטיבית של כל בני האדם היא להיות מאושרים, ומבחינתי אני הכי מאושר כשאני בדרכים".
"ככל שהיה לי פחות כסף - כך הייתי מאושר יותר"
נניח שהייתם מוכנים לוותר על השגרה היציבה והיומיומית, לטובת מסע ארוך בין מדינות העולם. נניח גם שעבר זמן רב מאז שסיימתם את שירותכם הצבאי והמסע המאתגר הוא, איך נגדיר זאת במילים עדינות, לא בדיוק טיול "אחרי צבא" קלאסי, כזה שאליו יוצאים כמעט ללא מחויבויות קודמות, לרוב גם ללא שכר דירה, ארנונה או עבודה שממתינה לכם עם שובכם ארצה.
או במילים אחרות: עבור רובם, הטיול של "אחרי הצבא" הוא אולי הפעם האחרונה בה ניתן יהיה לטייל בעולם מבלי לחשוב על מועד החזרה. עבור זדה, כאמור, כל זה אינו רלוונטי. הוא בחר לחיות אחרת, ולהפוך את הטיולים למקצוע.
52 צפייה בגלריה
"כשנמצאים בדרכים כל כך הרבה זמן - לומדים גם איך להתפרנס מזה". זדה בנפאל
(צילום: אוסף פרטי)
"כשאתה חי בדרכים כל כך הרבה זמן, אתה גם לומד להתפרנס מזה", הוא מסביר. "פעם לא היה לזה שם, אבל היום קוראים לזה 'נווד דיגיטלי', המשמעות היא שאת הכסף שלי אני מרוויח בעיקר באמצעות כתבות ותוכניות טלוויזיה שאני מופיע בהן במסגרת הטיולים שלי, סרטים דוקומנטריים שאני יוצר והרצאות שאני מעביר".
ובכל זאת, לא הרגשת שאתה נאלץ לפעמים לוותר על דברים בגלל הכסף?
"המטרה שלי מאז ומתמיד הייתה לצבור חוויות, לא רכוש. תמיד ידעתי שדברים חומריים לא יהפכו אותי למאושר. כשטיילתי בארה"ב, התארחתי אצל אנשים עשירים מאוד שהיו אומללים מאוד. שם הבנתי שכסף אולי מאפשר נוחות, אבל לא מעניק אושר.
"למעשה, ככל שהיה לי פחות כסף - כך הרגשתי מאושר יותר. המחסור בכסף מאלץ אותי לסטות לצדדים ולחפש אלטרנטיבות אחרות, שבסופו של דבר יוצרות את החוויות העוצמתיות ביותר. מינימליזם תמיד היה כוס התה שלי".
52 צפייה בגלריה
"ככל שהיה לי פחות כסף - כך הייתי מאושר יותר, וצברתי חוויות רבות יותר". זדה באיי סיישל
(צילום: אוסף פרטי)
ובכל זאת, על מנת להמשיך לטייל, זדה מודה כי הגדיר לעצמו סכום קבוע ליום שאותו הקפיד לא לעבור. "בתחילת המסע, כשהייתי באסטוניה, הכרתי בחור אמריקאי בשם פטריק - תרמילאי שחצה את אירופה וארה"ב בלי כסף כמעט בכלל - ובזכותו עלה בי הרעיון לטייל בתקציב זעום של 5 אירו ליום, לפעמים אפילו פחות מזה".
5 אירו ליום זה כלום. איך עמדת בזה?
"התניידתי בעיקר בטרמפים, ברגל ועל אופניים. את האוכל שלי קניתי בשווקים, במכולות שהתברגו על צירי הדרך והרבה פעמים הוזמנתי לאכול אצל המקומיים. באשר ללינה, נעזרתי הרבה ב'קאוצ'סרפינג' (אתר המקשר בין מטיילים בעולם שמציעים זה לזה לינה בביתם בחינם - א"ה), וכן במקומות שמארחים ישראלים בחינם כמו 'בית שלום' ביפן, או 'היט' בניו זילנד.
"אבל יותר מכול, קיבלתי בעיקר הצעות לאירוח מהתושבים המקומיים. בכלל, בשנים האחרונות אני מקבל הרבה הצעות דרך דף הפייסבוק שלי שעוזר לי מאוד, אז יותר קל לי לטייל בתקציב כזה".
ומה בנוגע למדינות יקרות יותר?
"זה לא באמת משנה לי כמה מדינה יקרה, הרי בסופו של דבר זה לא שאני מתמקח על המחיר שכן זו דרך חיים שסיגלתי לעצמי במשך השנים. כלומר, אם אני מתארח אצל תושב מקומי - אז לא באמת משנה לי כמה עולה לילה במלון או בהוסטל, ואם הוא מכין לי ארוחה - אז לא משנה לי כמה עולה מנה במסעדה או במזללה.
"כמובן שהכול הדדי, כן? כשמארחים אותי אני מחזיר למארחים שלי את אותו היחס שהם מעניקים לי, ואף עוזר להם בעבודות הבית. למשל, כשהייתי בטרנסניסטריה - חבל ארץ שנמצא בשטחה של מולדובה - התארחתי אצל זוג מבוגרים מקומי, שהתגורר באחד מהכפרים הצפוניים והנידחים ביותר באירופה - אזור שבו הגברים יוצאים לעבוד את האדמה, והנשים נשארות בבית לבשל. וכך, מדי בוקר קמתי כדי לעזור לבעל לחטוב עצים ולעבוד בשדה ולאישה עזרתי במטבח. אבל גם אם לא הייתי עוזר להם - רוב אנשים פשוט נהנים לארח ולשמוע סיפורים מהדרכים. יש הרבה אהבה בעולם".
ולמרות זאת, מפעם לפעם הוא היה חוזר לגיחות קצרות לארץ, עובד בעבודות מזדמנות וחוסך כסף, וטס שוב. "עם הזמן למדתי להסתדר עם מעט מאוד כסף, וחו״ל הפך להיות הבית שלי".
עם יד על הלב - לא היו רגעים שבהם ישנת במלונות ואכלת במסעדות טובות?
"בטח, היו לא מעט רגעים שתושבים מקומיים הזמינו אותי למסעדות יקרות. למשל בלטביה, בחור מקסים שהכרתי התעקש להזמין אותי למסעדה שנחשבת יקרה יחסית. באסטוניה, בעל גלריה הזמין אותי למסעדת דגים לא זולה.
"בהמשך הוא גם הזמין אותי ללון אצלו בדירה, ללא הגבלת זמן. באירלנד, מרצה הזמין אותי לקפה עם עוגה באחד מבתי הקפה הכי שיקים בדבלין. כשחיים בדרכים, הדברים פשוט קורים".
וכשחזרת בחזרה לאוהל, לטרמפים או לספה בביתו של מישהו זר - הפינוקים האלו לא חסרו לך?
"נזיר טיבטי אמר לי פעם כשהיינו יחד על אחד ההרים בטיבט: 'תטפח את איכויות הנפש, לא את תשוקות הגוף. צבור חוויות ולא רכוש, כי רק זה ממשיך איתך הלאה. אנחנו סך כל החוויות שלנו. היה נוכח. אין גן עדן, אין גיהינום. יש מה שיש. אתה יוצר את גן העדן והגיהינום פה, בעולם הזה. הכל תלוי בתפיסה שלך לחיים. תאכל, תשתה, תטייל בעולם, הוא יפה. תהיה שבע, תהיה שיכור, שתוי מהחיים, מהיין של הקיום, אל תישאר פיכח. האדם הפיכח חשוב כמת. שתה את יין החיים, יש בו הרבה שירה ואהבה'".
ומה למדת מזה?
"למדתי שברגע שאתה מתחיל לעסוק במשהו שאין לך תשוקה אליו, עשית את הצעד הראשון להרוג את האושר בעודו ברחם. אם משהו אחר מלבד תשוקה מניע אותך - אתה הולך לקראת הפלה. אתה תחטיא משהו שעמד לפרוח, אתה תחמיץ את הייעוד שלך.
"ההודים קוראים לזה 'סאט צ'יט אננדה' - אושר עילאי. האושר האולטימטיבי, נקודת הג'י של האדם, הפעימה הסופית. הם מאמינים שאושר הוא פעולה של האמת; שבכל פעם שאתה עושה משהו שנועדת לעשות - אתה מאושר".
"ואז שפכו עליי דם של תרנגול, וניסו להטיל עליי קללה"
מרוסיה ומדינות הקווקז, הוא המשיך ליבשת אסיה: תחילה הגיע לנפאל, משם עבר לבהוטן ולסיקים, ואז הגיע לקמבודיה, ללאוס ולתאילנד. "אסיה מדהימה. אני אוהב את האנשים, האוכל ובעיקר הנופים", הוא אומר.
בדרך הוא ביקר גם בארצות הברית ובאלסקה, באוסטרליה וניו זילנד, ולבסוף הגיע גם לאפריקה. שם, במדינת גמביה שבמערב היבשת, התרחש אחד מהרגעים הבלתי נשכחים של המסע.
"חציתי את הגבול מסנגל לגמביה, ובדרך הגעתי לבנז'ול הבירה - עיר מוכת עוני עם עבר כואב. האמת היא שגמביה לא בדיוק מתגלגלת על הלשון של מטיילים שמתכננים טיול באפריקה, אבל כן מגיעים אליה תיירים, בעיקר מאירופה, שנוטים להישאר בה כדי לטעום מהחופים ומהמועדונים שלה, ומעדיפים אותם על הכפרים ושמורות הטבע שיש בה.
"אחרי מספר ימים בבנז'ול, יצאתי מהעיר לכיוון מזרח והמשכתי לכפרים הפזורים לאורך הנהר. בדרך, הכרתי בחור מקומי שגר בפרברים של כפר סומה, אשר הציע לי להתארח בביתו. הוא היה נראה קצת מוזר, עם נוצות בשיער, טבעות גדולות על האצבעות והרבה שרשראות מעץ שהתנדנדו לו על הצוואר. ולמרות שכל הסיטואציה הייתה 'קריפית', חשבתי לעצמי; 'היי, דיס איז אפריקה'".
ההמשך, כפי שניתן לתאר, היה קריפי עד כדי מטריד למדי, אפילו עבור מטיילים כמו זדה שכבר ראו כמעט הכול. "למחרת הוא הציע לי להיפגש עם מגדת עתידות, שהייתה נשואה למה שהמקומיים מכנים 'מכשף'. בתור חובב מושבע של סרטי אימה, הייתי חייב לקפוץ על ההזדמנות, רק לא ידעתי שבגמביה זה לא משחק. נכנסתי לבית שלה, ועוד לפני שהספקתי להגיד שלום - היא ובעלה התחילו לסמן כל מיני ציורים על הרצפה, והושיבו אותי באמצע. כל האווירה הייתה לא בסדר, זדונית משהו.
"לפתע, הם החלו לשחוט תרנגול מול העיניים שלי, ובלי התראה מוקדמת שפכו את הדם על הראש שלי. כשהם התחילו למלמל מילים בג'יבריש וכל העניין התחיל לקבל קצב - כמה נערים שעמדו בפתח הדלת אמרו לי באנגלית קלוקלת שהם מטילים עליי קללה. הכל קרה כל כך מהר, אבל אני זוכר שקמתי, אמרתי 'תודה תודה', ופשוט ברחתי משם בריצה. 'גרינגו' מטורף שרץ בכפר עם חולצה ספוגה בדם. בהחלט אחד הרגעים הכי מצמררים שחוויתי".
מלבד האירוע המטלטל הזה, חלומו של זדה היה להגיע לשבטים המבודדים ביותר בעולם ולחיות יחד איתם למשך תקופה, או כפי שהוא מגדיר זאת: "מסע אישי שיבהיר לי עד כמה אני יכול למתוח את הגבולות שלי".
אז הוא התחיל לדלג בין השבטים המתגוררים בג'ונגלים של מרכז ומערב אפריקה, ואפילו צילם סרט דוקומנטרי על צמח הזיה בשם "איבוגה" הצומח בג'ונגלים של גבון, ששודר בכמה מדינות.
משם, הוא הגיע לפפואה גינאה החדשה, האי הכי פראי על הכדור. "נחתתי בפורט מורסבי, הבירה של פפואה, ותפסתי טיסה קצרה יחסית במטוס קל לאחד הכפרים במערב האי. העברתי שני לילות בכפר אצל איש הקשר שלי, וביחד יצאנו ברגל לטרק של ארבעה ימים דרך נהרות וביצות, עמוק בתוך הג׳ונגלים הפראיים. זה היה אחד הדברים הכי מטורפים שעשיתי".
ההמשך מטריד אפילו יותר. "עזבתי את החלק המזרחי של גינאה, החלק המתויר, ונכנסתי לתוך החלק המערבי, לאחד מהאזורים המבודדים ביותר בעולם שנקרא 'איריאן ג'איה'. 'ג׳ונגל הרפאים', כך מכנים אותו המקומיים. הוא נעוץ עמוק בתוך הג׳ונגל, בחלק המערבי של פפואה ששייך לאינדונזיה.
"זה המקום עם הדופק התיירותי החלש ביותר על הכדור. הנקודה, שמבחינת שאר העולם, לא קיימת. לא ידעתי את זה באותו הזמן, אבל אחר כך התברר לי שהגעתי לאחד האזורים הנידחים והמפחידים ביותר בעולם".
למה מפחידים?
"באזור הזה חי שבט קניבלים פעיל שנקרא קומבאי. מדובר בשבט של ציידים מלקטים, שהקיום שלו התגלה לעולם רק לפני 25 שנה ואורח החיים שלו השתנה מעט מאוד מתקופת האבן. כישופים, מגיה שחורה, וודו וטקסי קניבליזם, הם חלק מהתפריט היומי וחלק פעיל בתרבות שלהם. אחרי היכרות מורטת עצבים איתם שנמשכה שעות ארוכות בעזרת איש הקשר שלי, הצטרפתי אליהם וחייתי איתם שבוע ימים".
ומה עשית כל היום?
"בכל יום בשעה חמש בבוקר בדיוק הגברים של השבט יצאו לצוד, והעירו אותי כדי שאתלווה אליהם. שיטת הציד שלהם עברה עם השנים אבולוציה, והתפתחה במשך דורות עד לכדי שלמות. זה עובד ככה שאחד מטפס על עץ גבוה, מסמן בשריקות לשאר החברים ברגע שהוא רואה משהו והם סוגרים על הטרף מארבעה כיוונים שונים. הדיוק שלהם ביריקת חצי רעל כמעט מושלם, זה אכזרי אמנם אבל זה הכרחי עבורם.
"ובכלל, יש משהו מאוד מושך באורח החיים שלהם. מאוד טהור ומזוקק. יש להם תפיסת עולם אורגנית. הם נעים כמקשה אחת, בסנכרון כמעט מושלם עם הטבע. המבנה החברתי שלהם בנוי מהחזק ביותר לחלש ביותר, וזה נקבע על פי יכולת כישורי הציד שלהם".
לפי התיאור שלך הם לא נשמעים מפחידים כל כך.
"מה שמפריד אותם משאר השבטים האחרים הוא מה שנראה בעיניי שאר העולם כטאבו הגדול ביותר - קניבליזם, כלומר אכילת בשר אדם. הם נהגו להרוג את האויבים שלהם כדי לאכול איברים מגופם ולשתות את דמם. את החלל הריק שנשאר בתוך הגופה הם היו ממלאים בדשא ועשב. הם האמינו שאם הם יאכלו את האויבים - הם למעשה יקבלו את הכוחות שלהם, האמונה הזאת קיימת גם היום.
"הם עדיין אוכלים בשר אדם, אבל לא את האויבים שלהם, אלא את הקרובים שלהם, בני משפחה שנפטרו. לנו זה נראה הטאבו הגדול ביותר, בעוד שאצלם זו דרך חיים וחלק בלתי נפרד מהתרבות. טקסי קניבליזם הם סמל מובהק של האמונה שלהם, ונקראים אנימיזם. הילידים הם אנימיסטים - משמעות הדבר היא שהם מייחסים נשמה לטבע, כולל לחי ולדומם המרכיבים אותו. מבחינתם היער פשוט חי".
לא הרגשת כאילו נחתת במאדים?
"התחושה אכן הייתה כאילו הגעתי ליקום אחר. יקום בו הבתים נמצאים על העצים (לפעמים בגובה של 30 מטרים), המטבע המקומי הוא חזירים והתזונה העיקרית מורכבת בעיקר מעטלפי פירות, דגים, חזירי בר, צמחים, עלים וסגו (מאכל שנצרך מעץ הדקל). יקום בו כסף לא קיים ואושר הוא הערך הגבוה ביותר, וזה מה לבסוף לקחתי איתי בתרמיל".
עם זאת, הוא מודה כי "מדובר היה בחוויה מטלטלת לכל הדעות. אחרי אותו שבוע חזרתי למזרח האי, והמשכתי לטייל בחלק המתויר יותר שלו. פפואה מדהימה ומרתקת, אבל אחרי החוויה שעברתי כל מה שרציתי היה להעביר את החודשים הבאים שלי על החוף ולהתפנן, אז יצאתי מזרחה לכיוון פיג'י ודילגתי בין מדינות איי הפסיפיק".
"הקורונה חבטה בעוצמה באנשים כמוני"
אולם, גם המקרה המצמרר הזה לא גרם לו להפסיק את טיוליו בעולם. למעשה, הדבר היחיד שהצליח להחזיר אותו לישראל לתקופה ממושכת, ללא צפי לחזרה למסעותיו, הוא נגיף הקורונה.
המגפה תפסה אותו באמצע קונקשן באתונה, ממנה היה אמור לטוס למונגוליה ולסיביר במסגרת סבב מדינות חדש אליו יצא רק כמה שבועות קודם לכן. "כשהייתי באתונה הקורונה החלה לתפוס תאוצה, והזהירו אותי שהגבולות בעולם עומדים להיסגר. באותו הרגע העדפתי לחזור לארץ ולא להיתקע במקום אחד".
ואיך המגפה משפיעה עליך?
"הקורונה נתנה חבטה אחת טובה לא רק לענף התיירות, אלא גם לאנשים כמוני שחיים בדרכים. אבל אני טיפוס אופטימי ואני בטוח שהווירוס הזה יעלם מחיינו. הוא חייב להיעלם, שום דבר לא נמשך לנצח, הכל זמני, הכל רגעי".
באופן שאינו מפתיע אותו, לדבריו, הוא מתמודד מצוין עם המציאות הנוכחית. "כשהייתי במזרח השתתפתי בהרבה סדנאות מדיטציה, שם למדתי איך לשלב אורח חיים רוחני בחיי היומיום, וזה מה שעוזר לי לשמור על מצב רוח טוב בתקופה הזאת".
מה אתה עושה בימים אלו?
"מהרגע שחזרתי לארץ, אני נמצא ב'סטייט אוף מיינד' של 'זן'. כלומר, לא רק שאני לוקח את הזמן הזה בבית ומנצל אותו למדיטציות ולשלווה - אני גם עסוק בעשייה ומצליח לסיים הרבה דברים שלא היה לי זמן להגיע אליהם קודם כמו כתיבה של המסעות שלי, עריכת סרטים וכדומה.
אבל עם כל הכבוד לעשייה ולשלווה, הוא מודה כי "כשכל זה ייגמר, הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לחזור לפסיפיק ולהתפנן בכמה מהאיים שם. להוציא את כל הרעל של התקופה האחרונה, לקחת שוב אוויר ולחזור לדרכים".
לעמוד הפייסבוק של שי זדה - הקליקו כאן
