אם נכנסתם לפה רק מסיבה אחת, בואו נתחיל ממנה: התשובה היא כן. יש שלג. יש הרבה שלג. לא חסר שלג. כלומר, לפחות כשזה מגיע למריבל – אחד ממתחם "שלושת העמקים" הענקי בצרפת (ואל-ת'ורנס, מריבל וקורשבל) – באמת שיש מעל הראש, ומתחת לרגליים. גבוה וקר שם מספיק, ולכן לא משנה כמה גלובלית תהיה ההתחממות, גם מה שירד בינתיים מכסה היטב את המורדות ונראה כמו בכל שנה: חלום לבן.
הימים עדיין שמשיים מאוד וקרים – סביב האפס מעלות – מה שעוזר לשמר את השלג במצב מצוין לאורך רוב שעות היום, ואם תהיה, ותהיה, לפחות עוד סופת שלגים משמעותית אחת החורף, העונה הזו תעבור בשלום.
כך שבכל הקשור לכמויות שלג, אתם יכולים לנסוע לשם.
עכשיו בואו נדבר על מקום שאתם אולי לא יכולים, אבל צריכים, לנסוע אליו: מלון לה קוקו (Le Coucou) במריבל. המלון הזה נתן לי משהו שאין דרך לקחת ממני עכשיו, וחבל; הוא גרם לי להבין שכל הסקי שעשיתי עד היום נעשה בתת-תנאים איומים, צבאיים, רעי-מזג ולא ראויים למגורי או ישני אדם.
אני זוכר את התנאים האלה כי זה קורה לי כל שנה מחדש ועד היום לא התלוננתי: זה תמיד מתחיל ונגמר בסקי-רום במרתף איזה מלון שגרתי עם עוד עשרות תיירים לחוצי-שלג כמוני שתופסים את כל הספסלים, תוך שאני נדרש להוציא בעצמי את המגלשיים שלי מהארונית, לנעול נעלי סקי כבדות ולהואיל להידחף החוצה לשלג דרך דלת צרה עם ערימות ציוד בידיים. תת-רמה.
ב"לה קוקו" תרחיש כזה הוא לחלוטין בלתי סביר ולא יעלה על הדעת; לא, כאן אין "סקי-רום", יש "סקי בוטיק", שמשלב חנות ציוד יפהפייה עם פריטי לבוש שתרצו לקנות את רובם, ולידם מושבים מרווחים ונוחים, וצוות עובדים שזוכר אותך יופי מאתמול, הולך ומביא את נעלי הסקי שלך שמאוחסנות אצלו ללילה, מלביש לך אותן על הרגל, סוגר אותן כמו שצריך, ואז מתפנה לקחת את המגלשיים שלך ולהניח אותם בצורה מסודרת על השלג בחוץ, כדי שכשתצא החוצה הם כבר יחכו לך שם במצב מושלם, עם שני המקלות ניצבים משני צידיהם.
אין שום מצב לסחוב בעצמך את המגלשיים החוצה או לנעול בעצמך את נעלי סקי. מה קרה, אנחנו איכרים? ברברים? אתם באמת רוצים לקחת לניקולא החביב את הג'וב שלו? תנו לו לעבוד במה שהוא טוב בו ולהוציא אתכם ליום הגלישה הזה כמו אפונים טריים שנשלפו מהתרמיל; נטולי דאגות או משקל.
אה, והוא יחכה לכם שם גם כשתחזרו מהסקי בסוף או באמצע היום כדי לחלוץ לכם מהרגליים את נעלי הסקי הרטובות, להכניס פנימה את המגלשיים שהשארתם בחוץ – אל תכניסו אותם פנימה בעצמכם, השתגעתם? מה אתם, ישראלים?! – להביא את הסניקרס שלכם שאיחסן לאורך היום, ולסייע לכם עם איזה משקה חם ועוגיות.
בדרך הזו – כמו בעשרות דרכים אחרות – "לה קוקו" מספר לכם שהגעתם לליגה לגמרי אחרת של חופשות סקי; ליגת האלפיון. הליגה שבה חופשת הסקי יכולה להיות, בו-זמנית, גם חופשת בטן-גב, כלומר מנוחה ותפנוקים לאורך כל הדרך. רוצים לגלוש? בכיף, רק אל תתאמצו כל כך בשביל זה. למעשה, אין בכלל ספק שאם רק תבקשו, הם יעשו גם את הגלישה בשבילכם. כי חוץ ממנה, אין שום דבר שהם לא עושים, ואני יצאתי משם, בואו נאמר, רך כמו הוואגיו שהם מגישים אצלם במסעדת "ביף-בר".
ואלה, אגב, החדשות הרעות: שיצאתי משם. לא הייתי צריך לצאת משם.
העיירה מריבל לא מתקיימת מספיק על הרדאר הישראלי; היא נמצאת בערך באמצע הגלישה שבין ואל-ת'ורנס (הכי פופולרית לישראלים) לקורשבל (הכי פופולרית לטחונים), והיא באמת אמצע הדרך מושלם: יפה וציורית יותר מוואל-ת'ורנס (אבל את זה אפשר להגיד גם על חדרה), יקרה ומפונפנת פחות מקורשבל, ובקיצור: תיירים פרימיום.
חבל שאי אפשר להגיד את זה על "לה קוקו", מלון שכולו מחלקה ראשונה מהסוג האלפיני-אלפיוני, 55 חדרי בוטיק רחבי-ידיים עם נוף מושלג לכולם וכל מה שאתם עשויים ולא עשויים להזדקק לו; ספא מרהיב ובריכה פנימית וחיצונית, והעיסוי הכי יעיל שעברתי מאז הלידה עצמה, ושני שאלטס (איך מתרגמים מצרפתית? "בקתה" תמיד נשמע כפרי מדי) עצומי ממדים שמתקיימים בתוך המלון עצמו. כל שאלט הוא למעשה דירה גדולה עם סלון מרכזי עצום, אח מבוערת, מטבח מושלם, בריכה וסאונה מחוממות פרטיות, וגם ארבעה חדרי שינה גדולים שכל אחד מהם הוא כמו סוויטה רגילה של המלון – בקיצור, תבואו שתיים-שלוש משפחות של חברים, שלמו בין 4,900 ל-12,000 אירו ללילה בלבד (כולל באטלר צמוד!), והשאלט הזה הוא הפתרון המושלם לסופשבוע שבו תוכלו להתבכיין על בריחת משקיעים וסידן.
מה נגיד; הגענו לשם כמה עיתונאים קשי-יום, ומיד בלילה הראשון הבנו, כאיש אחד, שאנחנו ישנים על מזרן ומצעים שלא היה לנו מושג שיכולים להתקיים – השינה עצמה, מתברר, יכולה לבוא ברמה שלא הכרנו עד היום – ובשלב מסוים נטינו לעזוב הכל ופשוט להישאר במיטה עד הטיסה חזרה. כשמשפיען הרשת אור בן-אוליאל (אל תסתכלו עליי, גם אני לא הכרתי), שהיה חלק מהמשלחת, פשוט לא הגיע לארוחה מתוכננת, התקיים בווטסאפ הדיאלוג הבא:
"איפה הוא? איפה יש לו להיות עכשיו?"
"בחדר שלו".
"מה כבר יש לו שם?"
"מצעים".
הפסיד, בן-אוליאל (למרות שהגיע בסוף). ה"ביף בר" שבו התקיימו רוב הארוחות, לוקח את הקונספט של קסדייה (בשר ואגיו), שווארמה-מיני (בשר ואגיו ואנגוס), קרוק-מסייה (בשר מיושן, מוצרלה ורוטב סודי), סלט תרד משני סוגים (עם פלייקים של בוניטו ורוטב מיסו-יוזו), נאגטס מבשר קובה, קוד לבן שמנמן ושמפניה שתוריד הכל, ומעיף אותם למחוזות שמיימיים ככל שזה נוגע למזללת סקי. למעשה, ה"ביף בר" הוא ביקור חובה קולינרי למקרה שאתם איפשהו בשלושת העמקים – המרפסת החיצונית שלו ממוקמת על המורדות ואין צורך להתאכסן במלון, רק להגיע ולעצור לצהריים שישדרגו דרמטית גם את יום הגלישה השמשי ביותר.
לגבי הסקי; כרגיל עם הספורט הזה, הוא עשוי לספק את הדבר הקרוב ביותר ליום אושר מושלם במקרה שכל התנאים מתקיימים (שמש, שלג, מורדות ורכבלים לא עמוסים מדי, אוכל טוב, יין חם). הוא עשוי לייצר את הרגעים האלה שבהם אתם פותחים מבערים על מדרון גלישה אופטימלי ואז מוצאים את עצמכם מחייכים באופן בלתי רצוני – זה חיוך פנימי שפשוט זולג החוצה – שמחים כמו ילדים חסרי דאגות שמתגלגלים על מדשאה גדולה, לחלוטין אנרגטיים ופועמים ובחיים.
ופה ושם, בעיצומו של יום שמשי יפהפה כזה על מרפסת מסעדה הממוקמת אופטימלית על המדרון – נניח כמו זו של ה"ביף בר" – אתם חווים רגע צורב של אושר מהול במלנכוליה; זה רגע מבהיק שעשוי להביא דמעות לעיניים מחמת חריפותו, כי משהו בך מאושר ונעצב בו-זמנית על חד-פעמיותו, על העובדה שאנשים יקרים לך אולי לא פה איתך כדי לשהות בו, על הניגוד העצום בין החיים האלה לחיים שמהם נחלצת רק לימים ספורים, ושאליהם תשוב.
ואז הרגע נחווה, ואז הוא עובר. אבל יכולים להיות עוד כמה כמותו. יכולים לצוץ כאלה כשאתם מניחים ל"לה קוקו" להוציא אתכם לפעילות Snowshoeing – הליכה רגלית חורכת-קלוריות בתוך השלג המיוער בנעלי סקי מיוחדות – או לשעה של רכיבה על מזחלת שלג שכלבים רתומים אליה, או לארוחת פונדו וגבינה מותכת (לא לחלשי הלב או רגישי האף) במסעדה הפנימית הקטנה המיועדת למטרה זו בלבד. רגעים כאלה הם מה שנהגו לכנות פעם "פרייסלס". והם באים עם מחיר, כמובן.
"לה קוקו" הוא מיזם מלונאות הבוטיק הרביעי של משפחת פריאנטה (שאלו את GPT לגבי קבוצת Maisons Pariente. או גגלו, כמו פעם), משפחה יהודית נוספת שיש להצטער על שלא נולדתי אליה ובמרכזה אבא פטריק, 68, והבנות לזלי וקימברלי. בעבר הם השקיעו גם ב"גולן טלקום" הישראלית (והצטערו), אבל זו הייתה רק מכה קלה בכנף.
פטריק האב, שנולד בתוניסיה להורים קשי יום שעברו לפריז כשהיה בן ארבע, התחיל לעבוד עוד כנער ברובע הבדים והטקסטיל של העיר, ובגיל 21 הציע לו אחיו לפתוח יחד מותג הלבשה. הם נכשלו מיד, אבל בניסיון הבא כבר יצא להם "נף נף", שאחרי תקופת דשדוש קצרה הביא לעולם את הסרבל הצבעוני הכי מפורסם באייטיז, עם מיליוני יחידות שנמכרו וסניפים של אופנת המותג שהגיעו, בשיאם, ליותר מ-300 חנויות בכל מקום אפשרי על הגלובוס, כולל תל אביב.
"דוד שלי היה מופקד על האופנה, ואבא שלי על הצד העסקי", מספרת קימברלי, הבת הצעירה (קופצת לתל אביב מדי פעם, מחזיקה דירה בלב העיר בואכה נווה צדק), שאחראית כיום לעיצוב, מיתוג וקידום מלונות המשפחה. "בשלב מסוים הם רכשו גם את המותג 'שביניון', וב-2007 הם מכרו את כל הקבוצה, ואבא התחיל להשקיע בנדל"ן. הוא היה טוב בזה מסיבה אחת: כי היו ל'נף נף' כל כך הרבה חנויות בצרפת, עד שהוא מיפה אצלו בראש את כל המדינה – תגיד לו שם של מקום הכי קטן בצרפת שאף אחד לא שמע עליו, והוא כבר יידע מה הרחוב הכי טוב להיות בו, ומה הרחוב הכי נכון לחנויות ולמרכז קניות".
עם חושי הנדל"ן והמסחר המפותחים של פטריק ("הוא עדיין לא בשל לפרוש", קימברלי מדווחת) הם קנו קרקע בקורשבל, בנו עליה ב-2013 את מלון הבוטיק האולטימטיבי "לה אפוג'י" (עזבו, המחיר ללילה רק יגרום לכם לייבב), ומשם המשיכו להקמת מלון בפרובנס, מלון בסן טרופז, ואז הגיעה ההצעה לקרקע במריבל. חוץ מביצות טובעניות (מדרון מושלג, בגרסה המקומית) לא היה שם כלום. 18 חודשים אחרי שזכו במכרז ("ניגשו הרבה שמות גדולים ועשירים מאיתנו, אבל מה שהם אהבו בנו זה שלא שלחנו לפרזנטציה נציגים כמו כולם, אלא באנו יחד כמשפחה, עשינו חזרות על מה נגיד להם, הראינו להם איך נוכל לבנות את זה במהירות, והם בטחו בנו") –"לה קוקו" נפתח.
כרגע הוא, כאמור, הכי קרוב לחופשת הסקי המושלמת במחיר שאפשר, אולי, להתחיל לקחת בחשבון: החל מ-520 יורו ללילה לחדר (612 יורו לסוויטה) בתאריכים שבקצה העונה – בשיאה אתם כבר מסתכלים על פי שניים – וגם אם תבואו רק לשלושה-ארבעה ימים, זה יספיק כדי להנביט בכם את ההבנה שאם יש סקי אחר, במקום אחר, כרגע גיליתם אותו.
זה גילוי מטלטל כמעט כמו גילוי הסקי עצמו. כלומר, ההבנה שחופשת סקי יכולה להתבצע גם בתנאים מופלגים כל כך. אפשר אולי היה לנחש, אבל אתוס הסקי הישראלי של השנים האחרונות נע תמיד בין דילים שמשאירים לך יותר מדי דאגות והשלמות, לבין הפקות פרטיות שנוטות להסתבך באתרי סקי צפופים מדי מלכתחילה, שלא לומר מזרח אירופיים. מריבל היא יעד שעדיין ממתין לגילוי ישראלי, ו"לה קוקו" הוא המלון הזה שנותן פייט ממשי לחוויית הגלישה, ופה ושם מנצח ומשאיר אותך בחדר. קר שם בחוץ, ולפעמים אין שום סיבה לחוות את הקור הזה במקום שאיננו הבריכה הלוהטת השקועה בשלג, או חדר הכושר המאובזר שמעליה, או אזור הילדים המצויד בכל מתקן וצעצוע אפשריים.
השאלה הגדולה היא איך, בעצם, חוזרים מפה לסקי-רום רגיל במלון שבו פקידת הקבלה רוטנת לעברך בצרפתית משהו שלא נשמע כאילו באת לה בטוב, בזמן ש"קוקו" הוא הלוטוס הכי לבן בענף. אבל גם מזה, עושה רושם, עוד נצטרך להיגמל. בחזרה לשגרה.
הכותב היה אורח של מלון לה קוקו
