(צילום: ירון ברנר)
יוון היא אחת המדינות האהובות ביותר על התייר הישראלי. מרחק של שעתיים טיסה, מזג אוויר נהדר, מחירים שפויים ואווירה שמזכירה קצת את הבית וקצת את חו"ל. אבל, בעוד הישראלים מסתערים על אתונה או על האיים, רק מעטים מגיעים לפסטיבלים המסורתיים שנערכים ברחבי המדינה בשבוע האחרון של חודש פברואר, שבהם מציינים את סוף החורף ותחילת האביב.
מקור הפסטיבלים הוא במסורת הקתולית של חגיגות הדוניסטיות לפני תענית פסחא. בכנסייה הקתולית המזרחית, 40 הימים לפני חג הפסחא נחשבים לתענית ויש לנהוג במהלכם בסגפנות. לכן, כמה ימים לפני כן חוגגים בענק, וכשאני כותב ענק – אני מתכוון לשילוב של פורים שלנו עם הקרנבל הברזילאי והשפעות נוספות מרחבי העולם.
הפסטיבל המיוחד ביותר, עם האווירה המחשמלת ביותר, הוא פסטיבל הקמח בעיירה גלקסידי שנמצאת כשעתיים נסיעה מאתונה הבירה. מדובר בפסטיבל שמזכיר קצת את פסטיבל ההולי ההודי שבו זורקים קמח בשלל צבעים, רק שביוון מדובר באירוע מוטרף שהוא שילוב בין מצעד רונדו של מכוניות ישנות, מצעד זומבים, מסיבת ריקודים ענקית וקמח בשלל צבעים בכל מקום ובכל פינה.
לא דומה לשום דבר אחר
(צילום: נדב אבס. צילום רחפן: Haris Pomonis. עריכה: חגי דקל)
למעשה, קשה לתאר את האירוע במילים, שכן בצורה מסוימת הוא מזכיר סט של סרט מדע בדיוני, או סצנה שמתארת מלחמה גרעינית, רק עם הרבה אנרגיה, שמחה וריקודים, כאילו הטובים זה עתה ניצחו את כוחות החושך.
החגיגות יוצאת לדרך בשעת לילה, כאשר חלק מהתושבים מחופשים, חלק מחזיקים לפידים ופצצות עשן אדומות, והעיירה הופכת למסיבה ענקית עם משתתפים מכל הגילים, החל מילדים קטנים, ועד הסבים והסבתות – כולם רוקדים.
ברחובות הצרים והקטנים מדליקים מדורות קטנות. לעיתים התושבים פותחים בריקודים מסורתיים או בטקסים תרבותיים דתיים, כמו למשל ריקוד סביב מדורה והצלפה בשוט, כך עד השעות הקטנות של הלילה. כל זה כמעין פרומו למה שעתיד להתרחש למחרת, פרומו שלא מכין אותך לאירוע שאתה הולך לחוות, כי מדובר במשהו אחר, מוטרף במובן החיובי של המילה.
כאשר אני שואל את התושבים מתי פסטיבל הקמח יתחיל, הם עונים בשעה 14:00, ויש לכך סיבה. בשעות הבוקר עוד אפשר למצוא בחנויות אוברולים לבנים, משקפי פלסטיק ענקיים, והרבה קמח בשלל צבעים. לאט-לאט התושבים מכסים את הבתים בניילונים גדולים, וביריעות פלסטיק ענקיות, ואין זכר למבנים, כאילו הלבישו את העיירה בתפאורה. במקביל, אנשים מתחילים לזרום למרכז, כאשר בצידי השבילים אפשר לזהות אנשים רבים שמתארגנים ומתלבשים באוברולים הלבנים, מרכיבים את מגיני העיניים ועוטים את הכפפות.
בשלב הזה, לא רק שאין זכר למבנים ולעיירה, אלא גם אין זכר לאיך שאתה נראה, כי בגדול כולם נראים אותו דבר. לקראת השעה 14:00 העיירה כבר מלאה באנשים, כולם צועדים לעבר הגשר הגדול, שם נמצאים שקי הקמח ואפשר להתחיל. אנשים מורחים על עצמם קמח בשלל צבעים, ובשעה 14:00 מתחילה המוזיקה והתהלוכה יוצאת לדרך.
מקצה העיירה מתחילים לצעוד, כולם זורקים קמח אחד על השני, מהר מאוד כבר לא ניתן לראות כלום והכול מתמלא באבק לבן וצבעוני, חלקים חשופים בפנים מתמלאים באבק צבעים והקמח עף מכיוון לכיוון. ככה הולכים עם מוזיקה ברקע עד לרציף, שם מתחילה חגיגה שאי אפשר לתאר במילים. מדובר במסיבה הכי-הכי שאפשר לדמיין – ריקודים, זריקת קמח, פצצות עשן והמון אדרנלין ואנרגיה שאין דומה לה בעולם כולו.
