זה היה היום האחרון של חג האורות וצ'אנג מאי הייתה עמוסה במבקרים. ידענו שבערב תהיה תהלוכת סיום גדולה ומפוארת, ובינתיים, במשך היום, שוטטנו באזור העיר העתיקה. נכנסנו למנזרים ולמקדשים, וחשנו את אווירת החג. שירה ואני קיווינו להיפגש ולשוחח עם נזיר בודהיסטי, לשמוע מה יש לו לומר, אולי הוא יוכל לעזור לכאב הגדול שליווה אותנו.
צ׳יאנג מאי ידועה כמרכז רוחני, אבל למייל ששלחתי בקשר ל-Monk chat (שיחה עם נזיר) טרם קיבלתי תשובה. הנחתי שבגלל החג הם עסוקים מדי. דילגנו אם כן ממקדש למקדש, נהנים מהצבעים ומהקולות. באחד המנזרים הצטרפנו לתפילה של פרחי נזירים ומוריהם. משהו בטון המונוטוני המתנגן של התפילה הבודהיסטית חודר עמוק ללב ונוגע, בלי שנבין אף מילה, ואולי דווקא בגלל זה. ניסינו לקשור שיחה עם אחד הנזירים המבוגרים, אך למרות אדיבותו המילה היחידה שהוא ידע באנגלית הייתה yes.
המשכנו לסייר בין המקדשים – מקדש ועוד מקדש, עד שלפתע הילדים נעצרו כאיש אחד, והודיעו לנו: "הספיק לנו, אולי נחזור למלון?". אנחנו עוד רצינו לחפש נזירים, ולאחר התייעצות קצרה החלטנו שהם יחזרו לבד ואנחנו נמשיך.
נזיר דובר אנגלית אומנם לא מצאנו, אבל לא נשארנו מאוכזבים. הרגליים הכואבות מההליכה הממושכת הזכירו לנו את המלצות החמות שקיבלנו על אודות העיסויים הזולים בתאילנד. לאחר חיפוש מהיר הגענו למכון איכותי. "זה יעלה לכם 350 באט (35 שקל) לכל אחד", אמרה המארחת החביבה. זה היה עיסוי מעולה, גם לי וגם לשירה, ומאותו יום השתדלנו לעשות עיסוי בכל יום. במחיר כזה היה זה עוול של ממש לא לעשות.
בהמשך השיטוטים פגשנו את זהבית, היא ובעלה התאילנדי מנהלים כבר 20 שנה דוכן של אוכל רחוב ישראלי בצ'יאנג מאי. באופן טבעי, מהר מאוד השיחה התגלגלה למצב בישראל, למלחמה, ולתחושת הכאב הלאומי שאופפת את כולם. גם כאן בתאילנד הרחוקה הכאב הזה מורגש. "אז איך אתם?" זהבית שאלה, "החלטתם להתרחק קצת מכל הבלגן?". הסתכלנו אחד על השני, אני ושירה והבנו שזה בסדר לשתף. "האמת, שאיבדנו את שחר הבן שלנו לפני כשלושה שבועות, ב-5 בנובמבר, הוא נהרג בעזה".
זהבית, לקחה נשימה מהירה. "אוי, אני כל כך מצטערת", היא אמרה והניחה את ידה על פיה. דמעות החלו לרדת מעיניה. התברר שזהבית היא אחות סבתו של ניב איוס ז"ל, בנם של בני וקרן איוס אוחנה, שנהרג בתחילת המלחמה מירי שוטרים עקב טעות בזיהוי. סיפור טרגי, כואב ומיותר שקרה ביום הראשון של המלחמה. היא סיפרה באריכות על מה שקרה באותו יום נורא, על הקשיים של המשפחה, ועל המכשולים הבירוקרטיים. סיפרנו על שחר, על ההחלטה לנסוע זמן קצר אחרי השבעה, להיות בשלושים כאן ולא בארץ, על ההחלטה לנסוע עם אודיה.
כל אחד והשכול שלו, נראה שבמלחמה הזאת אין צופים מהצד, בכולם, בכולנו נוגע השכול. החלפנו דמעות, כך סתם, אנשים, שרק לפני רגע היו זרים אחד לשני, בוכים את מתיהם ברחוב סואן בארץ רחוקה.
התמונות היו זהות לחלוטין לתמונות הרפטינג שעשינו שנה וחצי קודם לכן ביוון עם שחר. אותן סירות, אותן חגורות הצלה וקסדות, אותם צבעים. זה היה כמו בוקס בבטן. אמרתי לשירה ואחר כך לילדים שאני לא מסוגל לעשות את הרפטינג הזה
בבוקר, עוד לפני שהתחלנו את השוטטות בין המקדשים, הזמנו טיול מודרך למחרת שכולל מפגש עם פילים חופשיים ורפטינג על רפסודות במבוק. כשהסתכלנו על שלל הברושורים של האטרקציות השונות, קפצו לעינינו תמונות הרפטינג בסירות גומי. התמונות היו זהות לחלוטין לתמונות הרפטינג שעשינו שנה וחצי קודם לכן ביוון עם שחר. אותן סירות, אותן חגורות הצלה וקסדות, אותם צבעים. זה היה כמו בוקס בבטן. אמרתי לשירה ואחר כך לילדים שאני לא מסוגל לעשות את הרפטינג הזה. זה יהיה קשה מדי בשבילי בלי שחר. הסתפקנו בהזמנת השיט על סירות במבוק. הקדמנו לישון לקראת היציאה המוקדמת למחרת.
לאחר נסיעה של כשעה וחצי הגענו לנהר רחב ידיים ורדוד למדי, שם כבר חיכו לנו רפסודות במבוק צרות וארוכות. שלושת הילדים עלו על רפסודה אחת ואנחנו עלינו עם בחור צעיר מאוסטרליה על הרפסודה השנייה. תוך שניות בודדות, בזמן שאנחנו התארגנו לשיט, נעלמו הילדים מעינינו ופגשנו אותם רק בסיום השיט.
השיט נמשך בין 30 ל-40 דקות, והיה שקט ונעים להפליא. שנינו הרגשנו את שחר יושב לידינו על הרפסודה, נהנה מהמראות, מהמים הקרירים, והדמעות זלגו מעצמן, החוסר שלו היה כל כך מוחשי.
עם סיום השיט נסענו לחווה חקלאית קטנה שם הייתה נקודת המפגש עם הפילים. הפילים הם נושא טעון בתאילנד, ישנן חוות פילים רבות שמציגות עצמן כידידותיות לפילים, אך למעשה הפילים שם משמשים כבהמות עבודה או כתצוגה לתיירים, הם קשורים או סגורים במכלאות, ופעמים רבות מתייחסים אליהם בצורה גסה. ולכן, כשחיפשנו מקום לפגוש בו פילים הקפדנו שזו לא תהיה חווה כזו אלא מקום בו הפילים חופשיים ובאים מרצונם.
כשהגענו לחווה וראינו את המכלאות שהיו שם, התחילו לעלות בנו ספקות, אמנם הפילים היו מחוץ למכלאות, אבל חששנו שהוליכו אותנו שולל, עד שביקשו מאיתנו להיכנס למכלאות ולהצטייד בבננות שהיו שם, רק אז הבנו שהמכלאות הם בשביל האנשים, ולא בשביל הפילים. שלושת הפילים החמודים להפליא, אחד מהם גור צעיר בן כארבע שנים, ועוד שתי אימהות, האחת כבת 40 והשנייה כבת 16, הפגינו חיבה עזה לבננות, לקנה סוכר ולבעלי החווה שדאגו להם.
הם סיפרו לנו שבתקופת הקורונה, אחד המטפלים נשאר חצי שנה בחווה על מנת לשמור ולהאכיל את הפילים, זו הדרך שלהם לדאוג שהפילים יישארו בקרבת מקום ולא יחפשו אוכל במקום אחר. החיבה למטפל הזה על ידי גור הפילים הייתה בולטת.
ליטפנו את הפילים, טיילנו איתם ברחבי החווה, ולאחר אמבטיית בוץ משותפת נכנסנו איתם לנהר. זו הייתה חוויה נהדרת והרגשנו איך האהבה שלהם משקיטה את הלב הכואב שלנו. לאחר מקלחת קצרה מהבוץ ומי הנהר נסענו למסעדה פשוטה ולא איכותית בעליל, ולאחר מכן המשכנו למפל מרשים ויפה.
באופן לא אופייני, אני דריה ורוני נשארנו להצטלם בתחתית המפל ודווקא אודיה ושירה המשיכו למסלול הקצר לאורך המצוק שמאחורי המפל. שם שירה גילתה שאודיה, כמוה, חוששת ממקומות גבוהים וחלקלקים. יחד ועם הרבה נשימות הם התגברו על המכשולים. לאחר מכן הם סיפרו שבכל פעם שהיה מכשול, שנראה בלתי עביר, שתיהן התחברו לשחר והרגישו אותו משקיט את הפחדים שלהם.
