מסע לארץ הנילוס – הטיול הגדול שלי במצרים
(צילום ועריכה: רון פלד)
כולנו גדלנו על סיפור הפירמידות. להיות למרגלותיהן זו אכן חוויה שקשה לתאר במילים, אבל לגלות מדי יום מקומות חדשים שקצת משכיחים את אותם משולשים אלמותיים - זה כבר עושה את הטיול לחוויה אחרת. על מצרים פנטזתי כבר מתחילת שנות ה-90, אך לדאבוני לא הסתייע. כשכבר מצאתי את הזמן והתקציב, ידעתי מראש שאסע עם חברי ומוותיקי מורי הדרך ומדריכי מצרים, ד"ר שמעון גת חבר קיבוץ נען. זכינו גם למדריך מקומי דובר עברית רהוטה ואוהב ישראל, אשרף חוסני.
את מסענו בן השבועיים בארץ הנילוס התחלנו בנסיעת לילה ישירה מקהיר לאלכסנדריה. אלכסנדריה היא כיום העיר השלישית בגודלה במצרים, וחיים בה יותר מחמישה מיליון תושבים. את העיר ייסד המצביא המקדוני אלכסנדר הגדול סביב שנת 331 לפני הספירה. היו אלה יורשיו אשר בנו בה את אחד משבעת פלאי העולם הקדום – המגדלור של אלכסנדריה - שאליו, או יותר נכון על מה שנבנה מחורבותיו, עוד נגיע. בעבר היה בה נמל אחד, וכיום ישנם שניים שהמערבי מביניהם הוא נמלהּ המרכזי של מצרים.
אלכסנדריה שוכנת לחוף הים התיכון. הטיילת שלה, הקורניש, מובילה אל הנמל המזרחי ושימשה אותי לאחלה ריצת בוקר.
בעיר זו נבנתה בתקופה התלמיית (המאה השלישית לפני הספירה, יורשי אלכסנדר הגדול) הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, שנחשבה לגדולה ולמפורסמת בעולם. צריך לזכור כי העיר שימשה בתקופה זו עיר חדשה ומרכזית בעולם. לא לחינם נחשבו שליטיהָ ההלניסטיים של מצרים למשכילים. העיר משכה כאלה לחיקהּ.
לחובבי האסטרונומיה והאסטרולוגיה בינינו, כדאי לדעת כי כאן באלכסנדריה חי בין השאר תֹּלְמִי (קְלָאוֹדִיוּס) פְּתוֹלֶמָאיוֹס, שהיה אסטרונום מחונן וכתב בה ספרים (נחשו באיזו ספרייה) כדוגמת אלמגסט, שבו חישובים מדויקים לחיזוי מיקומם של גרמי השמיים, כמו גם את הספר טטרה ביבלוס, שבו תיאר כיצד גרמי השמיים משפיעים על בני האדם ועל בריאותם - והנה למדנו מהיכן מקורה של משנת האסטרולוגיה.
הספרייה המפורסמת, לצערנו, לא שרדה. ישנן כמה תיאוריות שמנסות להסביר כיצד הוכחדה, אבל באנו לעסוק בקיים - ולשמחתנו הספרייה של אלכסנדריה נבנתה מחדש לפני כעשרים שנה ואפשר, כמו שעשינו אנחנו, לבקר בה. הגודל, העושר – לראות ולקנא.
במתחם הספרייה ישנו מוזיאון קטן לזכרו של אנואר סאדאת. נחמד לראות בתמונות את מפגשיו עם בגין, גולדה מאיר, דיין ואחרים. אל סאדאת עוד נחזור בסוף מסענו בקברו שבקהיר.
באלכסנדריה ישנם כמה אתרים נוספים שבהם כדאי לבקר. אחד מהם הוא אתר ארכיאולוגי מהתקופה הרומית, הקטקומבות בקוֹם אל שֻקַאפַה. עבורי זה היה מבוא לתרבות העתיקה ולאלים במצרים - נושא מורכב שגם אחרי שבועיים רוויי מקדשים, מוזיאונים והירוגליפים עדיין מצאתי את עצמי לומד עליו כל פעם מחדש דברים חדשים, כשמילת המפתח היא סינקרטיזציה – איחוד אמונות ואלים, הפיכת מלכים לאלים (ולהיפך) ועוד.
כאן באלכסנדריה היו אלה היוונים אשר כבשו את מצרים, הפכו לפרעוניהָ ומיזגו די בקלות את ההלניזם עם התרבות המצרית, בטבעיות המתבטאת על קירות המקדשים כמו כאן בקטקומבות מתקופת האימפריה הרומית – אלים מצריים עם מאפיינים הלניסטיים. חגיגה לעיניים ולמצלמה.
האתר נחשף במקרה בשנת 1900, כאשר חמור של פלאח מקומי פשוט קרס ונפל לתוך פיר הקבורה - מעין גרסה הפוכה למדרגות לגן עדן של לד זפלין.
אתר קום אל-שוקאפה נמצא באחת מרשימות "שבעת פלאי העולם של ימי הביניים". לא ממש ברור לי כיצד שכן התקופה הרומית קצת קדמה לימי הביניים, אבל נפלאות הן דרכי החוקרים ומעצבי הרשימות והעובדות לפעמים פחות חשובות.
אתר נוסף באלכסנדריה של התקופה הרומית הוא התיאטרון - או ליתר דיוק אודיאון - היחיד במצרים שנמצא עד כה. סמוך לו שוכנת וילה רומית עם פסיפסים מרשימים ומרחצאות, כמו גם אתר סמוך ובו עמוד ניצחון, עמוד מונוליתי מהגדולים בעולם ששרדו ושזכה לשם עמוד פּוֹמפֶּיוּס, על שמו של הקיסר הרומי כובש מצרים (וארץ ישראל) באמצע המאה הראשונה לפני הספירה, אם כי העמוד נבנה כ-300 שנים מאוחר יותר. לא נהייה קטנוניים.
במיקומו של הנמל הקדום, על חורבותיו של המגדלור באלכסנדריה, נבנתה מצודה ממְלוכִּית על ידי הסולטאן אל-אשרף סיף א-דין קאיתביי, שמוכר לחלקנו מבנייתו בהר הבית בירושלים – סביל קאיתיביי ומדרסת אל-אשרפיה הסמוכים לשער השלשלת. במקור נבנתה כאן המצודה על אי צמוד לחוף, פארוס, שכיום כבר מחובר אל אלכסנדריה.
המצודה נבנתה במאה ה-15 על שרידי המגדלור (ז"ל) של אלכסנדריה, שנחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק והיה פעיל ככל הנראה עד תחילת השלטון המוסלמי במצרים במאה ה-7.
מטרת המצודה הייתה הגנה על הנמל החשוב אז כמו היום, שהרי שירת מסחר בינלאומי וקישר את מצרים עד מזרח אסיה והודו. לכאן הביאו שליטיהָ של מצרים תבלינים מגוונים, ומכאן הפיצו אותם אל נמלי הים התיכון. מה לעשות שהסולטאן מת בשנת 1496, ושנתיים מאוחר יותר יבצע ואסקו דה גאמה מעקף להודו מסביב לאפריקה. מסע מצליח זה הביא לירידתה של אלכסנדריה ונמלהּ – איך שגלגל מסתובב, או מפרש אם לדייק.
היהודים באים
יהודים ישבו באלכסנדריה עוד מימיהָ הראשונים של העיר. היו אלה צאצאיהם של היהודים שירדו למצרים לאחר חורבן בית המקדש הראשון במאה ה-6 לפנה"ס, ועוד לפני כן על פי עדויות ארכיאולוגיות שנמצאו באזור אסואן וגם באזכורים במקרא כדוגמת ספרי ירמיהו וישעיהו. אחד מיהודי אלכסנדריה, ניקנור, תרם את שערי בית המקדש (השני), שערים שאירע בהם נס במהלך מסעם הימי אל ארץ ישראל וכונו שערי ניקנור. אפשר להוסיף לרשימת היהודים שעברו או ביקרו במצרים את ענן בן דוד, (מאה 8 לספירה), רבי סעדיה הגאון (מאות 10-9), הנוסע בנימין מטודלה (מאה 12) ועובדיה מברטנורא (מאה 15) שביקרו באלכסנדריה.
באלכסנדריה נמצא כיום בית הכנסת אליהו הנביא, ובו ביקרנו. במקור נבנה בית הכנסת באמצע המאה ה-14, וניתן לראות את שרידי יסודותיו ברצפת בית הכנסת עד היום. באלכסנדריה הוקם באמצע המאה ה-19 ועד הקהילה היהודית הראשון במצרים בעזרתו של סר משה מונטיפיורי. באותה תקופה שופץ המבנה, בשל ההרס שעבר בזמן פלישת נפוליאון אל העיר. הוא נבנה שוב בשנת 1948 בסגנון אירופי, וזהו בית הכנסת שבו מבקרים כיום. בית הכנסת פעל עד שנת 1956, עת גורשו כ-25 אלף יהודי מצרים כ"תגובה" למלחמת סיני/ מבצע קדש.
מאז שנת 2020 שוקם בית הכנסת, והוא משמש אתר תיירותי ומוזיאון. מרגש היה לגלות בבית הכנסת כי אחד המטיילים מקבוצתנו, מנשה יעקב, נולד באלכסנדריה וגורש בהיותו ילד עם משפחתו לאחר 1956. גם הוריו של ד"ר שמעון גת הכירו ונפגשו באלכסנדריה של המאה שעברה. התגובות לתמונות שהעליתי מבית הכנסת ברשתות החברתיות במהלך הטיול הגיעו מחברים על עברם המשפחתי שלהם באלכסנדריה. מתברר שטיול שורשים לרבים מהם זה כאן.
מנזרים זה כאן
את מסענו מאלכסנדריה לכיוון קהיר עשינו באוטובוס דרך מנזרי ואדי אל-נטרון שבמדבר המערבי, מערבית לדלתא של הנילוס. הוואדי סיפק במשך שנים רבות חלק מהמינרלים ששימשו לחניטה (נתרון, נתרן = מלחים), ומכאן חשיבותו בעת העתיקה.
סיפורהּ של הנצרות במצרים מרתק. מצרים, שהייתה בעלת חשיבות מרכזית בעולם הקדום כמו גם לפני 1,700 שנה, שימשה מרכז חשוב לדת המתחזקת דאז – הנצרות. באלכסנדריה הוקם המרכז הראשון בעולם ללימוד הדת הנוצרית. במצרים חי במאות ה-3 וה-4 הנזיר הנוצרי הראשון, אנטוניוס הגדול, אבי נזירי המדבר ומי שנחשב לדמות מופת עד ימינו. אנטוניוס התמקם, איך לא, כאן בוואדי נטרון, וזהו המקור למסורת ולעושר המנזרים עד ימינו. בעבר שכנו באזור עשרות מנזרים, אך כיום רק בודדים פעילים. אנחנו ביקרנו במנזר "הסורי".
אפשר בהחלט להגיד שמנזרי ואדי נטרון הם מרכז הנזירות הקדום בעולם שפעיל עד לימינו. אגב, אחד ממעריציו של אנטוניוס הגדול, שזכה גם לפגוש אותו בחייו במצרים, היה אבי הנזורה הארץ-ישראלית, הילריון הקדוש יליד עזה.
כבר באמצע המאה החמישית לספירה הפכה הכנסייה הקופטית לעצמאית. היא נחשבת למונופיזיטית, קרי מאמינה בטבעו היחיד והאלוהי של ישוע, ולפיכך גם באימו מרים, יולדת האל – תיאוטוקוס.
עד ימינו נחשבים המצרים הקופטים, הנוצרים, לממשיכיהם המקוריים של המצרים הקדומים מתקופת הפרעונים. צריך לזכור שאחרוני כותבי ההירוגליפים, החרטומים ובוני המקדשים במשך אלפי שנים במצרים החליפו את אמונתם בנצרות. האיסלאם והכיבוש הערבי של המאה ה-7 הם כבר סיפור אחר, שאליו עוד נגיע בסוף המסע.
הביטוי קופטי מקורו בכינוי ביוונית למצרים, "אייגיפטוס". בתלמוד הבבלי כינו חז"ל את הקופטים "גיפטים". במסורת הנוצרית, מי שהביא את הנצרות לראשונה למצרים היה האוונגליסט (מבשר) מרקוס הקדוש, שהפך לפטריארך הראשון של אלכסנדריה, שבה נטמן לאחר מותו. מסופר כי שרידיו נחטפו במאה ה-9 על ידי סוחרים ונציאנים. על פי המסורת המקומית, ראשו עדיין טמון בקתדרלת מרקוס הקדוש שבה ביקרנו באלכסנדריה, כנסיה קופטית מודרנית היושבת על שרידי הכנסייה הראשונה במצרים, ובה הוסמך וישב האפיפיור הקופטי-מצרי.
קהיר הקדומה – פוסטאט
המשכנו בנסיעה אל חלקה הקדום של קהיר, פֻסְטַאט. לצערנו בית הכנסת אבן-עזרא עדיין בשיפוצים בימים אלה, וצפינו בו מבחוץ. לרובנו מוכר בית הכנסת בזכות הגניזה הקהירית שנמצאה בו במאה ה-19 – מאות אלפי מסמכים יהודיים מאז המאה ה-10. סמוך לו קיימות שתי כנסיות מרתקות, האחת במיקומה המסורתי של המשפחה הקדושה, הוריו של ישוע, עת ירדו למצרים יחד עימו כמוזכר בברית החדשה, ומזוהה בתוך כנסיית סרגיוס ובכחוס, שני מרטירים שהוצאו להורג בשלהי המאה ה-3 לספירה בימי הקיסר דיוקלטיאנוס, מי שאחראי גם על הוצאתו להורג של החייל הרומי גיאורגיוס (ג'ורג') הקדוש, יליד לוד.
מעל לשרידי חומות העיר שוכנים שרידיו של מבצר רומי-ביזנטי, בבילון, ועליו "תלויה" כנסייה קופטית נוספת ומרתקת על שם מרים. כמה עושר אמנותי במתחם אחד. המצלמה לא הפסיקה לעבוד.
ערי המתים החיים
את מסענו המשכנו בשני אתרים ארכיאולוגיים מרתקים. הראשון על הגדה המערבית של הנילוס, ממפיס, היא בירת מצרים המאוחדת הראשונה. מצרים לאורך ההיסטוריה חולקה למצרים התחתונה (צפון, אזור הדלתא ועד לים התיכון) ומצרים העליונה במרכז ובדרום עד כוש, היא נוביה. היה זה ככל הנראה המלך נערמר (מֶנֶס) אשר איחד לראשונה את חלקי מצרים, והוא נחשב למייסד השושלת הראשונה בספירת מלכי מצרים שהסתיימה עם בוא הנצרות – 3,500 שנות מלוכה מצרית, עם עליות וירידות וכשלושים שושלות. בפלטת נערמר, טקסט הירוגליפי שנקבר עם המלך בשנת 3,200 לפנה"ס, מופיע המלך עם שני כובעים, אדום ולבן, סמליהן של מצרים העליונה והתחתונה. אגב, בתל ערד נמצא שבר חרס שעליו חרות שמו של המלך נערמר (סרך נערמר).
באתר עצמו, מלבד ספינקס מצרי, פסל ענק של פרעה רעמסס השני הוא רעמסס הגדול, בן המאה ה-13 לפנה"ס מהשושלת ה-19. בשלב זה סיפר המדריך המצרי אשרף כי פסלי רעמסס השני מפוזרים בכל מקום במצרים, ולפעמים הוא מפחד להזיז את הכרית במיטה שלו שמא ימצא עוד אחד. את רעמסס השני עוד נפגוש כמה פעמים בהמשך המסע. אגב, ישנם המייחסים את פרעה השני לפרעה המוזכר במקרא בהקשר של שעבוד עם ישראל. ישנן כמה גרסאות לגבי מי היה פרעה המדובר במקרא, אבל לא ניכנס לזה.
בתוך אולם באתר ממפיס המשמש מוזיאון פתוח שוכב פסל ענק של רעמסס השני, איך לא. לעמוד מעליו ולידו ולהתבונן מכל זווית. כמה גדול. כמה מרשים.
מעיר החיים ממפיס, שאין לה שום קשר לאלביס פרסלי, המשכנו אל אתר הקבורה, הנקרופוליס של ממפיס היא סקארה, מתחם ענק שהוא חלק מעיר המתים. כאן שוכנת הפירמידה הקדומה בעולם, הקרויה פירמידות המדרגות בשל מראה - פירמידה שהוקמה על ידי המלך ג'וסר מהמאה ה-27 לפנה"ס, שושלת 3, הממלכה הקדומה.
לעמוד מול הפירמידה ולנסות להבין שנבנתה כ-1,700 שנים לפני ששלמה המלך תכנן את בית המקדש הראשון. הכניסה אל הפירמידה, אל חלקת הקבר של המלך, נפתחה מחדש לאחרונה והיא מדהימה.
עד לימי המלך ג'וסר, טרום הפירמידות, נהגו לקבור את מלכי מצרים במסטבות, מבנים עשויים "ספסלי" בוץ בעלי קומה אחת לרוב. הפירמידה של ג'וסר נהגתה על ידי אִמחוֹתֶפּ, שהיה בין השאר המהנדס והאדריכל של המלך הפרעוני, כחיבורן המדורג של שש מסטבות, ולכן נראית כפירמידה מדורגת שגובהה כ-60 מטרים.
אנחנו עברנו דרך אולם העמודים הסמוך, ולאחר שצפינו משתאים על נחשי קוברה עשויים אבן אל מול הפירמידה של ג'וסר, נכנסנו אל פירמידה של פרעה אוּנַס, המאה ה-24 לפנה"ס, השושלת ה-5. הפירמידה לא שרדה בשלמותה, אבל תחתיה נכנסנו במעבר אל הסרקופג של המלך, מתחם תת-קרקעי במרכז הפירמידה ובו מכל עבר על הקירות האזכור הקדום ביותר של ספר המתים המצרי. כאן זה המקום להיזכר בסרט "המומיה", אבל אני רק מקווה שהיא תקום לתחייה במהלך הטיול שלכם.
במרחב של סקארה ואתרי קבורה נוספים במרחב פזורים אתרי קבורה של פקידים ואצילים אשר שירתו את מלכי מצרים. אנחנו ביקרנו בחלק מהם, דוגמת קברו של טי (Ty), פקיד מצרי בכיר מאמצע השושלת ה-5 (מאה 25 לפנה"ס). טי שירת לפני כ-4,500 שנה כמפקח האחראי על בניית הפירמידות ומקדשי השמש באבושיר (Abū Ṣīr), מתחם קבורה נוסף באזור סקארה. באחד הקירות פתח צר שממנו ניבט פסלו של ידידנו טי - הכול חצוב בסלע - ולידו סרקופג עשוי אבן גיר. שפשפתי עיניי, לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה במסע, כדי להבין מה רואות עיניי שכבר ראו עולם.
שוורים גבירותיי, שוורים
אתר קבורה נוסף ויוצא דופן, שזכה לשם סרפאום - Serapeum, הוא מקדש/מתחם דתי שהוקדש לאל סרפיס - סינקרטיזם של אוסיריס ואפיס, אלים מצריים. מדובר בחלל קבורה תת-קרקעי של שוורי אפיס (Apis), שנחשבו קדושים במצרים הקדומה.
בכל אתר עיר המתים, הנקרופוליס סקארה, נמצאו אלפי מומיות של חיות כדוגמת חתולים (האלה בסתת - Bastet), תנים (האל אנוביס - Anubis) וכאן ספציפית שוורים (האל אפיס - Apis).
האל אפיס דמוי השור היה בנה של האלה חתחור, ולאחר מותו זוכה בחיי נצח. בארונות הקבורה שבמתחם נקברו מומיות חנוטות של שוורים.
קרנו של האל אפיס עלתה דווקא בתקופת הממלכה החדשה, במאות 10-15 לפנה"ס. תחילת בנייתו של מתחם הסרפאום מתוארכת לימי המלך אמחנתופ השלישי, שושלת 18 ואילך, והוא פעל מאות בשנים. בימי המלך פרעה נֶכוֹ הראשון, המאה ה-7 לפנה"ס, שושלת 26, המתחם הורחב במתכונתו הנוכחית. רק לשם האוריינטציה והקבלה לתקופה בארץ ישראל, היו אלה ימיו של מנשה מלך יהודה, בנו של המלך חזקיהו, בונה נקבת השילוח בעיר דוד.
המתחם נחשף לראשונה באמצע המאה ה-19 בידי הארכיאולוג הצרפתי אוגוסט מריאט, אשר נטמן בעצמו ולבקשתו בחצר המוזיאון המצרי "הישן" בשנת 1881. מריאט הושפע מכתביו של הגיאוגרף, הפילוסוף וההיסטוריון היווני סטראבו וחיפש את המתחם.
ארונות הקבורה עשויים אבן גרניט ובזלת, ושוקלים בממוצע 70 טונות. השוורים זכו לסגידה בממפיס, ולאחר מותם נקברו כאן בסקארה לאחר טקס החניטה. במתחם 24 סרקופגים של שוורים. כולם חוץ מאחד כבר נשדדו בימי קדם.
מיד בכניסה, לאחר הירידה אל בטן האדמה, שוכב אחד הארונות המדהימים ותוקע את הדרך. מתברר שהוא הוצא מהבור/חלקת הקבר שלו בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה בידי פארוק מלך מצרים, אשר חשקה נפשו להעניק אותו במתנה, רק מה לעשות שהארון נתקע. התברר שלהוציאו מהמתחם התת-קרקעי זה לא ממש פשוט, וכך נשאר במקומו במסדרון.
בכניסה לאתר "נדבק" אליי השומר החמוש בקלשניקוב, שהצביע על המצלמה ואמר שאסור. הכנסתי לתיק. שלפתי סלולרי, והוא ביקש בקשיש בצורה ישירה ואופיינית. נזכרתי בשירותי הצבאי אי שם בתחילת שנות ה-90, אז למדתי שאיש עם קלצ'ניקוב הוא בטוח לא חייל צה"ל. לא להתעסק. אז שילמתי את הבקשיש והמשכתי עם הסלולר. ככלל, הבקשיש הוא נושא לכשעצמו שבו נתקלנו כמעט בכל אתר במצרים. הבקשיש הפך לחלק מהתרבות המקומית. אפשר לזרום עם זה, כי מדובר באמת בגרושים, תרתי משמע.
משולשים רבותיי, משולשים
את הבוקר הבא פתחנו בנסיעה קצרה אל אתר הפירמידות בגיזה. זהו המקום שבו בשלהי שנות ה-70 של המאה שעברה ישבו המשלחות הישראליות והמצריות במו"מ על הסכמי השלום. היה זה בגין שביקש מסאדאת באחד הבקרים לבקר בפירמידות ש"בני עמי" בנו. אז זהו שלא ממש.
קשה להסביר למי שטרם היה באתר מהי ההרגשה של הפעם הראשונה מתחת למבני הענק המשולשים האלה.
באתר בגיזה שלוש פירמידות ראשיות – הגדולה מכולן, שגובההּ 146 מטרים ושנחשבת לאחד משבעת פלאי העולם העתיק, היא הפירמידה של פרעה ח'ופו בן סנפרו מהמאה ה-26 לפנה"ס, השושלת ה-4, והשתיים הנוספות של בנו חעפרע ושל מנכאורע. לצד הפירמידות אתרי משנה אשר שימשו בטקסים, בקבורה ובתהלוכות. מה לעשות שהירידה למצרים אירעה כאלף שנים מאוחר יותר לבנייתן. הורס מסיבות זה אני.
צריך להבין שחקר הפירמידות טרם הושלם. מדי כמה שנים "צץ" סיפור כזה או אחר על חדר או חלל נוסף, כך שעדיין יש למה לצפות.
סוגיית בניית הפירמידות מרתקת עד היום חוקרים ופנטזיונרים. כלל לא בטוח שבעבדים עסקינן, אלא יותר באנשי מקצוע ואיכרים מהכפרים, שפשוט גויסו "למילואים" בתקופות מסוימות בשנה. חשוב להבין שכדי לנהל בהצלחה פרויקטים ענקיים ומגלומניים כאלה וכמו בסקארה צריך שלטון חזק ומשגשג עם עושר כלכלי ויציב. על תיאוריית האסטרונאוט הקדום והחייזרים אני בוחר לדלג. הם יצרו עימי קשר וביקשו שאכחיש. לא מתעסק עם חוצנים.
פירמידות במצרים נבנו מימי ג'וסר כאמור ועד לתקופת השושלת ה-14 (מאות 16-17 לפנה"ס), קרי ימי הממלכה הקדומה והתיכונה, ואז הבינו שליטי מצרים כי פירמידה היא מבנה בולט ומושך שודדים. מתוך תפיסה שיש להגן על המלך המת בקברו הנחשב אֵל, נדרש להגן על הקבר כדי שיקום ויעבור אל העולם הבא בשלמותו, כך שצריך להצפין את אתרי הקבורה, קרי קברים חצובים במעבה האדמה, ועל זה נדבר בעמק המלכים והמלכות ליד לוקסור של ימינו.
בשביל המוביל מהפירמידה של פרעה חפרע אל העמק שלמרגלותיו רובץ פסל ענק, מונולית, של יצור בן כלאיים בדמות אריה וראש אדם שבנייתו מיוחסת לחפרע. נסו לדמיין תהלוכה בשביל מהספינקס אל הפירמידה שבה נקבר. רק לפני 4,500 שנים. בקטנה. כמה סרטים ומיתוסים נעשו על הספינקס הזה.
עת ערב המשכנו בטיסה ללוקסור. חשבתי שהפירמידות הן השיא בביקור במצרים. מהר מאוד אגלה כמעט מדי יום שלא כך.
מקדשים מעולם אחר
העיר לוקסור מכילה שניים מהמקדשים הגדולים במצרים ובעולם. במקור, שמה של העיר ששימשה כבירה היה תבאי או בשמה הנוסף והמקראי נוא-אמון, על שמו של האל אָמון שעליו נשמע והרבה במקדשי העיר. שיאהּ בתקופה של סוף האלף השני לפנה"ס, כאלף שנה לאחר שנוסדה והפכה לבירת מצרים העליונה. מקור השם לוקסור מהמילה קאסר, טירה, מה שאולי קצת מזכיר לחלקנו את אחד מפירושי שם האתר קאסר אל יהוד, אתר הטבילה על הירדן – ארמון היהודים.
מקדש כַּרְנַכּ שבלוקסור, על הגדה המזרחית של הנילוס, הוא מהמקדשים הגדולים בעולם. לתאר את העושר (והאושר) שבמוזיאון הפתוח הזה די קשה במילים ובתמונות. מספיק לעמוד בשדרת פסלי הספינקס שבשער הכניסה האדיר אל המקדש (פילון) שהוקדש לאל אָמון (לימים אמון-רע), לזוגתו ולבנו כדי להבין שכל מה שחשבתי על מקדשים לא מתקרב בגודל ובעוצמה למחזה שנגלה לעינינו. באתר ארבעה מתחמים, והפתוח לקהל הוא זה של אמון-רע. ומה שיש בו, שהשם תשמור.
מכיוון שהאתר דורש כתבה שלמה משל עצמו, אתאר את פניניו החשובות לטעמי. מדריכנו ד"ר שמעון גת בחר דווקא להתחיל בקיר הדרומי של המקדש. מעניין שלמרות שמדובר באתר השני המתויר במצרים לאחר הפירמידות בגיזה, דווקא קיר זה נטוש מתיירים, וזכינו לשבת מול קיר מעוטר בהירוגליפים המספרים על ניצחונותיו של פרעה שושנק המזוהה עם המלך שישק (שושלת 10), המוזכר במקרא כמי שערך מסע לארץ ישראל בשנת 925 לפנה"ס ואף הגיע לירושלים. למצוא מקור ארכיאולוגי אותנטי בן זמנו של טקסט וסיפור מקראיים זה חלומו של כל ארכיאולוג או חובב היסטוריה. על הקיר מוזכרות בין השאר בכתב חרטומים ערים כדוגמת מגידו, בית חורון, גבעון ורבות אחרות. ישנם שלושה אזכורים של מסעו במקרא. לדוגמה, בדברי הימים ב' פרק י"ב נכתב: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִָם...בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים...וַיִּלְכֹּד אֶת-עָרֵי הַמְּצֻרוֹת, אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיָּבֹא, עַד-יְרוּשָׁלִָם...וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי-יִשְׂרָאֵל, וְהַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, צַדִּיק יְהוָה". לעמוד מול הקיר. לבהות. לדמיין את מסעו.
לצד תיאור כיבושי שישק מופיע אזכור מפורט על מסעו של רעמסס השני, ההוא שפגשנו בממפיס ונפגוש כמעט בכל מקום במצרים. כאן מדובר בקרב קדש המפורסם, שהתרחש בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס ובו לתפיסתו של פרעה רעמסס הוא שניצח את החיתים, אולם ידוע כי בסופו של דבר בשל "אי ניצחון" של אף אחד מהצדדים נחתם הסכם השלום הכתוב הראשון הידוע בעולם. את הגרסה החיתית להסכם אפשר לבקר באיסטנבול.
אתר מדהים במקדש כרנך הוא חצר העמודים, ההיפוסטיל - 134 עמודי אבן ענקיים מעוטרים יחד עם קירות המתחם. להרים את הראש ולקבל סחרחורת. כמה אמנות, כמה ארכיטקטורה, כמה וואו. לא נתפס. אובליסק ענק מבצבץ לו כמו מחלון בינות לעמודים. כאן ירד לי האסימון על תרבות עתיקה, שהגיעה להישגים טכנולוגיים וארכיטקטוניים למעלה מאלף שנים לפני שמשה רבינו תכנן ניווט במדבר סיני. כבר שכחתי מהפירמידות.
לפנות ערב הגענו אל מקדש לוקסור, הממוקם קילומטרים בודדים ממקדש כרנך ומחובר אליו בשדרת תהלוכות עמוסת ספינקסים - ושוב, הגודל, העושר והסיפורים עם כתבי החרטומים הניבטים מכל קיר ועמוד. אפילו אלכסנדר מוקדון מוצג על אחד הקירות כפרעה. כיף להיות מלך.
אגב, מי שביקר בכיכר הקונקורד בפריז יפגוש שם את אחד משני האובליסקים של המקדש כאן בלוקסור. היה זה שליטה של מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, מוחמד עלי, אשר העניק לצרפתים את האובליסק מלוקסור - לשמחתנו השני נשאר במקומו כאן מולנו.
שקיעת השמש בעיר המתים
בתפיסה המצרית אפשר למצוא לרוב בגדה המזרחית של הנילוס את מקדשי החיים, שבהם ביקרנו אתמול בלוקסור. בגדה המערבית, הגדה שבצידה שוקעת השמש, נקברו המתים. סמליות. ואכן, באזור זה ממערב לנילוס בלוקסור נמצאים עמק המלכות ועמק המלכים. בתקופת הממלכה החדשה הקפידו מלכיהָ של מצרים להצפין את קבריהם בפני שודדים בחציבה תת-קרקעית, ואנחנו זכינו לעשרות סרטים וספרים על מסתוריהָ של מצרים הפרעונית התת-קרקעית. מייד נגיע גם אל תות ענח'-אמון. אתרי קבורה אדירים אלה שימשו במיוחד בין המאות ה-15 וה-10 לפנה"ס ובעיקר בשושלות 20-18, כלומר במקביל לתקופות שבהן ישבו בני ישראל במצרים, עשו עלייה, התנחלו בארץ המובטחת (תקופת ברזל 1) ובתחילת ממלכת יהודה.
את היום התחלנו בקברה של מלכה מצרית עם ייחוס וסיפור חיים שיכול בקלות להחזיק סדרת טלווזיה בנטפליקס. תכירו את נֶפֶרְטָארִי, המלכה. לא, לא נפרטיטי, אימו ככל הנראה של תות ענח'-אמון - זו כבר טלנובלה על מלכה אחרת.
נֶפֶרְטָארִי היתה אשתו של פרעה רעמסס השני, ההוא שאת פסליו כבר פגשנו בכמה אתרים וגם בהמשך. משמעות שמה הוא "היפה". מתחם קברה מרתק. זכינו לבקר בו כקבוצה לבדנו, שכן כרטיס לאתר קבורתה נחשב ליקר. אני ממליץ ממש, אבל ממש, לא לוותר. מדרגות וחללים מעוטרים בצבעים מדהימים שהשתמרו להפליא למרות שקברה כבר נשדד בעבר. גם פה אפשר לראות, כמו בפירמידה של יונס בסקארה, קטעים מספר המתים. שוב נזכרתי בפירמידות המדהימות, ושוב הבנתי שבמצרים יש עוד מלבדן. כאן זהו מתחם קברה המפואר, ואל מקדשה שאותו בנה עבורה בעלה רעמסס השני עוד נגיע באבו סימבל. כיף להיות מלכה.
ממקדשה של המלכה המשכנו לבקר במקדשה של מלכה נוספת - מלכה מרתקת עם השם שקשה לשכוח – חתשפסות. מקדשה בדיר אל-בחרי מוסיף ומעלה את הרף. כבר מרחוק רואים מבנה מדורג עם עמודים שנראה די חדש, עד שמתקרבים אליו ומבינים שחדש הוא לא, אבל מדהים לחלוטין.
חתשפסות היתה בתו של תחותמס ה-1 ואחותו החורגת של תחותמס ה-2 (השושלת ה-18, מאה 16 לפנה"ס).
לאחר מות בעלה בתום תקופת שלטון קצרה הייתה למלכה השלטת, על אף התנגדותו של יורשה, תחותמס ה-3. היא גילתה תבונה מדינית רבה ונמנעה ממלחמות. חתשפסות בנתה מצבות זיכרון לשושלתה ולעצמה, ואת הוצאות הקמתן מימנה בהכנסותיהן של משלחות סחר ששלחה לדרום חצי האי ערב. על קירות מקדש חתשפסות מתוארת משלחת סחר ששגרה המלכה לארץ פונט. המלכה עצמה מוצגת בה כשהיא לבושה בגדי גבר ופניה עטורים זקן ארוך, סמל החוכמה, ואולי פשוט רצתה להראות לכולם שלמרות היותה אישה, כדאי שיידעו מיהו הגבר בבית.
את המקדש תכנן האדריכל המצרי סננמאט, שיש אומרים שהיה מאהבה של חתשפסות. אנחנו בעד רכילות – התעניינות הפרט בזולתו. המקדש תוכנן לאל אמון וגם לפולחן למלכה לאחר מותה בבוא היום. במעלה המקדש נמצא חלל קודש הקודשים. במקדשים מצריים רבים חצרות פתוחות עם עמודי ענק וקירות גדולים, וככל שמתקדמים ועולים מגיעים אל הדביר, קודש הקודשים. נשמע לכם מוכר? זכרו שמקדשים אלה נבנו מאות שנים לפני ששלמה, שבי ציון והורדוס תכננו מקדשים. אני לא רומז כלום. רק למחשבה.
נפרטיטי, נפרטארי, קליאופטרה וחתשפסות - רשימה של ארבע מלכות פרעוניות. כוח נשי בן אלפי שנים.
המשכנו אל עמק המלכים שבו נקברו מעל ל-60 מלכים. האפשרויות לביקור באתרי הקבורה באתר מגוונות, ואנחנו "הסתפקנו" בשלושה: הראשון היה מתחם קברו של רעמסס השלישי; השני - המתחם המפואר והגדול של פרעה סתי הראשון, שפשוט המם אותי בפעם המי-יודע-כמה באותו יום.
מתחם הקבר השלישי אומנם צנוע, אומנם של מלך שמלך בסך הכול תשע שנים ומת בגיל 19 בשנת 1323 לפנה"ס, אבל היח"צ שלו זכה הפך אותו למומיה המפורסמת בעולם, שנחשפה במקרה בדיוק לפני מאה שנים. ברוכים הבאים לקברו של תות ענח'-אמון. את פרסומו קיבל בזכות העובדה שקברו נמצא כמעט בשלמותו, ואת אלפי הפריטים שנמצאו אפשר לראות במוזיאון המצרי הישן ובחדש שאמור להיפתח. בעוד שאת המומיות של פרעוני מצרים אפשר לראות במוזיאונים במצרים, הרי שזכינו כאן בגופתו החנוטה והאותנטית של המלך בעצמו. אגב, קצת פדיקור-מניקור לא יזיקו אחרי 3,300 שנים. קטנוני שכמותי.
את היום הלא נתפס הזה המשכנו בעוד מקדש, אחד השלמים ששרדו במצרים – מקדש בכפר מדינת האבו. מלבד קירות הענק, הצבעים והכתובות הרבות, צדה עיננו את ניצחונו של פרעה המתואר בין השאר בספירת ידיים כרותות של האויב, ובציור סמוך לו בספירת איברי מין של לוחמי האויב. הנשים בקבוצה חייכו קמעה, אני צילמתי בחוסר נוחות.
על הקיר הצפוני החיצוני של המקדש תיאור הקרבות בין פרעה רעמסס השלישי לגויי הים, בהם נזכרים הפלישתים המוצגים בסירה. סמוך לסירה מופיע רעמסס השלישי, מגיש שבויי מלחמה כרותי ידיים לאל אמון-רע.
בין לוקסור לאסואן
ישנם המטיילים במצרים ועורכים שיט על הנילוס מקהיר ללוקסור ו/או לאסואן. אנחנו עשינו זאת באוטובוס כדי להספיק לבקר באתרים נוספים.
הנסיעה לאסואן לקחה כיום, כולל עצירה בשני מקדשים שד"ר גת תיארם כיוצאי דופן ומיוחדים כל אחד בייחודו ובשונותו. המקדש הראשון שעצרנו בו הוא מקדש אֶדְפוּ המוקדש לאל הורוס. ייחודו – אחד המקדשים השמורים במצרים ובעולם, שנבנה במאה ה-3 לפנה"ס בתקופת השלטון התלמיי. על קירות המקדש תיאור מרתק של סיפור מיתולוגי מצרי.
משפחת האלים במצרים גדולה, מגוונת ומורכבת. רַע, אל השמש, נחשב למעין אבי האלים. תכלס הגיוני, השמש זורחת עת פוקח רַע עיניו ויוצא לעולם בספינת זהב ושוקעת במערב מדי יום, עולם החיים מול עולם המתים. שמותיו גם הם מגוונים. בתֵבָּאי, נוֹא אָמון, כיום לוּקסוֹר, כונה אָמוֹן-רַע. במֵמְפִיס הקדומה שבה ביקרנו (מוֹף) שמו פְּתַח. באוֹן, היא הליוֹפוֹלִיס, כונה אָתוּם - והרשימה לא הסתיימה.
נקצר ונספר שלימים אוסִירִיס, בנם של האלים נות וגב, ירש את רַע והתחתן עם אחותו אִיסִיס. אחיהם סֶת הפך לימים לצ'ילבּה של אחיו אוסִירִיס, יורש מלכות מצרים. קינאה בין אחים. כך ישבו בבירה נוא אמון היא תבאי שבלוקסור ושלטו במצרים. חכו, זה רק מסתבך.
האל סֶת, אחיהם שהתקנא בהצלחתם, גייס 72 בני תמותה מתנגדי אוסיריס ותכנן את מותו בעורמה תוך הכנסתו בחייו לארון קבורה, אטימתו והשקתו בנילוס - או בגרסה אחרת ביתר את גופתו ל-40 חתיכות. אם סיפור רצח של אח את אחיו על רקע קינאה, השטה של תיבה כזאת או אחרת על הנילוס או המספר 72 נשמעים לכם מוכרים מדתות אחרות, זה בדמיונכם שלכם בלבד.
סֶת עלה לשלטון ולימים, למרות שאוסיריס בותר לחתיכות, הוא הוחזר לחיים על ידי אחותו ואשתו איסיס. בינתיים בנו של אוסיריס, הורוס, ביקש נקמה. ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי הקרב בין הורוס לדודו סֶת מתואר להפליא כאן על קירות המקדש באדפו, כמו בסרט "מלחמת האלים".
ממקדש אדפו המשכנו דרומה בנסיעה אל מקדש קוֹם אוֹמְבּוֹ שבו צפינו בשקיעה מטריפה על הנילוס, כ-40 ק"מ צפונית לאסואן. המקדש נבנה בתקופה ההלניסטית - תלמי השישי, אמצע המאה ה-2 לפנה"ס, התקופה שבה החשמונאים עשו קסמים עם פך שמן בירושלים.
המיוחד במקדש: מדובר במקדש כפול, קרי סימטריה מדויקת להפליא, ושני מזבחות, דבירים. המקדש הוקדש לאלים הורוס וסובּק המככבים על קירותיו.
באחד מקירותיו המעוטרים בכתובות תיאור נפלא של לוח שנה מצרי - היחיד על קירות מקדש במצרים. בקיר אחר תיאור, ככל הנראה הקדום בעולם, של כלי ניתוח רפואיים כולל מלקחיים, מספריים, בקבוקי תרופות, מגרדים, מרשמים לתרופות ואפילו שתי נשים הרות ללדת על מושב מיוחד.
סוף-סוף ראיתי (וכמעט נפלתי פנימה בהתלהבותי כי רבה) נילומטר מקורי, שלא בפסיפס כמו בציפורי, בטבחה שעל הכנרת או בבית שאן שמוצג כיום במוזיאון ישראל כמדומני. נילומטר הוא בור/באר מים סמוכה לנילוס שבעזרתה בדקו את איכות המים וגובהם, שבין השאר על פיהם נקבע המס (שנת שפע, בצורת וכו'). המדרגות שיורדות אל הבאר בהחלט מסבירות תרתי משמע את הביטוי מדרגות מס.
ועוד לא דיברתי על 300 התמסחים החנוטים שנמצאו בסמוך, ומוצגים בחלקם במוזיאון שבאתר.
סואן באסואן
אסואן שוכנת על גדת הנילוס, והיא העיר הדרומית ביותר במצרים. בעיר עצמה מספר אתרים. שיט על הנילוס בסירת פאלוקה, כמו גם בסירת מנוע אל מקדש פיילה, מומלץ ביותר. המקדש שוכן על האי אגילקיה שעל הנילוס. במקור שכן המקדש שהוקדש לאלה איסיס על אי קטן אחר סמוך לאשד הראשון בנילוס, אך בתחילת המאה ה-20, עת הוקם סכר אסואן הראשון, הנמוך, הוצף אזור המקדש והוא הועתק אל האי הנוכחי. זה לא הפרויקט האחרון של העתקה בשל הצפה מלאכותית, ועוד נגיע לזה ביום המחרת.
המקדש כמו האחרים פשוט יפהפה. מכל כיוון ניבטת זווית אחרת על הנילוס. ייחודו של המקדש, שבשל היותו על אי ובדרום "הרחוק" של מצרים על גבול נוביה, היא כוש, שרד המקדש גם אחרי בוא הנצרות למצרים, כלומר נטישת (והרס) המקדשים שנתפסו כפגאניים בידי הנוצרים הקופטים. כך קרה שמולנו המקדש עם הכתב ההירוגליפי "הצעיר" ביותר במצרים שנמצא עד כה.
את הנילוס, שטרם הרחבנו עליו, תיאר במדויק ההיסטוריון היווני בן המאה ה-5 לפנה"ס הרודוטוס: "מצרים היא מתנת הנילוס", ואכן, במדינה שהיא נווה מדבר אחד גדול, ללא הנילוס לא הייתה קיימת ההיסטוריה המפוארת של הארץ הזאת.
בשמו המקראי היאור, או שיחור, מוזכר הנילוס מספר פעמים, לדוגמה בתורה בספר שמות ז': "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ".
הנסיעה והתצפית על הנילוס מסכר אסואן הגבוה מרתקות. מדרום נמצא אגם נאצר, שהתמלא בעקבות בניית הסכר ומשמש מאגר מים לתקופות קשות - אגם בגודלה של מדינת ישראל. בקטנה. האגם נבנה בשנות ה-60 של המאה שעברה. כן כן, אותו סכר שאביגדור ליברמן איים שנפוצץ אם יהיה צורך. סכר מצרי, בנייה סובייטית, אומץ ישראלי – נשמע כמו תחילתה של בדיחה. לא אמרתי מצחיקה.
מצפון, מתחתינו, המשך הנילוס ולמרחוק אפשר לראות בעין בלתי מזוינת את הסכר הישן, הסכר שנבנה סמוך לאשד הראשון. לנו יש את סכר בית זית.
קצה העולם דרומה
את היום הבא בילינו בנסיעה דרומה של כ-300 ק"מ אל מקדשי אבו סימבל. אף על פי שראיתי אותם בתמונות, על אף שאמא שלי חפרה לי עליהם עת ביקרה שם עם אבי ז"ל אי-שם בשנות ה-80 של המאה שעברה, לא תיארתי לעצמי את גודלו ואת היותו כה מרשים. הדרך גם היא מרשימה - כביש מהיר במדבר המערבי. מספרן של הפאטָה מּורְגנָה שראינו בדרך לא ייאמן. במרחב הזה בין אסואן לגבול סודן מנסים המצרים לפתח ולטפח יוזמות חקלאיות על הדרך. שם המיזם, כמו גם העיר שנבנתה עם אם הדרך, תושכא/טוֹשְקָה. האם זה יפתור את בעיית הדמוגרפיה במצרים או יצליח בהפרחת השממה? מעניין מה בן גוריון היה אומר.
בהגיענו לאבו סימבל שעל גדת אגם נאצר שמענו סקירה מרתקת על האגם, על הנילוס ועל גיאופוליטיקה כיום, סיפור סכר הרנסאנס באתיופיה והבעיות שאיתן מתמודדת מצרים. מולנו גבעה שלא רומזת במאום על מה שקורה בצידה הדרומי - מקדשי ענק שהועתקו גם הם במאה שעברה בעקבות ההצפות של אגם נאצר וסכר אסואן.
הליכה קצרה אל צידה הדרומי של הגבעה, ומולנו שתי חזיתות של מקדשי ענק – האחד והגדול יותר, מקדש רעמסס השני, והמקדש השני שאותו הקים לכבוד אשתו-אהובתו נֶפֶרְטָארִי, שבקברהּ ביקרנו בעמק המלכות סמוך ללוקסור. שני המקדשים נחצבו בסלע והועתקו, במבצע הנדסי מרתק, ממקומם המקורי לאתר הנוכחי, בדומה למקדש באי פיילה שעל הנילוס באסואן.
רכבת לילה לקהיר
את היומיים שנותרו בטרם חזרתנו לארץ הקודש העברנו בקהיר. לדאבוננו, בזמן כתיבת כתבה זאת המוזיאון הארכיאולוגי החדש טרם נפתח. אף שחלק גדול מממצאיו של המוזיאון הישן הועברו אל החדש, עדיין הישן הוא חגיגה לעיניים - מוזיאון ענק ומרתק במרחק דקת הליכה מכיכר תחריר המפורסמת.
לא ניתן לתאר את העושר של מאות אלפי הפריטים שבמוזיאון, אבל ישנם כמה שעבורנו כישראלים נחשבים לחובה: כתובת (אסטלת) פרעה מרנפתח ששלט בשנים 1203-1213 לפנה"ס, כתובת החרותה על אבן גרניט שחורה ובה האזכור החוץ-מקראי הקדום בעולם של ישראל. האמת שכתובה המילה אִי-סִי-רִי-אַר, שפורשה כישראל גם בהקשר של המשפט כולו שעל האבן: "לוקחה אשקלון נלכדה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה. ישראל הושם אין זרע לו". כתובת זו התגלתה לראשונה בשלהי המאה ה-19, גם היא על ידי הארכיאולוג פלינדרס פיטרי שהזכרנו את פועלו בממפיס ומי שנקבר בהר ציון בירושלים.
באולם תצוגה אחר מכתבי אֶל-עַמַארְנָה, בהם גם ארכיון עיר בירה שבנה המלך אחנתון שיש המזהים אותו כמונותאיסט הראשון - סוגיה מעניינת לכשעצמה.
מכתבים אלה נכתבו על ידי מושלי ערים בכנען היא ארץ ישראל אל פרעה במהלך המאה ה-14 לפנה"ס. לנו כישראלים ארכיון זה מהווה אוצר, שכן באחד מהמכתבים שנמצאו בו כתב מושל ירושלים העונה לשם עַבְּדִ-חֶבָּה. הוא פונה לפרעה ומבקש שישלח אליו חיילים לעזרה. אזכור השם ירושלים הוא שמעניין.
מוזיאון תרבויות מצרים מרתק, ובתחתיתו הגלריה המלכותית ובה כ-28 מומיות של מלכי ומלכות מצרים. כמה חבל שאסור לצלם, אבל חובה-חובה. בחלקו המרכזי של המוזיאון בין השאר כתרי ספרי תורה המעוטרים בעברית מקראית.
פאר היצירה המוסלמית
את שאר זמננו הקדשנו לביקור במספר מסגדים מפוארים, מסגדים שקשה להישאר אדישים לגודלם ולעושרם האמנותי. ארבעה מסגדים משלוש תקופות שונות – העבָּאסִית (מאה 9), הממלוכִּית (מאה 14) והעותְ'מאנִית (מאה 19).
בתחילת היום בבוקר ביקרנו במצודת קהיר, מצודה שבנה צלאח א-דין האיובּי, מגדולי הכובשים בעולם המוסלמי במאה ה-12. בלב המצודה מסגד אבן-קלאון, הסולטאן הממלוכי (מאה 14) שמוכר לנו מבניית המגדל הלבן ברמלה, כמו גם שיפוץ חזית מסגד אל-אקצא ושדרת העמודים שמעל לכותל המערבי, הריוואק, שבהר הבית. המסגד שימש גם כקברו של הסולטאן וגם כמדרסה, מקום ללימוד האיסלאם.
מסגד נוסף במתחם המצודה, אחד המסגדים המעוטרים והמרשימים שראיתי, הוא מסגד הבהט. הקים אותו השליט האלבני מוחמד עלי פאשה, כן כן, ההוא ששלט בארצנו בשנים 1840-1831. מחצר המסגד הפתוחה תצפית נוף מרהיבה על קהיר של ימינו, ומרחוק מבצבצות להן הפירמידות בגיזה. בלב החצר מתקן טבילה לטוהרה בטרם תפילה - כאן הוא מתומן עשוי שיש.
המסגד מכוסה בשיִש בוהק, ושניים מצריחיו, המינארטים, מתנאים ללא פחות מ-83 מטרים. העיטורים שבתוך המסגד די היממו אותנו - דגמים צבעוניים של צמחים וצורות גיאומטריות מכל כיוון. הגג עצמו בנוי כיפות ובמרכזן כיפה ענקית, כך שניתן לראות את המסגד גם מחוץ למצודה עצמה. כמה פאר ועושר.
המסגד השלישי שבו ביקרנו נחשב למסגד השלם היחיד ששרד מהתקופה העבאסית – מסגד אחמד אבן-טולון, על שמו של מושל מצרים תחת בית עבאס בשלהי המאה ה-9. לימים הקים שושלת עצמאית קצרת ימים, ואף הספיק לכבוש את ארץ ישראל ובירתהּ דאז רמלה בשנת 878 לתקופה קצרה בת 27 שנים.
המסגד הנחשב לאחד הגדולים בעולם, גם הוא עם חצר פתוחה, חצר קטורה, כדגם מסגדו של הנביא במדינה. מנבר העץ הנדיר המשמש את הדרשן בתפילת יום השישי מרהיב ביופיו. מינארט המסגד עליו ניתן לטפס במדרגות לולייניות. מתחם המסגד שימש בסצנה באחד מסרטי ג'יימס בונד עם רוג'ר מור ז"ל, ב-1977.
המסגד האחרון לטיולנו הוא מסגד-מדרסה סולטאן חסן, שנבנה באמצע המאה ה-14 במהלך התקופה הממלוכית. כמה גדול, כמה עשיר. חזית הכניסה שלו מסחררת ראשים תרתי משמע. מי שיעמוד כאן יבין. גם פה חצר פתוחה בכניסה למסגד, עם מחראב מעוטר ומרשים. למזלנו גם זכינו לצפות בלייב בקריאת המואזין לתפילה.
למרגלות אנדרטת "החייל האלמוני" בצפון קהיר, שוכנת חלקת קיברם של אנואר וג'יהאן סאדאת. האנדרטה נחנכה ב-6 באוקטובר 1975, בהוראתו של סאדאת עצמו לזכר חלליהָ האלמונים של מצרים. המצבה עוצבה כפירמידה חלולה המתנשאת לגובה של כ-34 מטר. על קירות הפירמידה נרשמו עשרות שמות מצרים שנבחרו לייצוג המוסלמים והנוצרים במדינה.
מעניינת העובדה שאנדרטת החייל האלמוני חסרת סמלים מוסלמיים מובהקים, אך לעומת זאת מוצגת ה"שמש הפרעונית" המסמלת את אימוץ המורשת הפרעונית על מצרים בימינו. סמל זה, מופיע גם על על האנדרטאות לזכר החיילים המצרים שנהרגו במהלך מלחמת העצמאות, עשויות גרניט ובצורת אובליסק אשר הוקמו לפני קצת יותר מ-30 שנים - אחת בפארק עד הלום באשדוד והשנייה בסמוך למצודת יואב. בצידו השני של הכביש הראשי מול האנדרטה נמצאים הבמה והיציע שבו נרצח סאדאת, כמה סמלי, בתהלוכת 6 באוקטובר בשנת 1981.
סאדאת נקבר, כאמור, מתחת לפירמידה בסמוך למיקום הירצחו אף על פי שבצוואתו בחר להיקבר באזור סנטה קתרינה. הייתה זו אלמנתו ג'יהן אשר החליטה לטמון אותו דווקא כאן ולימים (שנת 2021) נקברה בסמוך אליו.
יכולתי להמשיך ולספר על מצרים ועל המצרִים רבות. השאלה שכולם שאלו אותי - לפני הטיול, במהלכו ולאחריו - הייתה אם לא מסוכן לטייל כישראלי במצרים. על שאלה זו אענה בפשטות. לא זכינו בשום מקום בקריאות נאצה או פחד, ואף זכינו להרבה קריאות של ברוכים הבאים. במקרים שונים שמענו על מטיילים אחרים ששמעו גם קריאות אחרות, אבל בינינו, גם במזרח ירושלים ובמקומות אחרים בארצנו זה קורה. פגשנו לא מעט קבוצות ישראליות בכל מצרים, למרות ההמלצה הרשמית להימנע מנסיעות למצרים שאינן חיוניות. מצרים מדהימה. נקודה.
