אני זוכר את תחושות הכאב, העצב והיגון, ואת החולשה הפיזית והנפשית שאיתה התחלנו את המסע הזה. אני זוכר את העיניים האדומות מבכי שאינו פוסק, ואת הגרון החנוק. היינו הלומי קרב. היו לנו לא מעט חששות מהנסיעה, מהקשיים הצפויים ומחוסר הוודאות לגבי יכולתנו להתמודד עם אותם קשיים במסע כזה לארץ רחוקה.
יש עוד הרבה לספר, אבל קודם נשוב להתחלה. ביוני 2020 תכננו לטוס לתאילנד לטיול משפחתי ארוך יחסית של שלושה שבועות. שחר היה אמור להתחיל את המכינה הקדם צבאית כחודשיים אחר כך וזו הייתה הזדמנות אחרונה לצאת לטיול כזה לפני שהוא מתגייס.
רכשנו כבר כרטיסים, ואז פרצה הקורונה ונאלצנו לדחות את הכל. יותר משלוש שנים חלפו, ולקראת השחרור של שחר, שהיה אמור להיות ב-20 בנובמבר 2023, החלטנו להוציא לפועל את אותו טיול.
הטיסה נקבעה ל-25 בנובמבר, שוב רכשנו כרטיסים, והפעם גם טיסות פנים והזמנות למלונות. הטיול אמור היה לכלול את אזור צפון תאילנד, קראבי, שמורת קאו סק, פוקט וכמה ימים בעיר בנגקוק.
ואז פרצה מלחמת השביעי באוקטובר. שחר, שכבר היה חודש בחופשת שחרור, הוקפץ בשבת בבוקר ליחידה, הוא היה שריונר בגדוד 9 – חפ"ק מג"ד, ליוויתי אותו לתחנת האוטובוס בכרמיאל בלב כבד, מתנחם בכך שהיחידה שלו נמצאת ברמת הגולן והם רחוקים מהאירועים הקשים בדרום.
למחרת בערב הוא עדכן אותנו שהם בדרך לעזה, לשטחי הכינוס. במהלך השבועות של ההכנות לכניסה הקרקעית היינו בקשר טלפוני יומיומי. למזלנו, עקב תפקידו בחפ"ק הוא היה צריך להיות עם טלפון זמין ויכולנו לשוחח באופן חופשי, נהגתי להתקשר אליו שלוש פעמים ביום, עם ההשכמה, בשעות הצהריים ובלילה לפני השינה, רק לשמוע שהכול בסדר ושאין תוכניות להיכנס לעזה.
כאשר מועד השחרור שלו וכך גם מועד הטיסה לתאילנד התקרבו, שאלתי אותו מה לדעתו יקרה, אם נראה לו שנוכל לנסוע, אולי יתנו לו חופשה מיוחדת, רק לצורך הנסיעה?
"אבא, אף אחד לא ישחרר אותי עכשיו, בטח לא לנסיעה לחו"ל, אין מצב", הוא ענה, לא אומר במפורש שעדיף שנדחה את הנסיעה כבר עכשיו, משאיר פתח קטן לתקווה שבכל זאת ניסע יחד כל המשפחה.
ב-26 באוקטובר החלה המתקפה הקרקעית, בבוקר עוד הספקתי להחליף מילה עם שחר, והוא אמר שהם בדיוק שמים את המכשירים הניידים בארגז. מאותו רגע הפסקנו לישון, אני ושירה אשתי, אימו של שחר, דריה אחותו ורוני אחיו. אודיה חברתו מזה כשנה, ששירתה כתצפיתנית, גם ככה לא ישנה. חוסר היכולת לתקשר ולדעת ששחר בסדר היה קשה מנשוא.
ב-5 בנובמבר ב-9:30 בבוקר שחר הצליח להתקשר אלי, אל שירה, אל דריה ואל אודיה, הוא ניסה להשיג את רוני אבל הוא היה בכיתה ולא היה זמין. זו הייתה שיחה קצרצרה, מלאת אהבה ואופטימיות, הוא התקשר בזמן שהייתי עם לקוחות במרפאתי (וטרינר), עזבתי הכל ונמלאתי אושר לשמוע את קולו. ביקשתי ממנו לשמור על עצמו ונפרדנו בחיבוק טלפוני, זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו.
בערב דפקו לנו על הדלת והודיעו על נפילתו בשעה 15:45, שעות ספורות לאחר שיחתנו בטלפון.
חושך.
במהלך השבעה שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים לנסוע לתאילנד, לממש את הטיול המשפחתי שכל כך חיכינו לו, שכבר נדחה מהקורונה ועכשיו נטרפו כל התוכניות. ההתלבטות הייתה קצרה, החלטנו לנסוע
במהלך השבעה שאלנו את עצמנו אם אנחנו רוצים לנסוע לתאילנד, לממש את הטיול המשפחתי שכל כך חיכינו לו, שכבר נדחה מהקורונה ועכשיו נטרפו כל התוכניות. ההתלבטות הייתה קצרה, החלטנו לנסוע, ומהר מאוד עלתה האפשרות לצרף את אודיה, חברתו, שענתה מיד בחיוב, ללא התלבטות.
עקב נפילתו של שחר, אודיה הייתה בחופשה מיוחדת שהייתה אמורה להימשך עד לשחרור, כך שטכנית היא הייתה חופשיה לנסוע, אבל מבחינת הצבא אין אישורי יציאה לחו"ל במלחמה. התחלנו לעבוד על אישור היציאה שלה בעזרת קצין הנפגעים שעשה עבודה מדהימה. מבחינתנו היה ברור שאודיה יוצאת איתנו ואת המסר הזה הוא העביר לכל מי שצריך. יום לפני הנסיעה הוא התקשר והודיע: "יש אישור! נדרשו לכך חתימות של שני אלופים, אבל הצלחנו".
לקראת הנסיעה ועקב השינוי הדרמטי ברשימת המשתתפים, נאלצנו לבצע מספר שינויים, את השמות של שחר ואודיה על הכרטיס לבנגקוק החלפנו בקלות דרך אל על, אבל את הטיסות הפנימיות שהיו לואו-קוסט לא ניתן היה לשנות, ולאחר מספר ניסיונות כושלים ליצור קשר עם חברות התעופה פשוט רכשנו מחדש כרטיסים לטיסות הפנימיות. החלטנו לשנות את המתווה בצפון תאילנד ולטוס ישירות לצ'אנג מאי ומשם לעשות טיולי כוכב ולראות לפי רמת האנרגיה שלנו בכל יום מה לעשות. את שאר המסלול השארנו ללא שינוי.
עקב המלחמה הטיסה הוקדמה בשלוש שעות, והמסלול התארך בשעתיים. 11 וחצי שעות טיסה חיכו לנו עד לבנגקוק ולאחר כארבע שעות המתנה בשדה התעופה בבנגקוק, טיסת המשך שתימשך כשעה לצ'יאנג מאי. בטרמינל 3 חיכה לנו קצין הנפגעים היקר ונתן לנו את הדסקיות של שחר שמלוות אותנו מאז. הוא הלך איתנו עד לבידוק הביטחוני, מנסה לעטוף ולהחזיק אותנו עוד קצת.
שאלנו את עצמנו איך יהיה לנו ולילדים, ואיך יהיה עם אודיה שאותה הכרנו באופן שטחי בלבד במהלך השנה האחרונה – אבל מעל לכל הייתה לנו ידיעה מאוד ברורה שהנסיעה הזו צריכה לצאת לפועל ותחושה פנימית חזקה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב.
התיישבנו במטוס החדיש והמרווח באופן יחסי ובשעה שהמנועים רעמו בהמראה, כל אחד מאיתנו היה עסוק במחשבות על כמה ששחר כל כך חסר לנו עכשיו.
המסע מתחיל.
