בשנתיים האחרונות אני מטיילת בעולם. עברתי כבר בין עשרות מדינות, נחשפתי לתרבויות שונות וזכיתי לראות לנופים מעניינים ומרהיבים. מכל היעדים אליהם שאפתי להגיע במהלך השנתיים הללו, היה אחד שנתפס בעיניי כגן-עדן מסתורי, ועל הביקור בו ידעתי שלא אוותר - אינדונזיה.
רפובליקת אינדונזיה, הנמצאת בדרום מזרח אסיה, מורכבת מ-17,508 איים. היא ממוקמת בין הודו לאוסטרליה וגובלת עם מלזיה, סינגפור, מזרח טימור ופפואה גינאה החדשה.
11 צפייה בגלריה
"היה לי ברור שאינדונזיה הוא יעד שאני מוכרחה לבקר בו". שיראל פינטו בחוף הים בבאלי
(צילום: אלבום פרטי)
אינדונזיה, היא המדינה הרביעית בעולם בגודל האוכלוסייה שבה, והמדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר. עד לחודש יוני בשנת 2018, ישראלים נדרשו לדרכו זר על מנת להיכנס אליה - אולם אז החלו דיונים בין ממשלת ישראל לממשל באינדונזיה, וההגבלות הוסרו. עם זאת, בין המדינות לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים עד היום ואזהרת המסע הישראלית למדינה נותרה בעינה.
שוט של וודקה בצבע זרחני וחבר חדש ממצרים
בדומה לכל יעד חדש אליו אני מגיעה, גם לפני הביקור באינדונזיה שמעתי את אותו קול קטן שתוהה האם אסתדר שם. התשובה לשאלה הזו היא תמיד זהה: "ברור שאסתדר שם, הכל מסתדר בסוף". והאמת היא שידעתי שאין לי ממה לחשוש, למרות שאינדונזיה היא, כאמור, המדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר בעולם, ועל אף שהיא אינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, לפחות בפועל.
עוד לפני היציאה לטיול, היה לי ברור שעיקר המסע יתרכז בבאלי (Bali) - פרובינציה של אינדונזיה, והאי המערבי ביותר בשרשרת האיים Lesser Sunda Islands. האוכלוסייה בבאלי מורכבת ברובה מהינדואים, כלומר ממאמיני דת ההינדואיזם - הדת השלישית בגודלה בעולם. למסע, יצאתי יחד עם שתי מטיילות נוספות - טיה מפינלנד ואנאיס מצרפת, אותן הכרתי במהלך טיול באוסטרליה.
נחתנו בדנפסאר, עיר הבירה של באלי. האי העצום - החולש על שטח של כ-5,623 קמ"ר, ומאכלס כ-4.3 מיליון תושבים (כ-900 אלף מהם מרוכזים בדנפסאר) - מחולק לעיירות שונות, כל אחת מהן מציעה אווירה אחרת לגמרי, זאת על אף הסמיכות ביניהן.
התחלנו בצ'אנגו (Chango), עיירת חוף יפהפייה הידועה במסיבות הנערכות בה ובאווירה הצעירה והכיפית שבה. בהוסטל בו התארחנו פגשנו תיירים מכל העולם, ובשעות הערב נהנו ממסיבות צבעוניות - הרבה בזכות ה-Shot Joss -שוט וודקה מבעבע, מהול באבקה בגוון צהוב זרחני הנחשב לפופולרי במיוחד בבאלי.
מעבר לטעם המעניין של אותו שוט שתושבי האי כל כך אוהבים, בזכותו גם הכרתי את החבר הראשון שלי למסע - מוחמד. "מאיפה את?", הוא שאל. "מישראל", עניתי והחזרתי את השאלה בחזרה אליו. "אני מקהיר, מצרים", ענה מוחמד. "איזה כיף! אנחנו שכנים, חברים", אמרתי בחיוך ומוחמד צחק, שתינו צ'ייסר נוסף והבטחנו שניפגש שוב בסיני, קרוב לבית.
מהוסטל ומסיבות - לווילה יוקרתית ומבודדת
אחרי כמה ימים שכללו בעיקר מנוחה, שייקים מפירות טריים, בטן-גב בבריכה ומסיבות מדי ערב - עברנו ליעד הבא שלנו: סמיניאק (Seminyak), הידועה בחופי הים היפהפיים שבה ובטקסים האלינזיים הנערכים עליהם בשילוב נגני גמלן (כלי נגינה מקומי) ותקרובות לאלים.
לעומת דנפסאר, סמיניאק יוקרתית יותר ומתאימה בעיקר לתיירים שרוצים להתרחק מהמולת המסיבות לטובת וילה מבודדת ויוקרתית. ואכן, אחרי כמה ימים של מוזיקה, אלכוהול ואנשים מכל העולם - שכרנו וילה מבודדת מוקפת בצמחייה ירוקה, שכללה ארוחת בוקר ובריכה מפנקת.
ואם כבר הזכרנו את ארוחת הבוקר, שווה לציין גם את המטבח האינדונזי שמורכב מחומרי גלם המאפיינים את המטבח האסייתי - אורז, נודלס וירקות בשפע.
את המנה האינדונזית הראשונה שלי טעמתי בסמיניאק. ״גאדו גאדו״- כך היא נקראת היא מנה מסורתית המורכבת מירקות מבושלים, ביצה קשה ורוטב בוטנים, אחד המרכיבים הבולטים ביותר במטבח האינדונזי. אגב, אני עצמי צמחונית ובבאלי, בשל ההשפעה ההינדית, יכולתי ליהנות ממנות נטולות בשר בכל מסעדה או דוכן מזון מהיר. למעשה, מדובר בלא פחות מאשר גן עדן לצמחונים ולטבעונים.
טבע פראי וקשים מבמבוק
אולם, עם כל הכבוד לזירה הקולינרית - אינדונזיה ידועה בעיקר בטבע הפראי והיפהפה שבה, שהופך את המדינה לתיירותית במיוחד - וכן באתרי הצלילה הייחודיים שבה ששמם יצא למרחקים.
אחד מאותם אזורי צלילה מרהיבים הוא איי גילי (Gili Islands) - ארכיפלג המורכב משלושה איים זעירים, בתוליים ופופולריים בעיקר בקרב משנרקלים וצוללנים.
שלושת האיים שונים מאוד זה מזה: גילי טי (Gili T)- הגדול מבין השלושה, המציע אווירת בילויים ומסיבות; גילי אייר (Gili Air)- השני בגודלו המתאפיין באווירה רגועה ומושך אליו בעיקר את שוחרי היוגה והמזון הבריא, והאי האחרון - גילי מנו (Gili Meno), הוא הרומנטי והשקט מבין השלושה, אליו מגיעים בעיקר זוגות בירח דבש.
אנחנו בחרנו להתמקם בגילי טי - אי המסיבות. המקום בו תרגישו כאילו נכנסתם למכונת זמן שהחזירה אתכם כמה שנים טובות אחורה; באי אין כלי תחבורה פרט לאופניים, שגם הם כמובן אינם ממונעים. צלצול פעמוני האופניים שמזהיר את הולכי הרגל פן תתרחש תאונה - מתנגן בכל פינה באי ומוסיף לקסם שעוטף אותו. ואגב, למרות שהוא הגדול מבין השלושה - עשרים דקות בלבד של נסיעה באופניים יביאו אתכם מהקצה האחד של האי לקצהו השני.
על אף משאבי הטבע המרהיבים שאינדונזיה התברכה בהם, היא נמנית בין המדינות בעולם האחראיות לזיהום מי הים באמצעות מוצרי הפלסטיק שמגיעים אליה ממדינות העולם, וכן שהיא עצמה מייצרת. משמעות הדבר כה גדולה, עד כי היא משפיעה אפילו על תחרויות הגלישה העולמיות שאמורות היו להיערך במדינה - והתבטלו בשל כך.
מסיבה זו, לאחרונה הכריזה אינדונזיה כי היא פועלת למען שיפור איכות הסביבה ולא תאפשר יותר לשמש כ"חצר האחורית" של מדינות העולם. ואכן, בכל מקום בו הסתובבנו, ובמיוחד בגילי טי, המקומיים השתמשו אך ורק בכלים אותם ניתן למחזר כמו קשים מבמבוק, למשל. זאת, בנוסף לשלטים התלויים בכל פינה הקוראים לתיירים לעזור במאמץ הלאומי לשמור על הניקיון.
למה לי פוליטיקה עכשיו?
לצד הטבע והאוכל - החלק שקסם לי יותר מכל באי, הוא העובדה שעל אף שבגילי טי ישנו רוב מוסלמי - התיירים רשאים להסתובב ברחובות בבגדי-ים או בבגדים קצרים, ללא כל הפרעה. התושבים המקומיים, כך נראה, כבר התרגלו לתיירים שמגיעים לכאן כדי לנפוש - ומקבלים אותם בברכה על אף הפער בין התרבויות.
ובכלל, האינדונזים הם אנשים נעימים, חייכניים ומקבלים. מכניסי אורחים שתמיד שמחים למבקרים. גם אם הם ממדינות רחוקות שבינם לבין אינדונזיה לא מתקיימים יחסים בינלאומיים.
"מאיפה את?", שאל אותי באחד הימים תושב מקומי. "מישראל". ״אוו...אין לכם שגרירות כאן, זה לא בעייתי? אתם...", שאל והחל להדגים באמצעות ידיו ירי ברובה תוך שהוא משמיע קולות של כדורים נפלטים אל האוויר בביישנות, כאילו מבין תוך כדי שאולי הגזים בשאלתו.
"רק אם תעצבן אותי מספיק", קרצתי וצחקתי תוך כדי. גם הוא צחק. "איך קוראים לך?", שאלתי אותו. "וואסים, ואת?", "שיראל. וואסים, אני לא חסידה גדולה של פוליטיקה, אבל נראה לי שאנחנו מסתדרים, לא?", "את צודקת, אנחנו לא צריכים להתעסק בזה", הוא חייך ולחצנו יד לאות הסכמה.
ללכת לאובוד
אובוד (Ubud) היא עיירה השוכנת במרכז באלי, וידועה כאחד מהמרכזים התיירותיים במדינה בשל התרבות והאומנות שמתקיימות בה, וכן - המקדשים המרהיבים שממוקמים כמעט בכל פינה בה, שנבנו עבור אלי ההינדואיזם, ומוצבים אפילו בחצרות הבתים.
ריח נעים של קטורת ממלא את האוויר בכל בוקר, מספר שניות לאחר המאמינים מניחים את המנחה שלהם בפני האלים ורק אז פונים לעיסוקי היום-יום. המנחה עצמה כוללת סלסלה קטנה עשויה עלים, אותה יוצרות הנשים המקומיות מדי יום, מזון שהכינו המקומיים בבוקר ואפילו פרחים בצבעים שונים, המסמלים קבלת ברכה מכל אחד מכיווני השמיים על פי הצבע הנבחר.
ומה עושים בעיירה? נהנים מאוכל מעולה, לומדים על התרבות הבאלינזית, מתרשמים מהציירים בחנויות הקטנות, נרשמים לשיעורי יוגה, וגם - אם אתם בעניין - מתחדשים בכמה בגדים ותכשיטים. אפשר גם לצאת לטיול יום כדי לחקור את הטבע המשוגע שמקיף את העיירה, ולהבין את המשמעות הרוחנית והתרבותית שלו עבור האינדונזים.
אורז, למשל, מסמל שגשוג וצמיחה בתרבות האינדונזית. טרסות האורז היפהפיות והמפורסמות - Terrace rice Tagallalan, הנמצאות במרחק נסיעה של כחצי שעה מהעיירה - הן מקום מצוין להבין את הקשר של האינדונזים לאמא אדמה.
הטרסות הוכרזו בעבר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. הן לא גדולות במיוחד, אבל קשה שלא להתלהב מהן ומהצבע הירוק והממגנט של הדשא והפרחים שלאורך השבילים. אפשר ומומלץ לטייל בין הטרסות, באופן זה תוכלו גם להרגיש כיצד אתם נשאבים והופכים לחלק מהטבע שסביבכם.
מהטרסות המשכנו לאחד המקדשים החשובים והמפורסמים באזור - Temple empul Tirta. במרכז המקדש היפהפה מוצבת הבריכה הקדושה, ובה מי מעיין קרים. קבוצות של משפחות שלמות - ממבוגרים ועד תינוקות - מממתינים בתור הארוך כדי לרחוץ במים הצלולים, להיטהר מחטאיהם ולזכות בברכה ובבריאות מהאלים.
משם, המשכנו למקדש נוסף הנקרא Kawi Gunung Pura ששימש אתר לשריפת גופותיהם של בני המלוכה בעבר הרחוק, ונחשב לאחד האתרים העתיקים ביותר בבאלי. כדי להגיע אליו יש לרדת (ואחר כך כמובן גם לעלות חזרה) 250 מדרגות, רק כדי לגלות את עשרת המקדשים הענקיים שחצובים אל תוך ההר. אי אפשר שלא לתהות איך נבנו המקדשים ואיך נשמרה הארכיטקטורה המדהימה, על אף שנבנו במאה ה-11.
את היום סיימנו במפל ענק ונסתר המוקף בצמחייה שופעת - Waterfall Tegenungan שמו. מדובר במפל ענק ומרשים ובו זורמים מים מרעננים, וכדי להשלים את התמונה - השילוב בין רסיסי המים הניתזים לקרני השמש המאירות - יוצר מופע מרהיב של קשת צבעונית.
נותרו שלושה ימים למסע. זמן קצר מדי בכדי להצליח לחקור מקום חדש, ולכן החלטנו לסיים את המסע היכן שהתחלנו אותו - צ'אנגו.
הימים האחרונים עברו בנעימים וכללו בעיקר מנוחה, אוכל טוב, מסאז'ים מפנקים והרבה צחוק. את היום האחרון החלטנו להעביר ב-Temple Lot Tanah - מקדש נוסף השוכן על אי סלעי, אליו ניתן להגיע רק לקראת הערב - בדיוק כשמופע השקיעה המרהיב מתחיל.
למרות שכמעט אף פעם אי אפשר לראות הכל, הביקור באינדונזיה היה קצר מדי. ברגע שניתן יהיה, כשהקורונה תיגמר והעולם יחזור להתניע את עצמו מחדש - אחזור לאינדונזיה ואשלים את כל החוויות שלא הספקתי לחוות.
