צפו: דובי שטיינברג במהלך הפלגה
"מאז שאני זוכר את עצמי, הים מרתק אותי. עבורי, הים הוא כמו אהובה - פעם רכה ומלטפת, ופעם רוגזת וסוערת". מודה דובי שטיינברג (62), סקיפר חובב שעל חיבתו לים יכול לדבר במשך שעות, כמו גם על מסעותיו בעולם, אליהם הוא מפליג באמצעות יאכטות אותן הוא קונה ומשפץ. "הים הוא הדרך שלי להגיע לאיים רחוקים, למפרצים צלולים ולתרבויות מסתוריות. ואת הדרך צריך וחשוב לכבד", הוא מוסיף.
(צילום: אלון צנגוט ומני מלר)
שטיינברג, יזם בתחום הבנייה בעברו ומי שהקים את מסעדת הבשרים "אלבמה" שבנתניה, עושה את מה שהרבה מאיתנו חולמים לעשות, אך רובנו לא מצליחים לגייס את האומץ הדרוש לשם כך: ביום הולדתו ה-50, הוא קיבל החלטה נועזת שמעתה הוא יעשה רק דברים שגורמים לו להרגיש טוב עם עצמו. גם אם לפעמים הם נתפסים כשנויים במחלוקת, וגורמים להרמות גבה מצד הסביבה הקרובה לו.
"אני לא אדם נורמטיבי. עד גיל 50 עשיתי כמעט כל מה שציפו ממני לעשות; שירתתי בצבא, למדתי, התחתנתי, ילדתי, גידלתי והתפרנסתי, ובגיל 50 - החלטתי שהגיע הזמן שאעשה דברים בשביל עצמי". אז הוא התגרש, מכר את כל נכסיו ולקראת סוף 2005 עלה על טיסה לצפון קרוליינה שבארצות הברית, במטרה לרכוש יאכטה ולחצות את האוקיינוס האטלנטי, כשהיעד הסופי שלו היה העיר לאגוש שבפורטוגל - והפעם לבד לגמרי; רק הוא, היאכטה והים.
מנותק מהעולם
את היאכטה - שהתפרשה על פני 9.2 מטרים, ונזקקה לשיפוץ מאסיבי עקב הנזקים שהותיר בה הוריקן "קתרינה" שפגע באזור זמן לא רב לפני כן - רכש שטיינברג ממספנת יאכטות, הנמצאת בעיירה אוריינטל שבצפון קרוליינה.
במאי 2005, לאחר חודשיים של שיפוצים וכמה ניסיונות הפלגה, הוא הבין שהגיע הזמן להתחיל את המסע שלשמו יצא. "מבחינה סטטיסטית, חלון ההזדמנויות הטוב ביותר לחצות את האוקיינוס האטלנטי הצפוני הוא מאמצע מאי ועד סוף יוני, אז מתחילה עונת ההוריקנים", הוא מסביר.
שטיינברג שחרר את חבלי העגינה, ולאחר שהחתים את דרכונו בנמל המסחרי של מורהד סיטי, גם היא בצפון קרוליינה, עזב את חופי ארצות הברית כשפניו מזרחה, לעבר האיים האזוריים - תשעה איים געשיים הנמצאים במרכז האוקיינוס האטלנטי ומשתייכים לפורטוגל, מרחק של 4,400 ק"מ מהנקודה ממנה יצא. אמצעי הניווט היחיד שלקח עמו למסע היה מכשיר GPS משומש, שסיפק עבורו נקודות ציון בלבד, אותן העלה מפעם לפעם על גבי מפת הניווט שהייתה עמו.
איך הגיבה הסביבה להחלטה שלך לשוט לבד?
"הם מכירים אותי היטב, ובנוסף לזה מעולם לא הסתרתי את כוונתי לצאת 'למסע' הזה; זה משהו שתוכנן במשך הרבה מאוד זמן, והיה ידוע לכל. לכן, הם גם לא ניסו להניא אותי מזה".
היית בקשר איתם במהלך החודשיים האלו?
"בהפלגה עצמה לא יצרתי איתם קשר והייתי מנותק מהעולם, אבל בכל פעם כשהגעתי ליעד מסוים - הקפדתי לצלצל אליהם באמצעות הטלפונים המקומיים, ולתת להם צפירת הרגעה".
הפעם הראשונה בה יצר קשר עם משפחתו הייתה לאחר תשעה ימים, כשהגיע לאיי ברמודה, מרחק של כ-1,000 ק"מ מהנקודה ממנה יצא. "האמת היא שהעצירה בברמודה נוצרה כתוצאה מצורך; בתחילה, כשיצאתי לאוקיינוס, הים היה נוח, הבריזה הצפונית הייתה קרירה ונעימה והגה הרוח תפקד לא רע. אך בימים הבאים, הרוח החלה להישבר בקלות ולעיתים אף דממה לחלוטין. כתוצאה מהרוחות הקלות ומחוסר האיזון, הגה הרוח התקשה לשמור על הכיוון ולאחר כשישה ימי הפלגה החלטתי לשנות כיוון ולרדת דרומה לכיוון ברמודה, ושם לנסות ולהתאים את ההגה לרוחות הקלות יותר".
לאחר לילה נטול שינה הוא הגיע ללגונה היפהפייה שבנמל סנט ג'ורג', הנמצא בפינה הדרום-מזרחית של חופי ברמודה. שם, לאחר שעגן היאכטה והחתים את הדרכון, נכנס למיטה וישן במשך 16 שעות רצופות. שבוע אחר כך, עם הגה רוח משודרג, יצא שטיינברג לדרכו, הפעם לכיוון האיים האזוריים - נקודת העצירה השנייה שלו במסע - ומשם לפורטוגל.
המטרה: להיאבק באיתני הטבע
"יצאתי מברמודה בשעת הצהריים וברוח קלה שלפנות ערב החלה להיחלש. כשירדה החשיכה, החלה הרוח להתעורר לאיטה ובלילה היא הפכה לסערה של ממש", הוא משחזר.
21 ימים נמשכה אותה סערה שעצמתה לא פחתה מ-25 קשרים ("רוח עזה" על פי המדד של סולם בופור), וכמה פעמים היא אף עברה את ה-40 קשרים ליום (עוצמה הנחשבת לחזקה במיוחד, ומכונה "סערה עזה"). והייתה גם את הפעם ההיא בה היא התגברה לעצמה כה חזקה, כזו שמד הרוח התקשה למדוד.
"פרק הזמן הזה היה, ועדיין, הפרק שהשפיע עליי ועל תפישת עולמי יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי", הוא מודה.
לא היו רגעים שפחדת, או כאלה שבהם שאלת את עצמך למה היית צריך את כל זה?
"לא פחדתי לרגע, אבל כן בחלק הקשה ביותר בסערה - שהתרחש פעמיים, כל פעם במשך 48 שעות - חששתי שהיאכטה לא תעמוד בסערה, והתכוננתי לנטישה; החזקתי סכין בין השיניים, באמצעותה התכוננתי לחתוך את חבל הטבור של סירת ההצלה. אז כן, היו כמה פעמים במהלך הסערה שהרגשתי שאני בסכנת חיים, אבל לקחתי את זה בחיוך".
שטיינברג העביר את רוב שהותו ביאכטה, כשהוא שוכב במיטה. הוא יצא החוצה רק על מנת לתקן תקלות - וכאלו היו לא מעט. "כל עוד מזג האוויר אפשר זאת והיה נעים, בישלתי לי ארוחות טובות, אפיתי לחם, התקלחתי ונחתי. הבעיה התחילה כשפרצה הסערה, במיוחד בחלקים הקשים יותר שלה".
הגדרתו של שטיינברג את הסערה כ"בעיה", עושה עם כל הסיטואציה הזו חסד ולא מצביעה אפילו במעט, על הקושי עמו נאלץ להתמודד האיש הנועז הזה במשך לא פחות מ-21 יום.
"במשך כל שלושת השבועות של הסערה, לבשתי את חליפת ההצלה ולא נכנסתי להתקלח אפילו פעם אחת. רוב הזמן הייתי במיטה, כי האמת היא שאין מה לחפש בחוץ. אבל בפעמים בהן הסערה התגברה והפכה לאינטנסיבית במיוחד, נאלצתי לצאת החוצה לא מעט על מנת לפתור את תקלות. ובזמן סערה לצאת החוצה זה סיפור לא פשוט, מכיוון שבכל פתיחת דלת המים עלולים לחדור פנימה ולהציף את היאכטה מבפנים.
"למעשה, הסערה הייתה כל כך אינטנסיבית שהיו פעמים בהן נאלצתי לקשור את עצמי בשתי רתמות אבטחה על מנת להיאבק בה. ברגעים הקשים ביותר ניתקתי גם את בלון הגז, משום שבמצב של התהפכות - הבלון עלול להתנתק מהיאכטה ועלולה להיווצר שריפה. כך שהיו פעמים שבהן אפילו קפה לא שתיתי, בקושי אכלתי וודאי שלא ישנתי. אבל המטרה הייתה להיאבק באיתני הטבע, ובסופו של דבר הצלחתי לעמוד בזה".
כעבור שלושה שבועות בהם נלחם שטיינברג באיתני הטבע כשהוא נמצא בשליש הדרך בין ארצות הברית לאירופה, זמן קצר לאחר שהתכונן לנטישת היאכטה, שככה הסערה, וממש כמו בסרטים - הים חזר להיות רגוע ושלו.
"רגע אחד היאכטה מאיימת להתהפך והרוחות חזקות באופן שקשה לדמיין - להערכתי בין 140-120 קילומטר לשעה, ורגע אחרי הכל דומם ונרגע. זה היה מטורף, בלתי נתפס ממש. באותו הרגע הבנתי שנכנסתי ל'עין הסערה', שם הרוח הפכה להיות קלה מאוד וכיוונה השתנה ב-180 מעלות. באותם רגעים הבנתי שהחלק הקשה מאחוריי, שחררתי את הסכין מבין שיניי, נחלצתי מחליפת ההצלה והרשיתי לעצמי להירגע".
נשמע כמו סרט הוליוודי עטור פרסים.
"נכון, ולכן אני לא אוהב לספר את זה כי הרבה אנשים לא מאמינים לזה".
כשהוא במרחק של 80 מייל מחופי האי פלורס שבאיים האזוריים, אחרי שלושה שבועות של מזג אוויר קשה במיוחד, הפציעה סוף-סוף השמש. יומיים לאחר מכן, הוא הגיע למפרץ LOJES שבאי הפרחים (FLORES), שם עצר להתרעננות ומנוחה.
"באיים האזוריים הייתי בין עשרה ימים לשבועיים. דילגתי מאי לאי, כשאת הלילות העברתי ביאכטה, כמובן. משם, הפלגתי ללאגוש שבדרום פורטוגל - היעד הסופי שלי, אליו הגעתי כעבור 11 ימי הפלגה שכללו רוחות קלות, שמש קיצית וחמימה ובעיקר - תחושת אושר עילאית שלי על כך שעשיתי את זה והצלחתי לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי".
לאורך כל החודשיים הללו לא היו רגעים בהם הרגשת לא טוב או נזקקת לטיפול רפואי? בכל זאת, מדובר כאן בחוויה מאוד לא שגרתית.
"לא זכור לי משהו כזה. רק כשהגעתי לפורטוגל, תקפה אותי חולשה חזקה מאוד בכל הגוף. אני זוכר שהלכתי לסופרמרקט לקנות מוצרים ליאכטה, וברגע שעברתי ליד הקצבייה התחלתי לרעוד, באותו רגע הבנתי שחסר לי B12 וקניתי עשרה ק"ג סטייקים. במשך ארבעה ימים אכלתי רק סטייקים, והחולשה עברה לחלוטין".
שטיינברג השאיר את היאכטה בפורטוגל, וחזר ארצה במטרה לפתוח את מסעדת חלומותיו - "אלבמה", מסעדת בשרים ובה מעשנת עצומה הפועלת ממש כמו המעשנות במדינת אלבמה שבארצות הברית. על מנת לפתוח את המסעדה, הוא מכר את היאכטה שנותרה בפורטוגל.
חמש שנים לאחר מכן, כשהמסעדה הייתה בשיא הצלחתה, שטיינברג החליט למכור אותה, ורכש יאכטה חדשה עמה הפליג מסביב לעולם במשך שלוש שנים, עד שהרגיש כי הגיע הרגע להקמתו של פרוייקט חדש, ובחודש יולי האחרון פתח מעשנת המבורגר באזור התעשייה של נתניה, לא רחוק מהמקום בו פועלת מסעדת "אלבמה".
לעת עתה, נראה כי שטיינברג אינו ממהר לצאת להרפתקה חדשה ומודה כי המעשנה - אותה הוא מתאר כ"בייבי" החדשה שלו - כאן כדיי להישאר.
"הסיבה שמכרתי בכל הפעמים האחרות היא מכיוון שהחלטתי שאני רוצה לעשות כמה שיותר כיף בחיים שלי, ומבחינתי לראות מקומות חדשים ולהפליג ביאכטה בכל העולם - זה חלום שהתגשם, ולא רציתי לוותר עליו. עכשיו, הגעתי למצב שהתעייפתי קצת מכל הבלגן, ואני מקווה מאוד שהמקום הזה יישאר איתי כמה שיותר".
