קרנבל המסכות של ונציה הוא אחד מהאירועים הכי מרהיבים ומלהיבים בחורף האירופי, ולא רק עבור אירופאים. מסתבר שיש גם ישראלים שמקדישים את חייהם (וכספם) להכנת תלבושות ומסכות לקרנבל האיטלקי.
אחד מהם הוא מארק מישל (60) שהתאהב בקרנבל הססגוני בילדותו, לאחר שצפה בו בטלוויזיה. ההשקעה, הצבעוניות, והאווירה ההיסטורית שיכנעו אותו שזה המקום שבו הוא חייב להיות. חלום הילדות לא עזב אותו והרצון לבקר בוונציה רק התעצם במשך השנים.
9 צפייה בגלריה
מארק מישל (בתמונה): "בכל שנה אני מוציא כ־40 אלף שקל על השבוע הזה. נשף אחד עולה לי עשרת אלפים שקל והוא כולל תלבושת שאני תופר מהבדים הכי יקרים ותכשיטים מזהב"
(צילום: גולן קריאו)
לחיות בתוך חלום
כשמישל עלה לארץ מצרפת ב-1984 הוא ביקש להגשים את חלומו לשחזר את אווירת הרנסנס וניסה להתקבל לעבודה כמעצב תלבושות בתיאטרון. האיש שעבד שם כמסגר אמנות, מצא כאן עיסוק קצת פחות אמנותי (אך כנראה יציב בהרבה) ועבד בחברת החשמל במשך 33 שנה. הוא המשיך לרכוש בדים ולתפור לעצמו תלבושות ולחלום על השתתפות בקרנבל.
כשיצא לפנסיה הוא סוף-סוף הגשים את החלום. "חמש שנים לפני שיצאתי לפנסיה התחלתי לתכנן את המשך חיי, ומובן שכל מה שתיכננתי היה סביב הקרנבל. בשנה שיצאתי לפנסיה כבר הייתי על המטוס בדרך לקרנבל הראשון שלי".
מאז הוא מתייצב בכל שנה בקרנבל ואפילו הפך שם לאטרקציה - מאות אנשים מגיעים כדי להצטלם איתו. "הסיפור שלי עם קרנבל המסכות בוונציה הוא סיפור מהאגדות", הוא אומר בקול נרגש, "זה היה החלום שלי מאז שהייתי ילד והיום אני מגשים אותו בכל שנה.
"תמיד היה לי קטע עם תחפושות. בכל פורים ערכתי קרנבל משלי ותפרתי לכולם תחפושות. תפרתי בגדים לכל אירוע, מתלבושות של חינה ועד למסיבת בר המצווה של בני שערכתי עם כובעים ונוצות בסגנון אלאדין. התלבושות לא היו ברמה של הקרנבל בוונציה, אבל לפחות ככה הייתי הכי קרוב שאפשר והרגשתי חלק".
מה יש בקרנבל המסכות שכל כך מרתק אותך?
"כשאתה מגיע לנשפים האלה אתה מרגיש שחזרת מאות שנים בזמן. הארמון מואר רק על ידי נרות, יש בפנים 2,500 איש וכולם בקוד לבוש קפדני: מסכות, שמלות, כובעים ופאות. זה כמו חלום, כמו להיכנס לסרט ולעוף בו".
קרנבל בלי בשר
קרנבל המסכות של ונציה נולד כאירוע שנועד לציין את המעבר בין החורף לקיץ, ועם השנים הפך לסמל לביטול הפער שבין המעמדות. לא משנה מי אתה, מי הם הוריך או כמה כסף יש ברשותך, בקרנבל אתה נחשב לבן מלוכה. כבר מאות שנים שהקרנבל, למרות המוני התיירים הפוקדים אותו בכל שנה, מצליח לשמור על הקסם שלו ולשמר מסורות עתיקות יומין.
"פירוש המילה 'קרנבל' היא 'קרנה' שזה בשר, ו'בל' שזה פרידה. פרידה מבשר", מסביר מישל, "האיטלקים חוגגים את הקרנבל במשך שלושה שבועות. הם רוקדים ברחובות, אוכלים ונהנים. זה חג של העם. גם אם אין לך כסף להיכנס לארמונות היקרים יש מגוון אופציות בכל פינה והכל מרגש ומפואר. אסור לאכול בשר במשך כל ימי החג, לא מתחדשים ולא קונים תכשיטים. זוהי תקופה של צניעות".
שני דברים מאפיינים את קרנבל המסכות הוונציאני יותר מכל: לבוש בסגנון הרנסנס ומסכות. המסכות, המוכרות בעולם כ"מסכות ונציאניות", נלקחו מהקומדיה דל'ארטה שהייתה נפוצה באיטליה במאות ה-16 וה-17. הן נחלקות לכמה סוגים: מסכות לבנות וחסרות הבעה המכסות את כל הפנים; חצי מסכה שמכסה את העיניים, האף והחלק העליון של הלחיים; מסכה בעלת אף ארוך; מסכת ליצן (ארלקינו) ועוד.
"בכל שנה נערכים בוונציה שני נשפים גדולים בסגנון לואי ה-14, ומי שלא מגיע בלבוש מוקפד ועם תחפושת מפוארת לא יכול להיכנס. אנשים שואלים אותי כמה עולה תחפושת אבל הם לא מבינים שזה לא המחיר, זו דרך החיים שלהם, זו לא תחפושת אלא בגד לכל דבר", אומר מישל.
הקרנבל אמנם נולד מהרצון למחוק את הפערים שבין המעמדות, אך הוא רחוק מלהיות תענוג זול. "בכל שנה אני מוציא כ-40 אלף שקל על השבוע הזה. נשף אחד עולה לי עשרת אלפים שקל והוא כולל תלבושת שאני תופר מהבדים הכי יקרים ותכשיטים מזהב טהור. רק התלבושות עולות 6,000 שקל. הכניסה לארמון עולה 500 יורו לערב אחד, ומקבלים שתייה ללא הגבלה ואוכל מעולה. הארמון פתוח לקהל הרחב אבל רק עד גבול מסוים. האורחים שמשלמים יכולים להיכנס לדירות הפרטיות של המלך.
"כשמגיעים לארמון לא חושבים על הכסף, וזה בהחלט מצדיק את ההשקעה. מגיעים לשם אנשים מסין, יפן, קנדה, ארצות-הברית ומכל אירופה. בזכות הקרנבל הכרתי חברים מכל העולם. גברים ונשים מסתובבים עם פאות ענקיות על הראש שכוללות צבעים ופרחים, שמלות ענקיות ונוצות שקשה לדמיין וכמובן המסכות המטורפות והמושקעות עד הפרט הכי קטן".
כמה ישראלים אתה פוגש שם?
"יש הרבה ישראלים אבל הם פחות נכנסים לארמונות. ישראלים כל הזמן מבקשים להצטלם איתי, אבל הם לא יודעים שגם אני ישראלי ושאני מבין את כל השיחות שלהם".
לפרוק כל עול
עומר בן זאב, 40, מנכ"ל חברת קשרי תרבות תבל שעורכת טיולים מאורגנים בעולם, מלווה בכל שנה מאות ישראלים לקרנבל בוונציה. במהלך הטיולים שהדריך שם הוא התאהב והתמכר לתחפושות ולמסכות של ונציה. הוא מקפיד לחזור לשם בכל שנה, וכשהוא בארץ הוא רק חושב על התחפושת לקרנבל הבא. "בכל שנה אני עושה את אותו טריק", צוחק בן זאב, "אני לובש את התחפושת והמסכה שלי ומחכה לתיירים הישראלים בלובי. הם יורדים מהחדרים ולא מזהים אותי, מרכלים עליי ומתלהבים, זה קורע מצחוק. כבר 11 שנים שאני משתתף בקרנבל. יש לי שם קשרים מאוד טובים ואני נכנס פנימה לאזור הבמה.
"הקרנבל מאוד צבעוני ויפה, אם מסתכלים על הצד האינטלקטואלי, רומא מייצגת את איטליה הקשוחה ופתאום יש את הדבר הזה שאפשר לפרוק בו כל עול ולהשתגע. גם בצד הוויזואלי זה מדהים.
9 צפייה בגלריה
עומר בן זאב (בתמונה): "אני לובש את התחפושת והמסכה שלי ומחכה לתיירים הישראלים בלובי. הם יורדים מהחדרים ולא מזהים אותי"
(צילום: קשרי תרבות תבל)
"כל אחד רוצה להתחבא מאחורי מסכה, להיות מישהו אחר, גיבור או מלך. בקרנבל אני יכול להתלבש ולהתנהג כמו מלך ואף אחד לא יודע מי מאחורי המסכה. אני גם אקבל שם כבוד של מלך. יש אנשים שאני מזהה שמגיעים שנה אחרי שנה ומשתתפים בתחרות, למרות שהכל מתנהל שם באיטלקית וקשה מאוד להבין אם אתה לא דובר את השפה.
"יש שם אישה בת יותר מ-90 שזוכה להמון כבוד בקרנבל, בכל שנה היא עולה עם תחפושת אחרת, ובשנה שעברה היא קיבלה פרס מפעל חיים על כך. יש אישה אחרת שהכרתי בקרנבל ונדלקתי על התחפושת שלה, ובכל שנה אני מחפש אותה כדי לראות עם איזו תחפושת היא הגיעה. האנשים שמתחפשים רוצים שיצטלמו איתם ואיפלו מגישים כרטיס ביקור כדי שישלחו להם את התמונות".
במסכות, ולא בגלל הקורונה
האירוע, שאת שורשיו אפשר למצוא במאה העשירית לספירה כחגיגת ניצחון של הוונציאנים על אויביהם, הפך לאירוע לציון המעבר מהחורף לאביב, ואז -פשוט לחגיגה לשמה. במאה ה־18 הוטל איסור להתחפש, ובמשך 200 שנה נעלם הפסטיבל מלוח השנה הוונציאני ופברואר היה רק חודש אפרורי.
בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת התחדשה המסורת הססגונית והחגיגות נמשכות שבועיים, עד לתהלוכה הגדולה שתיערך השנה ב-25 בפברואר. ונציה מכינה את עצמה, קצת בחשש, לקלוט המוני תיירים שיגיעו לעיר.
המארגנים כבר הודיעו שחלק מהאירועים ונשפי המסכות שתוכננו לימי הפסטיבל בוטלו, ואחרים - כמו "איל באלו דל דוצ'ה" (נשף הדוצ'ה), מהאירועים המרכזיים של הקרנבל - צימצמו את מספר המשתתפים בחצי.
עוד שינוי שנכנס השנה הוא חידושי הטכנולוגיה. השנה רותמים המארגנים את הטכנולוגיה לשירות העירייה, כשמערכת ממוחשבת תספור את התיירים בעיר. מערכת של מצלמות וחיישנים הותקנה ברחובות ובכיכרות כדי "להבחין בין תיירים למקומיים, להבין מאין התיירים באים וכמה זמן הם שוהים בעיר", נאמר בהודעה מטעם הרשויות, שממהרות להרגיע: לא תהיה פגיעה בפרטיות, כי המערכת לא כוללת אמצעים לזיהוי פנים.
"הרעיון הוא לקבל תמונה של תנועת הולכי הרגל, להבין מהם מוקדי הצפיפות הגדולים וליצור מעקפים מבעוד מועד כדי למנוע פגיעה בתנועת הולכי הרגל", אמרה פאולה מאר, העומדת בראש אגף התיירות בוונציה.
