קפצנו לאי היווני כיוס - כך זה נראה
(צילום: יוסי פישר)
המדיניות לגבי הנסיעות ליוון עדיין לא ברורה בשלב זה. זאת מאחר שרמת התחלואה בה נמצאת בעלייה ולכן נשקלת האפשרות להכניס גם אותה לרשימת המדינות בסיכון מרבי אליהן אסור לטוס. עם זאת, יוון עדיין נחשבת למדינה שאפשר לטוס אליה באופן חופשי (עם בדיקות) ולחזור ללא בידוד מעבר ליממה - עבור מחוסנים. אם אתם בכל זאת מעדיפים לחכות עם התענוג, תוכלו בינתיים להתענג על הסיפורים והתמונות ולתכנן את הטיול הבא שלכם אל אי יווני "חדש".
התגלית על ההר
זה קרה ביום השני לטיול המופלא לכיוס (Chios) - האי היווני במזרח הים האגאי, שם מצאתי את עצמי ניצב על פסגת אחד ההרים המשקיפים אל הים הכחול העמוק וגגות הרעפים של הבתים השזורים בין מפרצי החופים, הרחק מתחתיי. הרוח השורקת כמו הביאה איתה לפתע משב משכר, נושא עימו ריח ים מהול באוזו, ארומה של תבשילים מסורתיים וצלילים של מוסיקה מקומית שנוגעים בך בעור הצרוב מהשמש וגורמים לך להרגיש שם הכי קרוב לאלוהי הרומנטיקה, אם רק יש אחד כזה...
את כל התיאור המשתפך הזה לא כתב הוֹמֵרוֹס, גדול משורריה של יוון העתיקה (שאגב, הסלע שעליו ישב כשהוא מקריא לתלמידיו את האודיסיאה, נמצא סמוך לעיר כיוס) זו ממש התחושה שאפפה אותי שם, בקצה ההר, באי שבו תתאהבו רגע אחרי שתנחתו בשדה התעופה הקטן שבין השדות הירוקים.
יומיים קודם למעמד הזה על ההר שמתנשא לגובה של יותר מאלף מטרים, עשיתי את דרכי אל האי היווני, שלנו הישראלים הוא פחות מוכר, כנראה הודות לעובדה שאין אליו טיסות ישירות. עם זאת, הדרך שכללה טיסה לאתונה שארכה כשעה וארבעים דקות ומשם טיסה קצרה של כחצי שעה אל כיוס, התגלתה די מהר כשווה את המאמץ, עם שהותי באי.
כבר בנסיעה משדה התעופה אל המלון השוכן בעיר הבירה של האי, ניבטים מכל עבר הים הכחול והחופים שנושקים אל המים בשלווה בלתי נתפסת ורומזים על מה שמצפה כאן לתייר שמגיע כדי להתרחק מהמולת איי יוון האחרים ומרעש המסיבות ההמוניות. כיוס, האי החמישי בגודלו ביוון, הוא זה שתוכלו לצלול בו אל המים הצלולים הצבועים בטורקיז חלומי, לטייל בעיירות ציוריות בין ההרים לבין הים, לחזור בזמן באתרים היסטוריים ולהתענג על המאכלים הצבעוניים והמפתים שאת חלקם תמצאו בטברנות רק באי הזה ובמחירים שישאירו אתכם בפה פעור.
התכוננו להתאהב בגבינה, בחופים וב(קצת) אנשים
לאחר שהתמקמנו במלון המפנק והיוקרתי Chios Chandris Hotel שמכל חדר שבו נשקפים מעגן היאכטות והעיר שעל צלע ההר, ירדנו אל הטיילת כדי לפתוח שולחן מלא במאכלים מקומיים ולגלות בפעם הראשונה את ה"מאסטלו" (Mastelo), גבינה לבנה יוונית שהמקומיים בכיוס עושים בייצור בייתי וניתן לאכול אותה רק כאן. לאכול אמרנו? מדובר בלא פחות מחוויה גסטרונומית שמלווה בריגוש עז כשהגבינה המוגשת אל השולחן, לאחר שעברה צלייה על הגריל ועליה רוטב מתקתק, עושה דרכה אט אט מהפה בלעיסה איטית אל תוככי הגוף שמתמלא באושר נוכח הפלא שטרם הכיר.
אל החופים הציוריים עוד נגיע בהמשך, אבל בכיוס תוכלו לטייל בסמטאות כפרים מימי הביניים שהצליחו לשמר את הבתים והמדרכות מלפני כשמונה מאות שנה, כאילו נבנו רק לאחרונה. כך למשל בכפר פירגי (Pyrgi) שבו אפשר לשוטט שעות, להתערבב בין מעט התושבים שמתגוררים שם שיציעו לך לשתות איתם שוט קטן של אוזו או ליקר מנדרינות מקומי והכל בחיוך חם וללא תמורה.
לכל כפר צריך לומר, אופי משלו והיסטוריה עתיקת יומין. בכפר קרדימלה (Kardimela) שבבתיו מתגוררים בעלי ספינות ורב חובלים ובמרכז הכפר תמצאו מסעדה שעל שולחנה יפרסו לכם את מיטב התוצרת המקומית במתכונים השמורים רק איתם. טעמנו, התעלפנו והמשכנו.
כפר נוסף באי כיוס שאסור להחמיץ ביקור בו הוא קמפוס (Kampos) השוכן במרחק של שישה ק"מ דרומית לעיר ומורכב מאחוזות מרשימות ופרדסים פרטיים. הקירות הגבוהים סביב הבתים עשויים מהאבן האדמדמה המקומית והם מגנים על הפרדסים מתנאי מזג אוויר קיצוניים, אבל גם מפני עיניים סקרניות. את גני פירות ההדר נהגו להשקות בבארות עם "מגנוס", דרך השקיה מסורתית. הבארות הענקיות נמצאות שם עד היום, עדות לחיים שהיו כאן, לפני מאות שנים. בכפר ישנו מוזיאון שאפשר ללמוד בו על חיי המסחר לפני מאות שנים, בהם תפוז אחד היה שווה זהב ואלה היו משווקים לכל העולם. הצצנו אל הבתים, עצמנו עיניים וחלמנו על אחוזה כזו וחזרנו למציאות בדרך לאתר הבא כדי לגלות שכיוס היא גם מולדת המסטיק.
ההתמכרות למסטיק
בחלקו הדרומי של האי ישנו אזור שנקרא מסטיקא (Mastica). הוא קרוי על שם הכפרים שבהם מגדלים את שרף עץ אלת המסטיק, בו שורר מיקרו - אקלים ייחודי, שמשפיע ישירות על התכונות הייחודיות של שרף העץ.
החומר משמש כיום בעיקר לצורכי תעשייה ומזון ובעבר שימש לצורכי רפואה. אלת המסטיק אומנם גדלה במקומות רבים בעולם, אבל רק בכיוס ניתן להפיק מהעץ את החומר הלבן שממנו מפיקים - ממסטיקים ועד שמן גוף, מוצרי קוסמטיקה, ריבות, גלידות ואפילו מים מינרלים בטעם נדיר. אזהרה: ברגע שתטעמו מהרחת לוקום של מסטיקא, אתם בסכנת התמכרות ואני שלא נזהרתי ממשיך עד עכשיו להתענג על המתוק מתוק הזה בטעם המסטיקא.
אם אתם בעניין אלכוהול, בקשו בחנויות את הוודקה מהחומר הנדיר הזה, שמו "דמעות כחולות". אנחנו בכינו מרוב אושר והדמעות נותרו אומנם שקופות אבל בלב, הרבה שמח. קוקטייל אחר שכולו על טהרת המסטיקא תוכלו למצוא בחוף "אגיוס איזידורוס", המשקה מגיע עם כפית מלאה במסטיקא וכך אתה שותה מעט, טועם מהכפית, שותה עוד ומהלל את אלוהי המסטיק. באזור כפרי מסטיקא, תוכלו לבקר במוזיאון הייחודי בכפר "פירגי" וללמוד בדרך מקורית על הפקת החומר שבעבר יש מי שנלחמו והרגו כדי להשיג אותו.
רגע לפני שנרד אל החופים המהממים ביופיים, ביקרנו במערת נטיפים בשם "המערה של אולימפי" (The Cave of Olympoi). 52 מטרים מתחת לאדמה מסתתרת מערה עצומה שמראה הנטיפים והזקיפים בה עוצר נשימה ומואר בצבעים שהמים המחלחלים צבעו במהלך אלפי שנים.
בין תכלת לשחור: חופי כיוס
כעת, אחרי שביקרנו ושתינו ושתינו עוד והמשכנו לשתות, כי ככה זה בכיוס, אם לא השתכרת מהנוף והאוויר עד עכשיו, תשלים את זה בקוקטיילים בכל מקום אפשרי ובמחירים מגוחכים שרק בשבילם שווה להשתכר - עכשיו נרד אל החופים וכאלה קיימים בכיוס לא פחות מ-94!
בחוף הראשון אליו הגענו "אגיוס דינאמי" פצחנו בשירה יוונית אל מול מראה המים הצבועים בכל גווני הכחול, התכלת והטורקיז שמקבלים אותך בקבלת פנים צוננת ואינך יודע אם לצלול בהם קודם או לשבת על החול הלבן ולבהות בהם ולנסות להבין למה מגיע לך כל הטוב והיפה הזה ומבלי שמישהו יבקש ממך לשלם על מתנת הטבע שמולך.
כך גם בחוף הבתולי והפראי "גלארוי", או בחוף הציורי "אגיוס איזידורוס" שבצידו משתרך שביל ארוך אל תוך המים ובקצהו כנסייה יפהפייה שאליה מגיעים זוגות להינשא, מלווים באורחים שכולם לבושים בחליפות ובשמלות מהודרות, רגע לפני שהשמש השוקעת וצובעת את המים בצבע זהוב.
אם עד עכשיו, חשבנו שראינו כבר הכל, באחת הגיחות אל חופי כיוס, גילינו את החוף השחור "מברה ווליה", מהחופים היפים בעולם. חוף שכולו חלוקי אבני בזלת שחורים וכשהשמש שולחת את קרניה אל המים שם, מתגלה מראה מרהיב ורומנטי שלא ישאיר אתכם אדישים, שלא לומר מאוהבים בכל רמ"ח איבריכם הקפואים מהמים הקרים. רחצה שם עם השקיעה, מסיימת עוד יום משכר, שאחריו תגיע ההפלגה לאי השכן, "פסארה" (Psara).
שלום פסארה
בשעות הבוקר המוקדמות, אנחנו מצטרפים למשפחות מקומיות ומעט תיירים (עוד גורם שיהפוך את הביקור שלכם באי שטרם חש את רגלו הגסה של התייר הממוצע, למהנה יותר) ומפליגים במעבורת גדולה לאי השכן, מרחק שעה וחצי הפלגה ועוגנים בנמל הדייגים.
באי פסארה מתגוררים פחות מארבע מאות תושבים והוא עטור בחופים מרהיבים, אתר ארכיאולוגי מרתק בפסגת ההרים, טברנות מקומיות קסומות וכנסייה מהמאה ה-18 בראש ההר, כנסיית ניקולס הקדוש (Church of Agios Nicholas). ממנה אגב, נשקף נוף עוצר נשימה הפרוס כמו ציור שמי ששרבט אותו עשה זאת בוודאי אחרי בקבוק או שניים של אוזו. אמרנו אוזו? אמרנו ושתינו לצד פירות ים ודגים, במסעדת "הוספיטלי", כמה עשרות מטרים מהמעבורת שממתינה להחזיר בשעות ערב את המבקרים באי הקסום שהוא אחד משלושת איי כיוס.
להתראות כיוס
את הבוקר האחרון בכיוס אנחנו פותחים בבית קפה, אחד מרבים השוכנים בטיילת של הנמל, מתענגים על שני הקינוחים המתוקים המקומיים שמזרימים עוד סוכר והרבה ממנו אל הדם הזורם בנו ולא יודע את נפשו מרוב מתיקות. אלה הם ה"לוקומאדס" וה"בוגצה", מעין סופגניות וגביניות שוחות בבריכת דבש, בצלחת הקטנה מלהכיל את כל הטוב הזה.
בכיוס לא תמצאו ולו קניון אחד או חנויות מותגים. בסיור בעיר עצמה תוכלו לרכוש רק תוצרת מקומית, אבל למי אכפת באמת. המחירים באי הקסום, מוסיפים גם הם לחוויה הקצרה מדי. סטייק ענקי ותוספות יעלו כ-15 אירו, מחיר סלט יווני עצום הוא ארבעה אירו וקוקטיילים משכרים ללא הפסקה בשניים עד חמישה אירו.
כשהמטוס ממריא וכיוס הופכת קטנה יותר ויותר שם למטה מול עיניי, אני יודע בבטחה שעוד אחזור לכאן לטבע, להיסטוריה, לאוויר הצלול וליין, שהרי חלק מליבי השתוי, נותר כאן, בכיוס.
הכותב היה אורח של לשכת התיירות של יוון בישראל.
