כשאסתר אברהם הייתה בת תשע היא נפצעה בתאונת דרכים ואיבדה את רגלה. לפני כשבועיים היא הפכה לאישה קטועת הרגל הראשונה שעברה בפס, מעבר ההרים ת'ורונג לה, בגובה 5,416 מטר בטרק סובב אנאפורנה בנפאל. זו לא הפסגה הראשונה שאסתר כובשת בחייה. מאז הפציעה כילדה היא מטפסת לעבר יעדים ומתגברת על אתגרים. אסתר היא אישה חרדית, הידרותרפיסטית במקצועה, ובעיקר פעילה חברתית מאוד עסוקה – היא מנחה בתכנית אב"ן דרך של החברה למתנ"סים הארצית שפועלת למען אנשים בעלי מוגבלויות, וגם הקימה לזכר אמה את עמותת "שמיכה בשמחה" המעניקה שמיכות וצעיפים סרוגים ליולדות ולתינוקות במצוקה. ב-2012 אף השיאה משואה ביום העצמאות לכבוד תרומתה לטיפול בבעלי מוגבלויות באמצעות ספורט ימי.
אסתר נולדה לעולים חדשים – אימא ממרוקו ואבא מסין. בגיל תשע, בנסיעה בטיול שנתי עם חבריה מהכיתה בירושלים, נפצעה בתאונת דרכים ואיבדה את רגלה. "הנהג העדיף לספור את הכסף בזמן שהוא נוהג. האוטובוס הדרדר והתהפך. ישבתי מקדימה ונפצעתי", היא שיחזרה. "בין שאר הפציעות איבדתי את הרגל. עברתי טיפולים בארץ ובחו"ל. ניסיתי לחזור לשגרה ולחיים הרגילים, אבל החיים לא היו רגילים. השיקום נמשך עד היום. הייתי חייבת להשתלב חזרה בחיים. כשההורים סיפרו לי שאין לי רגל, חשבתי שהם לא הבינו מה אמרו להם, כי הם עולים חדשים. רק כשאמא שלי אמרה שהרגל נחתכה לגמרי, הבנתי. שאלתי אותה 'אז מה עושים?'. ההורים שלי תמיד אמרו לי שההצגה חייבת להימשך".
לפני כשבועיים אסתר בהחלט המשיכה את ההצגה, והפכה לאישה קטועת הרגל הראשונה שמגיעה לפסגת האנאפורנה. אפילו ספר השיאים של גינס כבר יצר איתה קשר בעקבות ההישג. המשלחת שיצאה למסע כללה כ-60 אנשים, מתוכם עשרה אנשים עם מוגבלות. בראש המשלחת עמד סא"ל (מיל') שמעון פריינטה, לשעבר מפקד יחידת האלפיניסטים.
"מהרגע שיצרתי קשר עם שמעון והוא אמר לי שאני בפנים, התחתלתי מסע של אימונים מפרכים ולא ויתרתי לעצמי", סיפרה אסתר. "אפילו התקלחתי עם מים קרים כדי לדמיין שאני שם בבקתות הקרות. אמרתי לעצמי שאסור לי להישבר וליפול לייאוש. לא משנה מה יקרה, אני רוצה ליהנות במסע הזה".
הטיפוס על ההר עצמו נמשך חמישה ימים רצופים. אסתר מספרת שהחלק הכי קשה היה היום האחרון. "שם כבר לא הרגשתי את אצבעות הידיים שלי. זה היה קשה מנשוא", נזכרה. "אני רואה שלכולם קשה וקר ושהאוויר דליל. אנחנו מתחילים להתקרב לפסגה שבשבילה יצאנו למסע וכשאני מתחילה לטפס את הסוף, עם הקביים שלי בתוך השלג, אני מבינה שזה זה. התחלתי לבכות מהתרגשות, ואני בכלל לא בן אדם בכיין. עשיתי את זה! זה היה רגע מאוד מרגש ומכונן. הדרך לפסגה מגיעה בתחנות. הדבר הראשון זה לגבש חלום ובכל תחנה צריך לעלות עוד ועוד ולהתחבר עם החלום עד תום".
