כששמעתי לראשונה את השם בהוטן, אני מודה שלא יכולתי למקם אותה בדיוק על המפה. במדרונות הדרומיים של ההימלאיה, לא הרחק מנפאל, שוכנת מדינה קטנה ומעוררת מחשבה. כבר בטיסה הייתי המום מהנופים; דבוק לחלון המטוס, הוקסמתי משדות האורז, הפסגות הלבנות והיערות המנוקדים בכפרים קטנים. רגע לאחר מכן דעתי שבה אליי – המטוס הנמיך גובה, אך לא הצלחתי לדמיין את הנחיתה ללא כל מישור באופק. שדה התעופה הקטן והאינטימי הכין אותי לקראת המסע הקרוב – בהוטן היא מדינה עם אופי, השדה הוא מעין מוזיאון בפני עצמו, והגודל והמסחריות האופייניים אינם נוכחים כאן.
כמות התיירים השנתית מפוקחת, אם כי לאחרונה – ככל הנראה בעקבות מצבה הכלכלי של בהוטן וסימנים של פתיחות – החליטה הממשלה להוריד את מחיר הוויזה היקרה בכחצי, וכך הפכה המדינה לנגישה יותר מאשר בעבר. בהוטן נמצאת בעיצומו של תהליך שינוי.
המדינה הירוקה בעולם
"נעים לנשום", אמרתי בימים הראשונים למלווה המקומי. אוויר ההרים הצונן ליווה את המסע שלנו בחודש ספטמבר. העמקים הנמוכים היו חמימים, ומעליהם, לצד ההרים, נשבה רוח קרירה ומרעננת. המלווה חייך בגאווה והסביר שבהוטן היא המדינה הירוקה ביותר בעולם: "אין לנו כמעט מפעלים ותעשייה, אבל לפחות אנחנו נושמים אוויר הרים אמיתי", אמר.
בהוטן נחשבת למדינה היחידה בעולם בעלת מאזן פחמן שלילי – סביבתה הטבעית קולטת יותר פחמן ממה שהיא מייצרת. זהו נתון מעורר השראה, במיוחד בעידן שבו מדינות רבות עדיין תלויות במקורות אנרגיה מזהמים כדי לקדם את פיתוחן הכלכלי. השאיפה הזו לשימור טבעי גורמת לכך שבהוטן מתפתחת בקצב איטי יותר, אך שומרת על ייחודיותה.
בכל מקום לאורך המסע הנוף היה עוצר נשימה – שדות ירוקים של אורז וכוסמת, יערות תלולים שנושקים לוואדיות עמוקים, והאווירה הכללית של טבע בראשיתי. גם קבוצת הצילום הדוקומנטרי שלנו, שלרוב מתמקדת בהתרחשויות אנושיות, לא יכלה להישאר אדישה מול נקודות התצפית הייחודיות הללו, שהוסיפו ערך מוסף משמעותי למסע.
מלך ודרקון
מהר מאוד הבנו שמשפחת המלוכה במרכז, גם כאשר נכנסנו אל שכונות המהגרים, בבתים רעועים חסרי חלון על הקירות היו תלויות תמונות של מלכי בהוטן לדורותיהם ומשפחת המלוכה הנוכחית. בהוטן היא מדינה קטנה עם מלך גדול, ובפי המקומיים הוא מכונה "מלך הדרקון". הממלכה הפסטורלית אימצה את שיטת המלוכה הבריטית, שממנה הושפעה בעקבות השתלטות הבריטים על הודו השכנה. מאז ועד היום ידעה בהוטן חמישה דורות של מלכים – הכס עובר בירושה מאב לבנו כאשר המלך המכהן הולך לעולמו או מחליט כי תקופת כהונתו הסתיימה והגיע הזמן להוריש את הכתר.
אזרחי בהוטן גאים מאוד במלכם והנוכחות של המלך ניכרת גם במקדשים והמבנים הדתיים. כששוחחתי עם האזרחים על המלך, תשובותיהם היו דומות למדי. אצל חלקם ההערצה נראתה כנה ואותנטית, בעוד שאצל אחרים התשובות נשמעו יבשות יותר. אי אפשר היה להתעלם מכך שאין מרחב אמיתי להתבטא באופן חופשי נגד המלך. דווקא העובדה הזו, של תשובות דומות כל כך ואווירה שבה לא ניתן להביע ביקורת חופשית, עוררה בנו חשד מסוים שרצינו לחקור ולהבין לעומק.
שמה של בהוטן מכונה "ארץ הדרקון", וכך גם על דגלה מופיע דרקון. כמו בעמים רבים באסיה, הדרקון נחשב סמל למזל – יצור מיתולוגי חיובי שמאמינים כי נוכחותו משרה הרמוניה בין הממסד השלטוני לבין הכוח האלוהי. זה בא לידי ביטוי בדגל של בהוטן: הצבע הצהוב מייצג את סמכות המלך, הצבע הכתום מסמל את החוק הבודהיסטי, ובמרכז הדגל הדרקון מאזֵן בין שני כוחות אלו.
החיים במנזר
בפגישה עם ראש המנזר, עוד הייתי קצת נבוך. קיבלנו כיבוד מקומי וכמובן תה עם חלב, שכנראה עשה את הדרך מהודו או טיבט. לפחות הפעם הוא היה מתוק ולא מלוח. באורח פלא ובעזרת קשרים, מזל וקארמה טובה לפי דעתו של המלווה המקומי, הצלחנו להיכנס אל מנזר ילדים ולחזות מקרוב באורח חייהם הייחודי על כל הבטיו. מערכת המנזרים הענפה במדינה היא בית לכ-3 עד 5 אחוזים מהאוכלוסייה. המנזרים משמשים גם תחליף למערכת החינוך הממלכתית, וגם מרחב לאנשים בוגרים המבקשים לצאת לחיי לימוד ותפילה.
הבודהיזם בבהוטן הוא הרבה מעבר לדת – הוא חלק בלתי נפרד מהזהות התרבותית של המדינה, והגיע עם הטיבטים הראשונים שהיגרו לאזור. יש דמיון בולט בין התרבות הטיבטית לזו הבוטאנית, אך נוכחתי לדעת שגאוותם התרבותית של הבוטאנים גדולה. הם משקיעים מאמצים רבים לטפח את התרבות הייחודית שלהם, ולעיתים אף דאגו המקומיים לתקן אותי כשניסיתי להשוות בין שתי התרבויות.
נזירים ונזירות רבים, בכל הגילים, מתמסרים לחיי המנזר. הם לומדים שנים רבות תחת מערכת הדוקה, ומקדישים את חייהם לשירות האל במטרה להגיע להגשמה עצמית רוחנית – נירוונה. חלקם נשארים במערכת לאורך שנים, בעוד אחרים עוזבים כבר בתום השנה הראשונה.
בביקור במנזר של ילדים נזירים, הסתובבתי ביניהם כשהם ישובים בחצר המקדש ועובדים בקשב רב על הכנת מנחות לאלים. המנחות כללו פרחים, מנדלות וצורות מורכבות נוספות. הם הרימו אליי מבטים נבוכים ומצחקקים, אך תחת השגחת מוריהם חזרו מיד למלאכתם. הנזירים הבוגרים יותר, לעומתם, עבדו בארשת פנים רצינית על יצירותיהם, אשר עתידות גם הן להגיע למקדש. ממבט ראשון, העבודה הזו נראתה לי כמו עבדות פרך, אבל אחד המורים הסביר לי את הערך המוסף של המלאכה – היא מפתחת סבלנות, דיוק, משמעת עצמית, מוטוריקה עדינה, ומכינה אותם ליכולת המדיטציה העתידית.
לא יכולתי שלא להשוות בין שתי מערכות החינוך שפגשתי בבהוטן – החינוך הממלכתי בכפרים המרוחקים והחינוך במנזר. הילדים הצעירים במנזרים נראו לי בוגרים לגילם, כמי שנכנסו למערכת מוקפדת ונוקשה עוד לפני שהספיקו להיות ילדים. נאמר לי שרבים מהם נמסרים למנזרים בגלל נסיבות חיים קשות – יתמות, משפחות מעוטות יכולת, או היעדר חינוך ממלכתי ראוי בכפריהם.
הופתעתי לגלות שגם ילדים שפשוט לא מצאו את מקומם במערכת החינוך הממלכתית מחפשים הזדמנות במנזר. ישנה ורסטיליות במערכת המנזרית שמאפשרת לילדים, נערים, ואף מבוגרים מכל קצוות האוכלוסייה לבחון אם דרך זו מתאימה להם יותר מהמערכת האזרחית הרגילה.
חגיגת פולקלור
העיירה אליה הגענו הייתה מנומנמת, כמו יישובים רבים בבהוטן. מלבד עיר הבירה טימפו והעיר פארו – נקודת הפתיחה לכל מי שמגיע לבהוטן – רוב העיירות והכפרים שקטים ושלווים. עבור קבוצת צלמים המחפשת התרחשויות אנושיות, זהו אתגר לא קטן.
באחת הנסיעות היפות והמפותלות, ראיתי מרחוק מקדש גדול. במבט ראשון הוא נראה כמו מבצר ענק או טירה מימי הביניים. מיקומו האסטרטגי, במרכז ההרים הירוקים, על שלוחה המשקיפה על ואדי עמוק, העניק לו מראה ציורי שהצית את סקרנותי.
בהוטן ידועה בפסטיבלים הססגוניים ומלאי החיים שלה, ואכן, המקדש, שבימי שגרה משמש מרכז קהילתי, הפך בימי חג לאתר עלייה לרגל. כבר בשביל המוליך למקדש ניתן היה לראות כפריים לבושים בבגדים המסורתיים, ילדיהם על כתפיהם. חלקם רכבו על אופנועים, אחרים נסעו באחורי טנדרים, צוחקים ושרים.
בפנים התרחשה חגיגת פולקלור של ממש: שחקנים בתלבושות חגיגיות ומסכות חגגו על הבמה בריקודים מסורתיים. בין הקהל הסתובבו ליצנים מחופשים, אותם המקומיים מכנים ג'וקרים. תפקידם היה להוסיף לאווירת החג, אך גם לטהר את משתתפי הפסטיבל. הם עשו זאת באופן יוצא דופן – באמצעות פסלון עץ בדמות איבר מין זכרי ענקי. זו הייתה הפתעה גדולה במדינה השמרנית לכאורה, אך מהר מאוד למדתי על סמליותו של איבר המין הזכרי בבודהיזם הבהוטני. הוא מסמל טיהור, ניקוי אנרגיות שליליות, ומתן מזל והצלחה. ניתן לראות את דמותו מצוירת על מפתני הבתים ועל דלתות החנויות ברחבי המדינה. זהו זכר לקדוש בודהיסטי פרוגרסיבי מהמאה ה-16, ששבר את מוסכמות השמרנות הטקסית של תקופתו. עד היום, תפילות והערצה רבה מופנות אליו במהלך חגים ומועדים קדושים.
מבלי לגרוע מהעוצמה של הפסטיבל עצמו, אחד הדברים המרתקים באמת היה מה שהתרחש מאחורי הקלעים. קיבלנו גישה נדירה לצלם את ההתארגנות שלהם – הרגעים האישיים לפני העלייה לבמה, השיחות ביניהם, שיתוף הפעולה, והאופן שבו כל אחד מהם מתכונן לתפקידו. הרגעים האלו, שהיו טבעיים ובלתי מבוימים, אפשרו לנו להיחשף לאנושיות מאחורי הפולקלור.
אופנה מסורתית
את הבהוטנים כאילו הוציאו מסרט – הם מתהלכים ברחוב כמו על סט צילומים, והנוכחות שלהם מוסיפה כל כך הרבה צבע וחן למדינה. בשדות, בשווקים, בבתי הקפה או בשדרת החנויות המרכזית, ניתן לראות אותם בלבושם המסורתי.
כשהגיעו לאסוף אותי משדה התעופה, הייתי בטוח שהחברה המקומית מעניקה ערך מוסף לאורחים שלה ומקבלת את פניהם כמיטב המסורת. רק לאחר כמה שאלות הבנתי כי במדינה תפקידים ציבוריים וייצוגיים מחויבים על פי חוק בקוד הלבוש המסורתי. שאר האזרחים רשאים לבחור אם ללבוש בגדים מודרניים, אך להפתעתי רבים עדיין בוחרים בלבוש המסורתי – במיוחד בחודשי החורף הקרים.
בערב לקחו אותנו המארחים לחוות את חיי הלילה. מחוץ לברים ניתן היה לראות בעיקר את הדור הצעיר – לבוש בבגדים מודרניים, חשופים יותר ואלגנטיים יותר. פה ושם ראיתי זוגות מחזיקים ידיים או אפילו מתנשקים על ספסל מוצנע, וצעירים שהולכים ומעשנים סיגריות – טאבו שעד לפני הקורונה נאסר בחוק ונחשב לעבירה חמורה.
כשנכנסנו לאחד הברים המקומיים, הבנתי שישנה סצנה אחרת לגמרי שמתרחשת מאחורי הקלעים של התרבות המסורתית: בהוטן המודרנית מתעוררת לעת לילה. מוזיקה, ריקודים, אלכוהול, לבוש חושפני ותרבות מינית שמזכירה מדינות מפותחות באסיה. ניכר שהדור הצעיר כבר פיתח תרבות משלו, שונה בתכלית מזו של הוריו.
פערי הדורות הללו הולכים וגדלים, מה שמוביל לאחת הבעיות המהותיות של בהוטן כיום – עזיבה של צעירים רבים למדינות כמו הודו ואוסטרליה, בחיפוש אחר עתיד טוב יותר.
מסע בזמן ועתיד לוט בערפל
בהוטן היא מדינה נדירה באותנטיות שלה, כזו שמצליחה לעורר תחושת ייחודיות שלא קיימת באף מקום אחר בעולם. מסע בבהוטן חושף את המבקר לא רק לנופים עוצרי נשימה ולתרבות עשירה, אלא גם למורכבויות חברתיות ופוליטיות כמו בעיית הפליטים הנפאלים שרוב המבקרים אינם מודעים להן. רב הנסתר על הגלוי – מאחורי החזות השלווה מסתתרים סיפורים שאינם תמיד פשוטים.
המדינה שומרת בקנאות על מסורותיה הייחודיות, אך האותנטיות הזו לא תישאר כך לעד. פערים הולכים וגדלים בין הדור הצעיר לדור הבוגר, וההגירה ההולכת וגוברת של צעירים למדינות כמו הודו ואוסטרליה מעידים על הרצון לברוח ממגבלות המסורת ולחפש עתיד שונה
המדינה שומרת בקנאות על מסורותיה הייחודיות, אך האותנטיות הזו לא תישאר כך לעד. פערים הולכים וגדלים בין הדור הצעיר לדור הבוגר, וההגירה ההולכת וגוברת של צעירים למדינות כמו הודו ואוסטרליה מעידים על הרצון לברוח ממגבלות המסורת ולחפש עתיד שונה.
על אף כל זאת, בהוטן מצליחה לשמור על קסם מיוחד שמבדיל אותה מכל מדינה אחרת. היא עדיין מדינה של פסטיבלים ססגוניים ואותנטיים, שלווה אינסופית ונופים בתוליים. כיום בהוטן צועדת בזהירות לעבר פיתוח וקידמה, אך השאלה הגדולה היא כמה זמן עוד תוכל המדינה לשמור על איזון בין מסורת למודרנה? עבור המבקר, המסע בבהוטן הוא הזדמנות נדירה לחוות רגע בזמן שבו השינוי בפתח, והקסם האותנטי עדיין נוכח.
דור חג'בי הוא מומחה לתרבות האסיאתית ומוביל מסעות צילום בחברת "יומן מסע". טל שחר הוא צלם "ידיעות אחרונות" ומדריך צילום ב"יומן מסע".
