עד לפני כעשור, כפר הדייגים נַזַרֶה אשר למרגלות האוקיינוס האטלנטי בפורטוגל, היה עוד נקודה שהמונים היו צובאים עליה בחודשי הקיץ הלוהטים. מקומיים, צרפתים וספרדים היו מזניקים את האוכלוסייה מעשרת אלפים מקומיים לכמאה אלף ביום. הם היו מטיילים על המדרכות המרוצפות, בינות לבתים הלבנים עם הרעפים האדומים, אוכלים במסעדות התיירים, מוציאים כסף מכספומטים שנמצאים פה כל שלושה מטרים, משתזפים, קונים דגים מיובשים על החוף ומקנחים בנסיעה ברכבל שמחבר בין שתי שכונות הכפר (פראיה המישורית וסיטיו, שעל המצוק), כדי לבקר במבצר סאו מיגל ארקנסו, ובכנסייה המפורסמת שלידו, בקצה המצוק, מקום עלייה לרגל לקתולים מאמינים. שם זה היה נעצר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מעבר למצוק, בחוף הצפוני (פראיה דו נורטה), המים געשו. התושבים הביטו לשם מדי פעם, משכו בכתפיהם והמשיכו בדרכם. גלים של 20 מטר הם אולי תופעת טבע נחמדה לצפייה, אבל אין שום דבר שאפשר לעשות איתם. ממילא מים היו בעיה כבדה בכפר: מדי פעם, גלי הענק היו מגיעים גם לחוף הרגיל, התיירותי, של העיירה, שוטפים אותה ומחוללים שמות בבתי עסק, במלונות ובדירות. בכל רחבי נזרה ניתן לחזות במאות נשים ישישות בלבוש שחור של אלמנות. אלו נשות הדייגים, שבני זוגן טבעו עם ספינות הדיג שלהם, כשניסו להילחם בטבע. עד היום קיים בחוף מקום הנקרא "השרטון שהופך נשים לאלמנות". לעומתן, ניתן לראות בעיר גם עשרות נשים אחרות בלבוש צבעוני של שבע חצאיות שונות או חצאית בשבעה צבעים. לפי הפולקלור המקומי, ספינת דייגים שצלחה שבעה גלי ענק, כבר לא יכולה לטבוע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל לפני כעשור, תוך כדי משבר כלכלי וצלילה נוספת בעסקי הדיג, הבינה ההנהגה המקומית שאי־אפשר יותר לחיות משלושה חודשי תיירות בשנה. אנשי העיירה הביטו לראשונה אל מעבר למצוק, על חוף גלי הענק הגועשים, המטורפים, המפחידים. המקום שבמשך מאות שנים חירב משפחות והלביש בשחורים רבות מנשות נזרה, יהפוך למכרה הזהב שלה.
עשר שנים אחרי, נזרה היא מֶכה של גלישת הגלים הגבוהים. כל מי שמכבד את עצמו גולש שם, כל ספונסר גדול שולח לשם את הפרזנטורים שלו, שיאי העולם לגברים ולנשים נשברו שם, עונת התיירות התמתחה בין אוקטובר למרץ, מחירי הנדל"ן זינקו, המסעדות ובתי המלון מפוצצים. ישנם ימים בהם מגיעים בין 30 ל־40 אלף איש ביום כדי לראות במו עיניהם את המאבק בין האדם לטבע. נזרה עלתה מהגלים שפעם היו האסון שלה.
לכל המהפך הזה, אחראים במידה מסוימת שני מקומיים, דינו קזימירו ופאולו סלבדור, מורי ספורט ומדריכי גלישה נזרתיים אורגינל. אי שם בתחילת שנות האלפיים, כשבעירייה חיפשו איך מצילים את נזרה, הם פנו לשניים, ולהם צץ הרעיון של לעשות משהו עם הגלים האדירים שבצפון. "אנשים רצו למצוא דרך לצאת מהלופ, שבו היינו לוקחים אוויר בין יוני לאוגוסט, ואז צוללים עד לקיץ הבא", אומר סלבדור. אנחנו יושבים בקפה "סנסט בולוורד" שעל החוף, והשיחה בין שלושתינו מופרעת כל חצי דקה לברכות מהתושבים. "הם יודעים מי שם להם אוכל בצלחת", הוא אומר בחיוך. קזימירו: "היינו הולכים לפעמים לחוף הצפוני וגולשים על גלים של ארבעה מטרים, כשהיו מגיעים גלים גדולים באמת הייתי מצלם בלי הפסקה, יושב באוטו ומצלם את הגלים. לא היה לי שום מושג כמה הגלים גבוהים, ידעתי רק שהם גבוהים ברמות שאנחנו לא יכולנו לעשות איתם כלום".
ההתחלה הייתה קשה. קזימירו וסלבדור ניסו לארגן תחרויות גלישה, גביעים, ספונסרים, לייצר באזז, אבל שום דבר לא ממש קרה. הסיבה, למרבה ההפתעה, היא מעין אתיקה של הענף. לגלי הענק של נזרה אפשר להגיע רק בגרירה על ידי אופנוע ים, שיביא את הגולש למקום הנכון לתפוס את הגל. אף גולש מיושב בדעתו לא ירצה לנסות לחתור בידיו דרך גלי הענק שם, שכבר אילמנו וייתמו כל כך הרבה משפחות. רק שבדיוק באותה תקופה, העוסקים בענף החלו לטעון שגלישה באמצעות אופנוע ים איננה "טהורה", שגולש אמור להגיע לגל שלו באמצעות חתירה עם הידיים. עכשיו לך תילחם ב"טהרני הגלישה" העולמיים. אבל קזימירו וסלבדור ידעו בדיוק מה הם צריכים: את גארת' מקנמרה.
מקנמרה הוא סוג של אגדת גלישה מהלכת. הוא תועד רוכב על גלי הענק של חוף "מלתעות" בהוואי ובחוף טייפו שבטהיטי; ואפילו גלש על מעין צונאמי אימתני, שנוצר באזור אלסקה, לאחר שקרחון אדיר התרסק לתוך האוקיינוס. אם הוא יבוא לנזרה, עולם הגלישה יבוא אחריו.
קזימירו וסלבדור יוצרים איתו קשר, ומקנמרה, שבהתחלה אפילו לא יודע איפה זה פורטוגל, מתלהב. "כל החיים שלי הם מרדף אחרי הגל הבא, הגל האולטימטיבי", אמר מקנמרה בעבר בראיון לסדרה תיעודית.
רק שמקנמרה, גולש מקצועי, היה עסוק, ולחבר'ה בנזרה לא היה גרוש על הנשמה להציע לו. הם מתכתבים במשך חמש שנים, ואז מחליטים ללכת על כל הקופה. "לקחנו את כל התקציב שלנו, והחלטנו להביא את מקנמרה לפה", נזכר סלבדור, שכולם קוראים לו פה "פיטבול". "אמרנו לו שניתן לו אוכל, הוצאות, שכר דירה, טיסות, את כל העלויות כדי שיבוא לפה לכמה חודשים, וב־2010 הוא נענה".
מקנמרה היה בין פורצי הדרך של הענף, אבל ב־2010 היה כבר בשלהי הקריירה שלו. נזרה נתנה לו עוד הזדמנות, אולי אחרונה, לתפוס את החלום של גולשי הגלים הגבוהים: הגל של המאה רגל (כ־30 מטר). "הגעתי באוקטובר 2010 ונסענו ישר לים, למבצר ולמגדלור", סיפר מקנמרה. "אני עומד שם ואני אומר לעצמי: 'איך זה יכול להיות שלא הייתי פה אף פעם. זה גן העדן, הגביע הקדוש של הגלים הגבוהים’".
"צריך לזכור שהתקציב שלנו היה מאוד קטן", משחזר השבוע סלבדור. "לא היה לנו שום דרך לממן את הביטוח שלו. וזה קצת לא נעים, כי אתה שולח בן אדם לגלוש על גלים של רבי־קומות ממים. הוא יכול למות בכל פעם שהוא נכנס לים, ואתה לא מסוגל לבטח אותו".
העירייה התגייסה, ומקנמרה הציב רשימה של דרישות בטיחות: וסטים מתנפחים עם לולאות, שבמקרה של צורך בחילוץ יכולות להתחבר לכבלים של מסוק הצלה, רופאים, אחיות, כבאים ומציל על החוף, ספוטרים (מאתרים) עם מכשירי קשר, שעומדים על הגבעה ומתקְשרים עם הצוות בים לגבי איזה גל נראה מבטיח, שני אופנועי ים להובלה וחילוץ, אחד מהם סוג של בית חולים נייד. מקנמרה דיבר עם מדענים באוניברסיטאות, מתמחה במטרואולוגיה, חיל הים הפורטוגזי הניח עבורו מול החוף קונוסים עם סנסורים שמדדו עוצמת גלים. הצוות המקומי תיעד כל שנייה.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא נכנס לגלוש, בנובמבר 2010", נזכר קזימירו. "באנו מוקדם כדי לתפוס את הרוחות, אבל אני איחרתי. הגעתי עם הווספה שלי, ואני מסתכל למים, ושואל את עצמי: למה יש שם שחף על הגל? אני מוציא את המשקפת, ואני קולט שזה הגלשן של גארת', ואני כולי בצמרמורות, כי קודם כל, ברגע שגארת' היה שם, הוא נתן לנו פרופורציה להבין כמה הגלים האלו באמת גדולים. ודבר שני, הוא יצא מהמים אחרי גלישה על גלים של 10־12 מטרים כאילו שהוא שחה בבריכה. ואז עיכלנו שיש משהו לעשות עם הגלים הללו, שהם ברי גלישה".
פאולו סלבדור: "אנשים באים כמו לזירת גלדיאטור, לראות את הבן אדם מנצח את הטבע או דם. אבל בפעמים הראשונות שבאו אנשים לצפות, היינו צריכים לטפל רפואית בהם ולא בגולשים: הם היו עומדים על המגדלור במבצר, ופתאום גל מהיר ואלים של 20 מטר היה עולה להם מול העיניים. אנשים היו מתעלפים"
שנה מאוחר יותר, מקנמרה חזר לנזרה, ושבר את השיא העולמי, כשגלש על גל בגובה 23.77 מטר (כל המדידות של הגלים מבוצעות בצורה מדעית על ידי ניתוח תמונות ווידיאו, אור וצל ומדידות גובה פני הים ושיא הגל. שיאי גלישה מקנים כניסה לספר השיאים של גינס ופרס על סך עשרת אלפים דולר). מקנמרה עובר לקבל חסות לגלישה בנזרה ממרצדס בנץ, וגם הצופים מתחילים לטפטף. "אנשים התחילו לבוא לראות כי היינו בכל החדשות העולמיות עם שבירת השיא", מספר סלבדור. "אנשים באו לשם כמו לזירת גלדיאטור. הם רצו לראות את הבן אדם מנצח את הטבע או דם. בפעמים הראשונות שבאו אנשים לצפות, היינו צריכים לטפל רפואית בהם ולא בגולשים".
למה?
"הם היו עומדים על המגדלור במבצר, ופתאום גל מהיר ואלים של 20 מטר היה עולה להם מול העיניים. אנשים היו מתעלפים, מפסיקים לדבר לכמה דקות".
נזרה נכנסה למיינסטרים. מאז 2014 היו כאן מיליון מבקרים; יש מקרים שבהם מגיעים 40 אלף איש ביום לצפות בגלי הענק ובגולשים. כפר הדייגים הקטן הוזכר בשידורי טלוויזיה מקליפורניה ועד לאפגניסטן. "נזרה היא כמו הנצרות", אומר סלבדור, "יש עד השיא העולמי של מקנמרה – וממנו".
מדובר בספורט אקסקלוסיבי. העלויות גבוהות, סיכון החיים גבוה הרבה יותר. הסבב כולל כמה עשרות בודדות של גולשים בעולם, שמסוגלים להתמודד עם גלים כאלו. "אתה חי בעולם שבו אתה יוצא מהבית, מאזור הנוחות שלך, ואתה לא ממש יודע אם אתה חוזר", אומרת מאיה גביירה, גולשת ברזילאית שמתגוררת חלק מהשנה בנזרה. היא הגיעה בפעם הראשונה לנזרה ב־2013, עדיין ילדה שרודפת אחרי הגל, האדרנלין הבא, אבל לא יודעת בדיוק מה זה אומר. בנזרה היא הוּבלה באמצעות אופנוע ים היישר לגל ענק, אלים, 20 מטר של מהירות מטורפת, חומת מים שהתרסקה עליה תוך שניות. "כבר בהתחלת הגלישה יש קפיצות כמו כיסי אוויר במטוס, ובאחת מהן שברתי את הקרסול ועפתי מהבורד", היא מספרת. "הגל העיף אותי למטה וראיתי רק שחור. הצלחתי להיחלץ, ואז יש מסביב רק קצף לבן, והגל השני בא ומטביע אותי, ואין לי אוויר, ואני קולטת שאני חייבת לפעול נגד אינסטינקט ההישרדות הנשימתי שלי ולהפסיק לנשום כדי לשרוד". בתום חמש דקות שהיא לא נושמת, היא נמשתה על ידי אופנוע הים. על החוף היא קיבלה הנשמה ופונתה לבית החולים עם דיסק שבור בגב.
גביירה עברה סדרת ניתוחים, נכנסה לדיכאון וחוותה התקפי חרדה. היא לוקחת שיעורים ביוגה ונכנסת לסשנים של הדמיה שבהם היא חוזרת לטראומה שלה, חווה את המוות, לומדת להחזיק את הנשימה שלה יותר משלוש דקות, מזכירה לעצמה שלגלוש זה הבריאה, זה הכי לחיות את הרגע. היא עברה לגור בנזרה ב־2015 ושנתיים וחצי לאחר מכן, שברה את שיא הגלישה לגלים גבוהים לנשים, 20.8 מטרים. ב־2020 היא שוברת את השיא של עצמה וקובעת את התוצאה הטובה ביותר בעולם לאותה שנה, גברים ונשים. זה היה גל של 22.4 מטרים.
השיא הגבוה ביותר של גלישה בחוף נזרה שייך לגולש רודריגו קוקסה, גם הוא מברזיל, שדהר על גל בגובה 24.38. רק בשביל להבין: בקצה של גל כזה, המהירות יכולה להגיע לכ־80 קמ"ש. ליפול ממנו, זה להיקבר תחת משהו כמו חצי טונה מים.
ב־2013 נבחר וולטר צ'ישארו מהמפלגה הסוציאליסטית לראשות העיירה. "עבדתי 20 שנה כאיש מכירות עבור חברת תרופות אמריקאית, והבנתי דבר אחד: יכול להיות לך המוצר הכי טוב בעולם, אבל אם אתה לא משווק אותו ומחדיר אותו לתקשורת, אף אחד לא ישמע עליו", הוא אומר בשיחה בקומה השנייה של בניין העירייה. על הקירות מאחריו מתנוססות תמונות שלו עם האפיפיור, עם נשיא פורטוגל, עם המשפחה. מהצד השני, על כל הקיר, תמונה של גולש על גל ענק בחוף הצפוני. כמעט בכל חנות או מסעדה בכפר מוצג הצילום הזה, המקפידים מוסיפים גם וידיאו בלופ. "המטרה הייתה להפוך את נזרה ממותג פורטוגזי למותג עולמי", הוא אומר. ב־2017 השיקה פורטוגל קמפיין תיירות חדש בטיימס סקוור שהתבסס על הגלים של נזרה. "היום אנחנו המותג הפורטוגזי מספר שתיים בעולם", אומר צ'ישארו בגאווה.
מי הראשון?
"רונאלדו, אותו לא נעבור כי הוא יחיד במינו. אבל שלנו זה יותר מיוחד, כי ניצלנו פה משאב טבע שלא היינו צריכים לשלם עבורו אגורה, והוא בדיוק מתאים לרוח של פורטוגל, וסקו דה גמה והים, וגם לאופי שלנו כמארחים מלידה".
כשצ'ישארו נכנס לתפקיד, הרכבל במעלה ההר נשא עליו 636 אלף נוסעים בשנה, ב־2019 (השנה האחרונה לפני הקורונה), הוא כבר הסיע 1,023,000 נוסעים. "אנחנו הולכים על חבל דק מאוד, בין שמירה על המסורת שלנו לבין התפתחות למוצר גלובלי", אומר ראש העיר. "יש כבר השקעות של אנשים זרים, ומחירי הנדל"ן עלו מאוד והפכו בלתי אפשריים להרבה תושבים. אבל כולם גם רואים איך הגלים הגבוהים נותנים לכולם פרנסה, מאפשרים לנו להשקיע ברווחה, בחינוך, בתברואה. אנחנו עובדים מסביב לשעון, ואנחנו אחד המקומות היחידים בפורטוגל עם אבטלה הפוכה: יש לנו הרבה יותר עבודה לתת מאשר ידיים עובדות".
פאולו פיישה הוא אחד מאלו שנהנים מהמהפך שעבר על העיירה. "פתחתי את בית הספר לגלישה בנזרה לפני עשר שנים", הוא אומר. "בהתחלה, זה היה עסק משפחתי שאיפשר לי לגלוש כמה שעות ביום. היום אני צריך לסנן אנשים החוצה בגלל כמות הבקשות".
מה, כל הילדים שבאים לגלוש אצלך רוצים להגיע לגלי הענק של החוף הצפוני?
"לא, רק הרוסים המטורפים שמגיעים לפה לחופשה של שבוע מבקשים אחרי שעה וחצי של שיעור להגיע לגלים הגבוהים. כדי לגלוש שם צריך רמה מיוחדת של כישרון גלישה, חוזק גופני ובעיקר חוזק מנטלי. אנשים רואים גלים גבוהים על המרקע וחושבים שאפשר לפתור את זה, אבל אתה לא יכול לפתור את זה בלי לגלוש שלוש־ארבע שנים, וגם אז אתה צריך להיות מוכן למות. נזרה היא לא כמו כל מקום. קח את כל החופים באינדונזיה, בהוואי, בטהיטי ובאוסטרליה, תחבר אותם יחד ותזריק להם סטרואידים ותקבל את נזרה. זה לא גלים לילדים. ההפך, דווקא הגיל פה משחק לטובתך. ואתה צריך להיות סבלן. אתה יכול לחכות לגל שלך כל היום, שבוע, חודש. מקנמרה חיכה לגל שלו 15 שנה, נזרה חיכתה למקנמרה כל החיים".
בבוקר, אנחנו יורדים לחוף. הים יחסית ריק, רק אלסנדרו מרציאנו פה, גולש איטלקי מקצועי שהתאהב בנזרה ועבר לגור כאן. "גולשים פה לא מפהקים על גלים בגובה הזה", אמר לי מרציאנו, מצביע אל הים. הגלים היו בגובה של ארבעה־חמישה מטרים. על המבצר שמשקיף על הגלים היו כבר מאות תיירים. כולם מסתכלים על פלא הטבע שנקרא הקניון של נזרה. הקניון התת־ימי מתפרס על פני 250 קילומטר ולעומק של חמישה קילומטרים, ומסתיים במעין ראש חץ כמעט על קו החוף. הפרש הגבהים בין הקניון לבין מדף האוקיינוס הוא הגורם להיווצרות הגלים המפלצתיים במקום.
מרציאנו הוא הדוּד הראשון שאני רואה פה. מכנסי ברמודה, סניקרס בלי גרביים, שיער בלונדיני משתלשל מתחת לכובע בייסבול, חולצת פלנל של חברת האופנה שמאמצת אותו. הוא נולד ברומא לפני 51 שנה, והתאהב בים דרך אבא שלו, שעסק בגלשני רוח. "בגיל 18 נסעתי לגלוש בהוואי, ראיתי אנשים גולשים על בורד והתאהבתי בזה. וגם הייתי מאוד טוב. כבר ב־1996 אומצתי על ידי חברת בגדים שאני עובד איתה עד היום. ב־1998 התחלתי סבב גלישה בחוף ליד רומא. נסעתי מסביב לעולם. גלישה, נשים, מסיבות, ספונסרים מסיטרואן ופיג'ו".
ב־2014, ללא שום זכייה בקריירה, מרציאנו מוזמן לתחרות ברבלדייס, עשרה קילומטרים מנזרה. "וזכיתי בתחרות. הלכתי למלון, פתחתי את החשבונות שלי ברשתות החברתיות, וכתבתי לכולם שזהו, הגיע הזמן, אני פורש. כמה דקות אחרי זה אני מקבל הודעה מגארת' מקנמרה שאני חייב לבוא לנזרה. אני, כל החיים שלי גלשתי על גלים של שני מטרים, מקסימום ארבעה. אני פחדתי להסתכל על הגלים הללו. אבל אני מפוצץ מאדרנלין ואני אומר לו, 'צ'או־צ'או, בטח אני אבוא'. הוא ביקש שאגיע בשבע ואיחרתי קצת, אז במקום להיכנס עם האופנוע נכנסתי עם הגלשן בחתירה. גלים חמישה־שישה מטרים, ואני מקלל את אמא שלו שהוא לא חיכה לי, ואת אמא שלי בגלל שאיחרתי, ואני אומר לעצמי שזה לא יום למות בו, ופתאום אני קולט שאני מכור לזה".
אלסנדרו מרציאנו: "אתה עולה על הגל, וזה לא נגמר, כי הגלים מנסים אותך, מפתים אותך לעשות משהו שאולי עדיף שלא תעשה. אבל אתה גם יודע שאם אתה תעשה משהו לא לעניין, הגל הזה יגמור עליך. הגלים לא אוהבים שמישהו מאתגר אותם. אחד מהם מוריד אותך, ואז קורא לחברים שלו להמשיך עם העינוי. אז אתה כל פעם נכנס למים בהרגשה שאתה הולך למות"
למה?
"גארת' הכניס אותי ישר לגל של כמעט עשרה מטרים והצלחתי לעבור אותו, וזה מיקס מטורף של אדרנלין, סנסציה, להיות ברגע. סלואו מושן של 20 שניות במהירות 80 קילומטר לשעה, עם גל שמתחבר לגל מצד שני, ושניהם רק מחכים לטעות אחת שלך כדי להעניש אותך. וישר אמרתי לגארת': 'עוד פעם'. ואז אני קולט בפעם השנייה שיושב לי על כתף אחת השכל הישר שלי, הלוגיקה, קטן כמו כדור פינג פונג, ואומר לי להיזהר, ועל הכתף השנייה, יושב לי כדור ענק של יצר הרע, של תתעלם מהאזהרות, אל תשים לב. ואתה עולה על הגל, וזה לא נגמר, כי הגלים, הם מנסים אותך, מפתים אותך לעשות משהו שאולי עדיף שלא תעשה. ומצד אחד אתה רוצה רק לגמור את הגל בקו ישר, ומצד שני אתה רואה את הפיתוי ואתה מבין שיש שם פוטנציאל למשהו ענק. אבל אתה גם יודע שאם אתה תעשה משהו לא לעניין, הגל הזה יגמור עליך. הגלים לא אוהבים שמישהו מאתגר אותם. אחד מהם מוריד אותך, ואז קורא לחברים שלו להמשיך עם העינוי.
"הפחד אף פעם לא נגמר. אתה כל פעם נכנס למים בהרגשה שאתה הולך למות. ואתה יודע שבהתמודדות בין הטבע לאדם, הטבע תמיד ינצח, ולו מספיקה רק פעם אחת. אתה לפני יום גלישה לא יכול לישון, מקבל התקפי חרדה. אני זוכר שמרוב חרדות חיפשתי באינטרנט כדורים כדי להוריד אותן, והגעתי לאתרים שמציעים כדורים כמו שנותנים ללוחמי דאעש כדי להוריד את הפחד. זה לא נעים, אבל מצד שני אתה עולה על גל ל־20 שניות וזה כאילו שאתה באורגזמה שבועיים רצוף. יש פה חיבור חזק לטבע, כבוד לטבע. אנשים שבאים לפה רק בשביל מסחריות, הטבע תמיד יעניש אותם. בשביל לעשות את מה שאני עושה צריך להיות גם הכי פסיכי וגם הכי נורמלי, ולחיות בשלום עם הניגוד הזה".
ואז, אשתו של אלסנדרו, קטרינה, בת המקום, ואלגרה בתו בת השלוש, מגיעות לאסוף אותו לצהריים. "תראה מי מאמץ אותי עכשיו", הוא צחק בקול שלא מאמין למה שהוא אומר, וניפנף לפניי במפתחות של הלמבורגיני.
נו, וזה שווה את זה? את הסיכון?
"שמע, צריך אגו ענק. אין פה מסלול, או רף קפיצה או מזרן התעמלות. אתה משחק נגד הטבע, ומתישהו, הטבע תמיד יוכיח לך שהוא יותר חזק. ואז אתה נמצא על מסלול שבו או שאתה ממש אמיץ או שאתה ממש טיפש, או שאתה טיפוס התאבדותי".
